yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: אלישבע פישר
    חדשות • 03.04.2020
    לא נרדמים בשמירה
    ד"ר דניאל אבירם

    אני דניאל ואני רופא מרדים. חלק מעבודתי כולל טיפול בחולים הקשים והמורכבים ביותר בבית החולים ביחידה לטיפול נמרץ. בשבועות האחרונים חלק מהשפה היומיומית שלי ושל חברי למקצוע פלשה גם לחיי היומיום שלכם, ומילים כמו מורדם ומונשם מתגלגלות בכל מקום ‑ משיחת זום ועד אולפן חדשות. אבל למה בעצם מתכוונים כשאומרים שחולה מורדם ומונשם?

     

    כשאנו נושמים בצורה עצמאית אנחנו מבצעים למעשה שתי פעולות חשובות: שאיפה - הכנסת אוויר (וספציפית חמצן) אל תוך הריאות, ונשיפה - פליטה של אוויר ואיתו גם פחמן דו חמצני אל מחוץ לריאות. חולה שזקוק להנשמה הוא חולה שלא מצליח לבצע את אחת מהפעולות האלה (או את שתיהן) בצורה מספיק טובה ולכן זקוק להנשמה.

     

    במקרים הקיצוניים הללו הפתרון הוא הכנסת צינור פלסטיק לתוך קנה הנשימה של המטופל ודרכו לשלוט בתהליך השאיפה והנשיפה. לתהליך הזה קוראים צינרור קנה, ובגלל שהוא נעים בערך כמו שהוא נשמע אנחנו נדרשים להרדים את החולים לצורך כך. התוצאה של התהליך הזה היא חולה שהוא "מורדם ומונשם". החולים האלה זקוקים קודם כל למכונת הנשמה, אבל גם לטיפול סיעודי מקצועי יותר ולהשגחה רפואית צמודה יותר, ולכן להרבה משאבים. הרדמה של חולה קשה מתבצעת בתנאי חירום, וזו הסיבה שמרדימים נמצאים בחזית המאבק הזה.

     

    השבוע נפתח בבית החולים שבו אני עובד טיפול נמרץ ייעודי לחולי קורונה קשים. מצד אחד, העבודה עם החולים הללו דומה בבסיסה לעבודה הרגילה בטיפול נמרץ: בודקים את החולים, עוברים על בדיקות מעבדה והדמייה ומנסים "לתקן" כמה שאפשר במטרה להחזיר אנשים חולים מאוד לחיים. מצד שני, העבודה השתנתה לחלוטין - כל פעולה הפכה למורכבת ומסורבלת מבחינה לוגיסטית וכל התקשורת נעשית דרך מצלמות ואינטרקומים.

     

    אבל מכיוון שבאמת ברוב המקרים החולים שלנו מורדמים ומונשמים, עיקר התקשורת שלנו היא עם המשפחות. תפקיד זה דווקא מתעצם בשל הבידוד. בטיפול נמרץ קורונה, יותר מתמיד, אנחנו הקשר היחיד בין החולה ששוכב מורדם או מטושטש בחדר סגור ומסביבו אנשים במסכות מפחידות, לבין בני משפחתו שלעיתים מבודדים גם הם אחד מהשני וברוב המקרים מבולבלים, כואבים וחרדים לגורלו.

     

    פתאום חלק מתפקידי הוא לספר למטופלת שבעלה, שחלה גם הוא בקורונה, יצא מכלל סכנה ועבר למחלקה של חולים קלים, או למסור למטופל אחר שבתו התקשרה ודרשה בשלומו, ואז לחזור ולספר לאותה בת שאביה חייך כששמע את שמה. בסופו של יום, שמחתי לגלות שבאופן פרדוקסלי דווקא עכשיו, כששיחות הטלפון החליפו את המפגש פנים מול פנים, אני מרגיש יותר אמפתיה וחיבור לחולים ולבני משפחותיהם מאי פעם.

     

    הכותב הוא רופא במחלקת הרדמה וטיפול נמרץ, מרכז רפואי תל אביב על שם סוראסקי

     

    yed660100