שבט אחים ואחיות

ראובן (רובי) ריבלין | צילום: מירי שמעונוביץ לעמ

ראובן (רובי) ריבלין

חיי השתנו כפי שהשתנו חייהם של כל אזרחי ישראל. סדר היום שלי שינה פניו והוא ממוקד כולו בענייני המאבק בקורונה. שעות העבודה שלי כבר פחות תחומות בזמן ואני זמין לצורכי השעה בכל רגע. סביבתי מאוד מצומצמת לעוזריי האישיים ולפגישות עדכון, שאליהן מגיעים בעלי תפקידים חשובים בימים טרופים אלה.

הטלפון הפך להיות כלי העבודה המשמעותי שלי וזאת אף שאני בן אדם של פנים ומפגש. למדתי גם על ה’זום’, עניין נחמד מאוד. אם כי בכל ניסיון שערכתי לשיחה דרכו הרגשתי שהכל נבלם כל הזמן ואין זרימה ממשית. עדיין, נחמד לראות פנים מחייכות, כועסות, מרגישות, במיוחד בימים אלה.

הקושי הכי נוכח מבחינתי הוא "זמן נכדים", שהיה חלק מרכזי מהשבוע שלי והלך והצטמצם מאוד וזה קשה, קשה מאוד. געגוע הוא רגש משתלט, דומיננטי. לפעמים מכאיב.

אני מקפיד לשמור על סדר היום שלי. לקום ולהתעמל כמו בכל יום. אני יורד אל משרדי ומנהל את יומי כצפוי בעיקר סביב ענייני הקורונה. אני משוחח תדיר עם מנהלי בתי החולים ומקיים פגישות עם בעלי תפקידים חשובים במערכה המתנהלת. אני משתדל לשוחח גם עם הפונים אל בית הנשיא שנפגעו כלכלית ובריאותית מהמצב ועם ילדים. אני עושה הכל כדי להקדיש זמן ניכר לילדים שלנו. לספר סיפור כל שבוע, לענות על המכתבים שלהם אליי, להרגיע.

אחת מהאהבות שלי היא כדורגל. מהרגע שהוכרז על משחקים בלי אוהדים, ידעתי שעדיף לכולנו כבר ביטול גמור של המשחקים. משחקים בלי אוהדים הם כמו פיתה בלי פלאפל. המשחק מייצר אצל האוהדים במגרש הזדהות והתנגדות, אהבה ודחייה, הכל על רקע הישג ספורטיבי כזה או אחר. אני מקדיש הרבה זמן לקריאה עכשיו משהופסקו שידורי המשחקים. חוזר לספרים רבים שלא קראתי כבר שנים ונזכר בקסם של קלאסיקות חסרות זמן.

כל יום אני מקיים מספר שיחות עם עמיתיי ברחבי העולם. נשיאים מכל מדינות העולם, הקרובות לנו יותר והקרובות לנו פחות, מתקשרים לעדכן על המצב באזורם ועל דרכי המאבק שאותן הם נוקטים. ישנן בקשות שצריך לקדם ושיתופי פעולה מדעיים שאנו מסייעים להיווצרותם. אני גאה ומלא הערכה לחוקרים ולאנשי מערכת הבריאות שלנו במיוחד בשיחות עם חבריי מהעולם.

אני חושב הרבה על איך נחמה הייתה עוברת את הימים האלה. נדמה לי שנחמה, בסגנון החיים שהיה לה, יכולה ללמד את כולנו הרבה בתקופה זו. אף פעם לא ראיתי את נחמה משועממת. וגם אם ישבה חסרת מעש, לכאורה, היה הראש שלה עובד וחושב על הדבר הבא שתעשה.

היא אהבה מאוד לקרוא - סיפורת, שירה או מאמרים מעניינים - ויכולתי לראות על פניה שיצאה עם הספר למסע הרחק מכאן או קרוב ללב. גם סרטים היו אהבה גדולה שלה. חשבתי שאם הייתה איתי עכשיו הייתי מסדר לה מסך גדול ומקרין לה סרטים. צפייה משותפת בסרטים הופכת לזיכרון משותף בלתי נשכח. אני חושב שאם אפשר לקחת משהו מהתקופה הזו הייתי לוקח את האפשרות לנצל את הזמן לצלול למוחנו פנימה ולמצוא עיסוקים שימלאו אותנו עד שנחזור לשגרה. והשגרה כשתשוב גם היא תשתנה מעט כי אולי בזכות הזמן הזה - נמצא בה יותר מקום לעצמנו.

