אלו ימים איומים להיות בהם אדם חרדי. לא משנה מאיזה פלג, לא משנה באיזו עיר. המבטים החשדניים, ההתרחקות האוטומטית, הסטיגמות. לך תוכיח שעמדת בהוראות, לכי תוכיחי שאת נחנקת בבית קטנטן עם שבעה ילדים שמטפסים על הקירות. אלו ימים איומים להיות בהם אדם חרדי, כשאין בית שאין בו חולה. כשקשה להשיג מצרכים בסיסיים ערב החג. החרדות הקיומיות, האמיתיות. משבר ההנהגה הקיצוני. בבני־ברק, בניו־יורק, בלונדון. הקהילות היהודיות שבורות, קוברות את מתיהן, מוקצות מחמת מיאוס. האחים והאחיות שלנו במצוקת אמת.
המשבר העמוק של כלל החברה הישראלית עם החברה החרדית הוא ישן ומורכב, וגם האיחוי וההחלמה ידרשו זמן ומאמץ. אבל בתור התחלה, הצעד ההכרחי במצב הנוכחי, הוא ששר הבריאות ליצמן יתפטר מתפקידו. ליצמן חייב ללכת מהמון סיבות, עוד לפני ימי הקורונה. בגלל הקומבינות, בגלל עיגול הפינות, בגלל הרעבת המערכת, בגלל ההגנה המתועבת על פדופילית שבחסותו לא עמדה לדין. היום, כשמשבר בסדר גודל עולמי הגיע לפתחו, ליצמן כשל בכל מערכה. מי שמנע את החמרת הכללים לפני פורים מטעמים מגזריים, מי שהפר את החוק והתפלל במניינים, מי שסרב למדוד חום בכניסה לכנסת או לאולפן החדשות – לא ראוי להיות שר בריאות. הטרגדיה היא שליצמן הוא הייצוג הכי בכיר של האדם החרדי במדינת ישראל, ולכן הנזק שהוא מחולל חמור כפליים. ביהדות קוראים לזה "חילול השם" – כאשר אדם שומר מצוות נוהג באופן בעייתי הוא לא פוגע רק בשם שלו, אלא גם בשם שמיים. ליצמן פגע לא רק בשמו הטוב אלא בשמם של החרדים והחרדיות כולם. בעולם מתוקן ליצמן היה מתפטר. בעולם שלנו, כנראה כל זה לא יקרה. מזל שיש הסכם קואליציוני שנרקם ברגעים אלו ממש. הברית בין החברה הישראלית והחרדית דחופה יותר מהברית עם הפוליטיקאים החרדים. החברה החרדית הסתגרה ככה בגלל המשאבים שכולנו הענקנו לפוליטיקאים שלה כ"לשון מאזניים", וכך נוצר חוק אחד לאזרח וחוק אחר לאזרח החרדי. אנחנו אשמים לא פחות.
אלו ימים קשים ומרים. למרות הכעס על קדיחת החור בספינה של כולנו, אנחנו חייבים להחליף את הלקסיקון. לדבר על אחריות, לא על אשמה. לחזק את המנהיגות המקומית החיובית, יש כזו בשפע. שקטה ונחושה. להעניק סיוע מותאם תרבותית ולא לתת פתח או לגיטימציה לתופעות של שנאה ואלימות. אסור לנו לוותר על בני־ברק, אלעד ומודיעין־עילית. אסור לנעול ולזרוק את המפתח לים. אנחנו חייבים ויכולים לתקן. ביחד.