נטע ברזילי | צילום: EPA

נטע ברזילי

לא נעים לי מזה שנעים לי בימים האחרונים, כי היו לי שנתיים די מטורפות, שבהן אפילו לישון לא היה לי זמן. ראיתי כל כך הרבה אנשים, הייתי בכל כך הרבה מקומות, ועבדתי כמו מטורפת, ובאיזשהו מקום המצב עכשיו קצת הציל לי את מערכת היחסים עם בן הזוג שלי, החזיר אותי למצב שאני מתקשרת לסבים שלי כל יום. יש משהו בכל הדבר הזה שקצת מחזיר אותנו לפשטות, כולנו באותו קו, כולנו בשר, כולנו אנשים, כולנו לב ונשמה. זה מדהים, כי פתאום האנושיות מתגלה בהמון מקומות וזה מאוד מרגש לראות. זה זמן מיוחד מאוד, זמן היסטורי, שלא יחזור, אני מאוד מקווה שלא יחזור. זמן מטורף.

הייתי אמורה להיות עכשיו בטור בארצות־הברית, והחלפנו הכל בסשנים של כתיבה שלי בסקייפ עם אנשים אחרים. ויש בזה גם משהו מדהים. יש לי תחושה שאחרי הדבר הזה העולם מאוד יתייעל. מבחינה יצירתית אני יושבת באולפן ועושה דברים מאוד מעניינים אבל קשה להביא השראה, כי פתאום אהבה היא לא אישיו, האישיו הכי גדול הוא ההישרדות שלנו וזה לא כל כך מרים. זאת לא אווירה מרימה במיוחד. בעיקר כי אני מאוד חיה מקשרים עם בני אדם, והכל שונה פתאום. בעיניי המוזיקה תשתנה אלף שנות אור, יש לי הימור שאולי ישמעו פחות פופ.

ייקח לדעתי הרבה זמן לחזור לעבוד גם אחרי כן. אנשים יפחדו להתקהל וזה מאוד מפחיד. מפחיד שאת לא יודעת מה יהיה עם פרנסה ואת לא יודעת מה יהיה בעתיד. אני שמחה שאני עדיין גרה בשכירות בדירת שותפים, שלא הגזמתי וביזבזתי כספים. נכון, רכוש זה ביטחון, אבל שופוני אף פעם לא הדליק אותי. מה שכן הדליק אותי זה קליפים. מה שכן כואב זה שהיו אמורים להיות לי עוד שניים שלושה שירים בחוץ עכשיו.

את הימים האחרונים אני מעבירה בבית עם אילן, בן הזוג שלי. אני לומדת לבשל מחדש. לא בשלנית מדהימה לצערי, אבל לשמחתי לאילן יש חך שמזכיר סוליית נעליים, והוא יכול באמת לאכול הכל, להסתכל עליי בעיניים אוהבות ולהגיד לי “וואו!”

אני קמה בבוקר, מנסה לבשל משהו עם מלא השקעה ותוצאה מאוד בינונית, ואז אני הולכת לחדר ליד, האולפן, מדליקה את המחשב, ואבשלום המפיק שלי מופיע על הצג. הצלחנו לחבר את המחשב ככה שהוא שומע את הסאונד בצורה מדהימה בבת־ים, והוא שולט לי על המחשב ומקליט אותי מהבית שלי.

שיר הקורונה היה סתם משהו שעשיתי בחמש דקות שנכנסתי לבידוד, וכולם עוד היו בחוץ והסתובבו. ישבתי חמש דקות באולפן, אילן כיוון עליי את הטלפון ויצא מהחדר. זה שאחר כך עשו מזה רמיקס ואנימה, אין לי שום שליטה על זה. זה סתם משהו לטיקטוק, לא ציפיתי שיתייחסו לזה ברצינות. זה מצחיק, את סתם עושה משהו בחדר וזה מתגלגל. זה גם ממש מגניב.

אילן ואני מחליפים מצב רוח לפי מקלחות. יודעים להיכנס למוד צהריים כי יש מקלחת צהריים, ומוד ערב אחרי מקלחת ערב, אז אנחנו מתקלחים המון כדי להיזכר שהיום מתחלק. הפכנו את הבית למין עולם קטן וזה כיף ממש. בסוף היום אנחנו מכינים תה ונשנוש. יומיים נשנושים בריאים ויום נשנוש לא בריא, ורואים ׳פאודה׳.

ויש גם זמן לעשות את כל הדברים שהרבה זמן לא היה לי לעשות. סידרתי את הארון שלי לפי צבעים, פתאום יש מקום ל־ocd שלי, ואני נזכרת מי אני. זה טוב להיזכר.

האירוויזיון בוטל. יצא לי לדבר עם עדן אלנה. היא כזאת חמודה וזה מדהים שהיא תוכל לייצג אותנו בשנה הבאה. קצת קינאתי בה. יש לה עכשיו ארבעה שירים שכתבו לה, ובשנה הבאה יהיה עוד קדם ועוד ארבעה שירים. יהיו לה שמונה שירים בחוץ, זה יותר ממה שיש לי כרגע - ואני רצה שנתיים! הביטול כואב מאוד, אבל אי־אפשר לעשות אירוויזיון בלי קהל. העולם עצר, ואנשים מתים וזה איום ונורא. אנחנו גם מחפשים את מי להאשים, זה מזכיר מלחמה ואנשים מחפשים אויב משותף. אני רואה מלא שנאה כלפי חרדים או כלפי סינים. הדבר היפה שנהיה פה - בואו נעצים אותו. בואו לא נשנא ולא נאשים, בואו נעזור. לחפש אשמים זה רעיל, ויחד אפשר לצאת מזה, ולצאת מלומדים, מחוזקים ויותר אמיתיים, נכונים וקשובים לעצמנו.

כל החיים שלי אני חיה בחרדה מטורפת של מה יהיה. מה הלאה, איזה שיר צריך להוציא עכשיו, מה אחרים עושים, מתי מוציאים אלבום. ופתאום הכל עצר והחרדה שלי היא מאיך אני אתפרנס. אבל אני סומכת על זה שאני זמרת שאוהבת את כל סוגי המוזיקה ויכולה לעשות הרבה סוגי מוזיקה. זה גם שיעור מדהים בשבילי: חאלס עם הריצה, תביני רגע מה את רוצה.

מירי בוהדנה

מירי בוהדנה

מגישת טלוויזיה, שחקנית, דוגמנית בדימוס ומתנדבת במד"א / מסתגרת בארסוף עם בן זוגה בבו קובו ושלושת ילדיהם

גם העוזרת שלנו גרה איתנו. חוקית. קוראים לה רונה, ולפני הבלגן הילדים נהגו לקרוא לה רונה־מקרונה. עכשיו זה הפך לרונה־קורונה. היא לא נעלבת, היא איתנו כבר שנים. חוץ מזה, למי יש ראש להיעלב בימים כאלה. השער סגור, אין יוצאים ואין באים. גם בימים רגילים הבית שלנו די מבודד, אין מגע עם השכנים ויש מדרגות שמובילות ישר לים, אבל פעם יכולתי לראות איזו דמות רחוקה באופק, מישהו רץ. עכשיו גם זה לא. הכל שממה. אני אוהבת להיות בבית ולבשל למשפחה, אבל הילדים מתחילים להרגיש שזה סיר לחץ. החרדות, נראה לי, יותר מסוכנות מהמחלה. כבר בהתחלה, כשסגרו את בית הספר, נתתי להם מטליות עם אלכוג'ל ושיפשפנו יחד את כל הידיות בבית. יש הרבה ידיות, ברוך השם.

בשבת לקחתי את הילדים לחוות הסוסים בבני ציון והם עזרו לי לרחוץ את הסוסה שלי, סטאר. לבעלי סוסים יש אישור לנסוע כדי לטפל בהם, הוא עדיין בתוקף, בתנאי ששומרים על מרחק בין הרוכבים.

ההורים שלי בשדרות. הם האנשים הכי לא טכנולוגיים וגם הטלפונים שלהם הכי לא משוכללים, יש בהם רק "סנד" ו"אנד", ממש עתיקים. אבל הרבה תמונות וסרטונים רצים בקבוצה המשפחתית, שכוללת את כל האחים והגיסות והאחיינים. ובבו חזר מלונדון לפני שלושה שבועות וישר נכנס לבידוד. סידרתי לו חדר בקומת הכניסה. כשהוא היה רעב הילדים דפקו, "טוק־טוק־טוק", והשאירו את מגש האוכל מאחורי הדלת. רק פעם אחת הוא יצא מהחדר, כשחיפש משהו, אבל עם מסכה וכפפות.

לפני שנתיים הצטרפתי למד"א. נכנסתי לזה חזק. עברתי קורס מגישי עזרה ראשונה של 60 שעות, ומאז אני פעילה, מגיעה לכל קריאה ברדיוס שלי. כבר השתתפתי בשתי החייאות. בראשונה הזעיקו אותי לשפיים לאישה עם תסמינים של כאבי גב, ידעו שיש לי בבית דפיברילטור וביקשו שאביא. במקרה השני הזעיקו אותי לחמי געש, לבחור שחטף התקף לב. לצערי, שתי ההחייאות האלה לא צלחו, למרות המאמצים הרבים של ניידת טיפול נמרץ. עכשיו, בימי הקורונה, יודעים שאני בבית עם הילדים ויזעיקו אותי רק במקרה של אירוע רב־נפגעים, חס וחלילה. כשהמצב יחזור לקדמותו אחזור למשמרות באמבולנס.

ליאור סושרד

ליאור סושרד

אמן חושים / מסתגר בביתו בתל־אביב עם אשתו טל ושני ילדיו

יום בחיי לפני הקורונה: מתעורר בארבע לפנות בוקר, מגיע ברגע האחרון לטיסה, נרדם, מגיע למקום, מתכונן להופעה, מופיע, יושב עם הלקוח לארוחת ערב, קם למחרת בשלוש בבוקר לצילומים לסדרה חדשה, בסוף היום הולך להצטלם לתוכנית של אלן דג׳נרס או ג׳יימס קורדן או משהו כזה, מותש. מגיע למלון, עושה שיחה עם הילדים, מגלה שהם נרדמו כבר, מתחיל עם מיילים וטלפונים. יום סטנדרטי.

עכשיו זה ככה: קם מוקדם כדי לעשות כמה שיחות, הילדים מתפרצים לשיחות, אני שם להם תוכנית לימודית בטלוויזיה, מכין ארוחת בוקר, אשתי ואני מסדרים את הבית, משחקים עם הילדים, יורדים למטה, ואז אני חוזר, מכין קטעים להופעות, מדבר עם חברים ומשפחה ב’זום’, מקלחות, ארוחת ערב, ולישון.

בשבוע שעבר היו אמורות להיות לי שש הופעות, כנסים והנחיות של כנסים, בארץ לשם שינוי. במקום זה אני בבית, עם אשתי ושני הילדים המתוקים.

אבל אני עדיין עובד קשה. עשרות הופעות בוטלו, אין הזמנות, אז אני חייב לעשות משהו. כל הלקוחות שלי שתמיד רצו אותי להנחיית כנסים, שואלים אותי עכשיו "מה נעשה", אז פיתחתי קונספט עם קטעים מול המסך, ואתמול מצאתי את עצמי מול 800 איש בכנס ב’זום’ להנהלה של חברת טכנולוגיה גדולה מאוד בארצות־הברית. מדבר איתם דרך המסך, מעלה עשרה אנשים ספציפיים ועושה להם קטע, מנחש על איזה מספר או קלף הם חושבים, לדוגמה.

קרה גם שהילדים שלי באו פתאום באמצע הופעה. בבית אין חוקים, ואז אני מציג אותם וגם משלב אותם במשהו מצחיק. אנחנו מג׳נגלים פה, יצירה, לימודים, כמו כולם. זה מאוד אינטנסיבי, כמו להיות בבית ‘האח הגדול’ עם הילדים. את ליל הסדר נעשה כאן בדירתנו עם המשפחה ונחבר מצלמה עם ‘זום’ למשפחה של טל, אשתי, ולמשפחה שלי.

אחד הדברים שהכי חסרים לי זה מחיאות הכפיים. זה חשוב למי שעומד על הבמה וזה קשה בלי. אני אומר, "תודה רבה!" ויש דממה כזאת. מוצא את עצמי באירוע בווידיאו עם אלף איש על מיוט, אומר למישהי לחשוב על מספר, מנחש אותו נכון, וברגע הזה אני רץ עם העכבר ל־unmute all, אומר, ״תנו לה מחיאות כפיים״, ושומע אלף איש בג׳יבריש מטורף, צורחים, אומרים, "וואו", מתעצבנים, ילד צורח ברקע, כל מיני דברים. זה הדבר הכי קרוב למחיאות כפיים שאני יכול לקבל.

מרגלית צנעני | צילום: גבריאל בהרליה

מרגלית צנעני

זמרת ושדרנית / מסתגרת בדירתה בקומה 17 באזור

אני בן אדם תזזיתי מאוד. לא משנה באיזו שעה גמרתי הופעה ובאיזו שעה שכבתי לישון – בשבע בבוקר אני כבר על הרגליים. לא פעם אני מתעוררת כמה דקות לפני צלצול השעון, וישר נכנסת לעניינים. לקרוא, לענות, לסדר, לנקות, ובין לבין אני מדברת עם העורך של תוכנית הרדיו שלי ואנחנו מגלגלים רעיונות, ופתאום – בום. כאילו שירד מסך. אז דווקא עכשיו אני אתחיל לישון עד הצהריים? אין מצב. בשבע בבוקר אני קמה, מתקלחת, מתלבשת – לבוש של בית, כמובן. משהו נוח, שמאפשר לי לנוע בחופשיות. אוי ואבוי לי אם אשאר כל היום בפיג'מה. פיג'מה זה רק בשביל לישון!

אני מסיירת בבית, מגלה בו זוויות חדשות ומנקה אותו בצורה כמעט חולנית. באטרף הניקיון הזה האצבעות שלי מגיעות לפינות שבכלל לא ידעתי על קיומן. אני מסדרת ארונות ומגירות ומעיפה המון דברים, ותוך כדי גם משכנעת את עצמי שהניקיונות המוגזמים האלה מגרשים את הנגיף. אפשר לחשוב כמה לכלוך כבר יש בבית, כמה אנשים גרים בבית. רק אני. הבן שלי אסף מגיע לעיתים, חבוש וחמוש בכל מה שצריך, ומביא לי כל מיני דברים. מי היה מאמין שאני אתחנן בפני הבן שלי שלא ייכנס? מפלס החרדה שלי גבוה. מאוד. וזה משהו שאני לא מכירה. יש תחושה שכלום כבר לא יהיה אותו הדבר. אני שומעת מספרים, רואה גרפים ועקומות, יש פרשן אחד שמרגיע ודקה אחריו מתיישב מישהו שמבהיל, וזה מבלבל. לא פעם אני בוהה בתקרה ושואלת, "אנה אנחנו באים?" הכנסתי את עצמי לבידוד לפני שיצאה ההוראה הרשמית מפני שאני בקבוצת סיכון. לא בגלל הגיל, בגלל הסוכרת, קיבלתי הנחיה מקופת חולים, ואני כבר לא סופרת כמה זמן עבר.

כדי לשחרר קצת אני נכנסת למטבח, מכינה רק אוכל בסיסי וטעים. מהמאכל הלאומי – שניצל עם פירה ועד קציצות ומרק תימני. הכי אני מתגעגעת להופעות. קשה לאמן לנשום ללא צאן מרעיתו. אין לדעת מה יעשה הקהל אחרי הקורונה. נראה לי שעדיין לא קלטנו את היקף הטרגדיה. בהתחלה אנשים יפחדו להצטופף ולהתקהל, אבל אני מקווה שעם הזמן הם יבינו שלמרות הכל חייבים לשיר ולשמוח.

אני מתגעגעת לנכדים. יש לי שניים - בן חמש ובת ארבע. בליל הסדר אשב בבית, לבד. צוק העיתים. בטח אסתמס עם החברות שלי. אני חברה ב"קבוצת האקטואליות" שפתחה שרון כידון: ציפי רפאלי, איילת פריש, מוריה קור, עינת שרוף ועוד. בנות הקבוצה יודעות שאני לגמרי לבד, מנותקת מכל העולם, והן דואגות לשעשע אותי. אני ממליצה לכל אישה במצבי להצטרף לקבוצה כזאת, שהיא לא טרחנית מדי ושפועלת במינונים הנכונים. זה עוזר להתבדר.

מאור זגורי

מאור זגורי, יוצר ובמאי

מסתגר בביתו בתל־אביב עם אשתו חן אמסלם ובתו

השעון מעורר ואני שולח אותו ל־Snooz הרביעי. אני הרי לא מאחר לשום מקום. אשתי והילדה משחקות בסלון כבר שעתיים בערך. היום היא מסבירה לה איפה האוזניים. אני מתהפך על הגב, נוטל את הטלפון ופותח את הווטסאפ. האפליקציה הראשונה של היום. בקבוצה של החברים שלחו סרטון שבו כלב לא מזהה את בעליו כי הוא חובש מסכה. אני מגחך. אני יוצא. בקבוצה המשפחתית שלחו תפילה למיגור המגפה. אני קורא אותה. לא יכול להזיק. אני יוצא מהאפליקציה ומגלה שאמא שלי התקשרה כבר שלוש פעמים ואבא שלי פעם אחת. כולה תשע בבוקר.

אני מתיישב במיטה ונכנס לאינסטגרם. עוד לא ynet. אני עוד לא מוכן לחדשות. אולי עוד שעתיים. באינסטוש אני מגלה שמישהו איתגר אותי להעלות תמונה מביכה מפעם. אין לי כוח לאתגרים האלה. אני מדפדף בטעות ימינה והמצלמה הקדמית מראה לי אותי. אין ספק שעליתי במשקל. הסנטר הוכפל, השיער התארך, הגילוח מרושל ומתחת לגרגרת פיספסתי בוכטה. פעם הייתי יותר יפה. אני מתבאס וסוגר את המכשיר. די כבר עם הטלפון הזה! אני אומר ושם אותו בצד. אחרי שנייה אני מרים אותו שוב כי שכחתי לענות ל... ומגלה שבעצם כבר עניתי לו אמש. אני נכנס שוב לווטסאפ. בקבוצה של המשפחה ביבי הציל את כולנו. אני נכנס לקבוצה של החברים ושם ביבי הציל רק את עצמו. שיחליטו כבר. אני יוצא ונכנס לג’ימייל. בלילה התקבלה הודעה מחו"ל. "עוד יש חו"ל? לא ביטלו אותו...?" אני שואל את עצמי ומגחך. "משפט מצחיק", אני מחמיא לי וכותב אותו ב"פתקים". למייל אענה אחר כך. כרגע אני עייף מלישון.

מעל סמל הפייסבוק מהבהב עיגול אדום עם שמונה התראות, אבל פייסבוק זה כל כך 2017. אני סוגר את המכשיר ונאנח. החלון שלי מעל המיטה ובלי לקום אני פוער את התריס. אור בחוץ ומַיְינה מצויה מצייצת. יש תקווה. כדאי שהיום הזה יתחיל, אבל אם אני לא אתחיל אותו הוא לא יתחיל. אני מעיף מעליי את הפוך. כבר לא זוכר אם קר לי או חם, אם חורף או קיץ, ובכלל איזה יום היום? שלישי? רביעי? לא בטוח. אני מתיישב וגומע את שאריתו של בקבוק המים מהלילה. כף הרגל שלי משוטטת ומאתרת כפכף אחד. איפה הכפכף השני נעלם? בטח מתחת למיטה. אין לי כוח להתכופף אליו. אני מתכופף אליו. אני לובש את הטרנינג שמלווה אותי בבידוד הזה ומחליט שהיום אני מחליף אותו. אני נעמד. חצי סחרחורת. היום אולי אנסה לאפות עוגיות, ואחרי זה אכתוב קצת. בתקווה שתחזור אליי ההשראה. אחרי הכל אני לא צובר שום חוויות. אני מדדה לעבר הדלת. אני פוער אותה ויוצא אל הבית. הבת שלי צוחקת בסלון. היום הזה הולך להיראות אחרת.

חלי ממן

חלי ממן

כוהנת דיאטה / מסתגרת בביתה שבבוסתן הגליל עם הוריה, בעלה מיקו וארבע בנותיהם

לפני חודשיים וחצי הפכתי לסבתא, בתי הבכורה ילדה את שי, ומבית החולים הבאתי אותה, את בעלה נועם ואת התינוקת לבית שלנו, כדי שהיא תנוח. כדי שהוריי יוכלו לשמוח עם הנינה הבאתי גם אותם לכאן, לבית הנוסף שיש לנו בשטח. כולנו היינו עם הפנים לאביב חדש. בערב שבו הודיעו על הסגר הם עוד היו כאן, אז אסרתי עליהם לצאת מהבית והתרסקתי במיטה. בכיתי ובכיתי־ובכיתי. הרגשתי שזה כבד עליי – 180 אנשי צוות, 400 קבוצות פעילות, ויש לי אחריות לא רק כלפי נשים שרוצות לרזות כדי להיראות טוב, אלא גם כלפי אנשים בעלי סוכרת ובעיות לחץ דם שאני לא מסוגלת להשאיר אותם לבד, ללא ליווי ותמיכה.

אחרי שעה של דמעות קמתי, שטפתי את הפנים והתחלתי לעבוד. הרמתי בבית חמ"ל, הקפאתי את כל המינויים, כל בנות המשרד עברו לעבודה מהבית. הבידוד שנכפה עלינו הוא גם סוג של יתרון. כולם בבית, אין פיתויים כמו מסיבות ומסעדות ואירועים, וזה אומר שאנחנו יכולים לשלוט בעצמנו וגם במה שאנחנו מכינים. אנחנו במלחמה על הבריאות ולכן כל אחד מאיתנו הוא חייל שחייב להקפיד על מזון בריא, שמכיל את כל אבות המזון כדי לחזק את המערכת החיסונית. בבידוד, שהוא מצב חירום, לא משנה מה המשקל מראה לנו. הרבה יותר חשוב זה שכולנו נאכל נכון ובריא.

הרבה אנשים בורחים לאוכל ברגעי קושי וחרדה. מצד שני, הרבה אנשים שיצאו משגרת הפעילות והעבודה אומרים לעצמם, 'יש לי את כל היום לאכול', ומכינים ארוחת בוקר בצהריים. שתי הגישות לא מומלצות. אם נקבע לעצמנו סדר יום של שלוש ארוחות ומשהו קטן ביניהן - לא ננשנש ללא הפסקה ונצליח למזער את הגניבות. אם נעשה סדר בחוסר השגרה שנכפה עלינו נופתע לטובה, נגלה שאנחנו יכולים להיכנס לתהליך מדהים, שאולי לא יוביל אותנו לירידה במשקל, אבל יבלום עלייה. כשמזמינים את המשלוח מהסופר לא חייבים לצרף אליו ממתקים. ידוע שבקניות אונליין קונים הרבה פחות שטויות בהשוואה למה שמורידים מהמדף ומעבירים לעגלה. מה עם לרדת על עוגה? ברור שזה קרה לי, זה קורה וגם יקרה, אם נרצה או לא. אם חייבים לאכול – תאכלו וזהו. אל תתחילו לטפח כעסים והלקאה עצמית שלא תעזור. חייבים להסתכל קדימה.

היום שלי מתחיל בארבע לפנות בוקר, בריצה, ונגמר רק לקראת חצות. כל היום אני מתזזת בין הוריי והבנות לבין הכנת סרטונים ופיקוח על הקבוצות, אבל בזכות הקורונה הרווחתי את הנכדה שלי איתי. חייבים לחפש את הצד הטוב. כבר קבענו שאת ליל הסדר נעשה ב'זום' עם כל המשפחה המורחבת. לא נשב יחד, אבל נהיה יחד בפלזמה ובנשמה.

מיקי ברקוביץ'

מיקי ברקוביץ'

כדורסלן מכבי ת"א לשעבר / מסתגר בביתו בתל־אביב עם אשתו שלי

15 במארס היה יום ההולדת העשירי של אחד משבעת נכדיי, ליאו, בנה של עדי, בתי הבכורה. אז מה סבתא וסבא עושים? לפני יותר מחודש טסנו אליהם, ללוס־אנג'לס. היא גרה שם יותר מעשר שנים. פתאום פרץ הנגיף הזה, שמשגע את העולם, ופחדנו להיתקע. בדקה ה־90 מצאנו מקום בטיסת אל על האחרונה שיצאה מסן־פרנסיסקו, נחתנו וישר נכנסנו לבידוד.

אחרי 42 שנות נישואים לשלי שלי, אני חייב לציין שאם הייתי צריך לבחור את הבן אדם שישהה איתי בבידוד 24/7 במשך שבועיים, עשיתי את הבחירה הנכונה. כיף לנו יחד, וכמו כולם אנחנו מנסים לעשות מהלימון לימונדה. מסתכלים באלבומים, נזכרים בחוויות מפעם, ובין לבין אני קורא וגם עובד קצת.

אני עובד בתחום הביטוח עבור חברה אמריקאית, ועכשיו כולם עובדים מהבית. והתחלתי לקרוא את הביוגרפיה של מייקל ג'ורדן בתרגום לעברית. הוא תמיד עניין אותי מפני שנולדנו באותו התאריך, 17 בפברואר, ואני מרגיש שיש בינינו הרבה מהמשותף. עוד לא סיימתי בגלל שזה לא פשוט להתרכז בקריאה. הלב נשבר בכל פעם שאני רואה דיווח על עוד קורבן, מישהו שמת. אבל כמו שאני מכיר את העם הזה, על הפרקט ובכלל, אנחנו חזקים ואנחנו ננצח את האויב.

הדחף לנצח הזכיר לי שכולנו בני אדם. אין הבדל. בכדורסל אתה משחק נגד מדינות אחרות, ובבידוד התחלתי לחשוב על חברים שלי מאיטליה ומספרד, שהיו יריבים שלי על הפרקט. סימסתי לחואן אנטוניו קורבלאן, שהיה שחקן מוביל בריאל מדריד, צברנו עשרות אם לא מאות משחקים, ושאלתי אותו מה שלומו. הוא כל כך התרגש, "אני לא מאמין שחשבת עלינו". עברתי לאיטליה. סימסתי לדינו מנגין, שהיה שחקן וראזה ומילאנו וגם ללואיג'י מרזורטי ששיחק בקאנטו איטליה. התרגשות אדירה. הם ביקשו ממני, "תשמור על עצמך ועל מדינת ישראל, שבו בבית, שלא תגיעו לקטסטרופה שיש לנו כאן".

הבנים שלנו דואגים לסבא וסבתא שבבידוד: רועי, מנהל מקצועי בתחום הכדורסל, וניב, כדורסלן. שניהם סיימו את העונה ויושבים בבתיהם, עם נשותיהם וילדיהם. הם מביאים לנו קופסאות אוכל, שלוש דפיקות בדלת, אני פותח והוא בורח. אנחנו מתאחדים מול ה'זום', כמה שיותר, וכנראה גם את ליל הסדר נעשה ככה. מי בכלל הכיר את הזום הזה עד לקורונה? פתאום הוא שולט. טוב, שזו תהיה הצרה שלנו.

ליאור רז

ליאור רז

שחקן ויוצר / מסתגר בביתו ברמת־השרון עם אשתו מיטל ושלושת ילדיו

אתמול אפיתי בפעם הראשונה בחיים שלי עוגת שמרים, שושני קינמון. ממש למתקדמים. יצא וואו. יש לי שכנה קונדיטורית וגם היא אישרה. הבת שלי כתבה לי במכתב: "אבא, אפילו שנהיית עקרת בית, אני עדיין אוהבת אותך כמו שהיית קודם".

אם לא הקורונה, הייתי אמור להיות עכשיו בצילומים לסדרה שלי ושל אבי יששכרוף לנטפליקס, Hit and Run, שצולמה בישראל. הצילומים נקטעו באמצע. היומן שלי מתחלק לשעון ישראל ושעון אל־איי. אז הייתי מצלם עד הערב כנראה, ואחר כך נכנס לפגישות וידיאו עם אל־איי עד מאוחר מאוד. בשנה וחצי־שנתיים האחרונות הייתי מעט מאוד בישראל, בערך ארבעה חודשים כשצילמתי את ‘פאודה’ וזהו. חמישה חודשים באל־איי, חמישה חודשים בניו־יורק, חודשיים באיטליה, וגם באבו־דאבי. אנחנו משתדלים לעשות חופשות משפחתיות יחד, הילדים היו איתי חלק גדול מהזמן הזה. אבל בבית שלנו ברמת־השרון לשבת כל היום יחד, ימים שלמים, שנים זה לא היה.

בלו״ז ל־2020 חוץ מהסדרה החדשה, היה אמור להיות עוד סרט קולנוע לצלם, המון הרצאות בעולם, ועכשיו אי־אפשר לדעת מה יהיה עם זה. אין לי מושג. וזה סבבה שאין לי מושג. לפעמים כשפונים אליי אני אומר, "בשנתיים הקרובות אני לא יכול לשחק בשום דבר". יש ידיעה כזאת שהלו"ז שלך קבוע קדימה לכל כך הרבה זמן, ופתאום אין. אף אחד לא יודע מה יהיה, מתי נחזור, אבל אני יודע שיהיה ביקוש גדול לתוכן, גם עכשיו יש. אני מאמין שתהיה לנו עבודה. אני רק לא יודע מתי ואיך זה יקרה.

סדר היום שלי היום: קמתי בבוקר והיה לי סשן כתיבה של שלוש שעות עם אבי יששכרוף להצעה לסרט שנציג לאל־איי, אחר כך שעתיים עם אבי ונח סטולמן, השותף שלנו, כתבנו את ‘פאודה’ 4. אחר כך בניתי בית מעץ לבת שלי, הכנו ארוחת צהריים, ובהמשך שיחה עם נטפליקס. עד אז אני אצא לרוץ, 100 מטר ועוד 100 מטר ועוד 100 מטר. ככה הימים נראים. ב־22:00 אני הולך לעשות פודקאסט עם עידן עמדי, אז בעצם, אפילו שאני בבית - הימים עמוסים.

אתמול יצאתי לתוכנית אירוח אחרי הרבה זמן שלא יצאתי מהבית והיה נראה לי מוזר פתאום שאנשים עובדים, לראות אנשים בחוץ, להיות עם אנשים זרים שהם לא המשפחה שלי, אבל חוץ מזה אני לא יוצא כמעט.

המצב רוח? אפס אנד דאונס. במשך כמעט שנה וחצי אני מצלם כמעט כל יום ובאקשן מטורף, אמוציונלי מאוד־מאוד. ובאבחה אחת הכל נעלם. אז יש דרופ מאוד רציני. בשבוע הראשון היה לי קשה מאוד. אפילו הייתי שבוז. ישבתי בבית, לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי. אני רגיל להיות בתנועה כל הזמן. ישר יצאתי לרוץ, כל היום רצתי בחוץ כדי לנשום אוויר. תחשבו שאתם עוברים מ־190 קמ״ש לאפס בבום.

אבל אחרי שבוע של הסתגלות אתה מבין גם כמה כיף וכמה נחמד, כמה התגעגעת הביתה. כמה הילדים שלך מדהימים ויש צדדים שאתה לא מכיר בהם. אני מבין כמה כיף זה להיות, לשבת, לדבר, להעביר איתם את הזמן.

ויש שקט. אפשר לישון מאוחר, לראות טלוויזיה, דברים שלא עשיתי המון זמן.

יש שיעור שכולנו צריכים ללמוד. עד כמה כולנו קטנים ולא כל כך חשובים כמו שנדמה לנו ושלא העולם סובב סביבנו. בכולנו יש איזה רצון לטרוף כל הזמן את העולם. רוצים כל הזמן להצליח, לרכוש, לטוס, וחופשות, ורק לעשות עוד. אפשר שנייה לא. אפשר רגע להיות רק עם עצמך. הרבה פעמים אנשים יוצאים החוצה כי קשה להם להתמודד עם עצמם, ועכשיו יש לנו יותר זמן להתמודד עם עצמנו, להיות עם המשפחה. עם כל החרא שבזה, זה בית ספר חשוב מאוד.