בימים מטורפים אלה ד"ר נטע בנשלום־תירוש וד"ר דן תירוש מבאר־שבע עובדים מסביב לשעון במחלקת נשים ומיילדות בבית החולים סורוקה בעירם. יחד עם התואר "דוקטור", שמלווה אותם במהלך התקופה ומגיע עם המון אחריות, עבודה קשה ושעות שינה מועטות — יש להם גם טייטל מכובד נוסף שמדיר שינה מעיניהם לא פחות: הם ההורים של יעל (11), אייל (9) וגיא (5), שכרגע רואים את אמא ואבא מספר שעות מועט ביום, בגלל הטירוף השורר בבית החולים סביב מגפת הקורונה.

בכל בוקר, משפחת תירוש מתארגנת יחד לעוד יום עבודה ארוך מהרגיל. אמא ואבא לובשים את בגדי הרופאים, מכינים ארוחת עשר לילדים, מארגנים אותם ולוקחים אותם לבית הספר. כן כן, שמעתם נכון: בית ספר חירום שהוקם לילדי רופאים. יש לא מעט בתי חולים ברחבי הארץ, ובהם סורוקה, שהחליטו להתגייס בתקופה זו לעזרת ההורים שעובדים 24 שעות ביממה במחלקות השונות, דואגים לאינספור חולים ולא יכולים להיות עם ילדיהם בבית.

"לא יכולנו להיות במצב שבו שנינו ממשיכים בעבודה כרגיל, באים במגע עם אנשים חולים ועובדים שעות ארוכות מבלי שיהיה סידור לשלושת הילדים שלנו", מספרת נטע, אמא ודוקטור, בקול מלא געגוע. "בדרך כלל במצבי חירום כמו מלחמות ומבצעים צבאיים, יש תמיד את הסבא והסבתא שעוזרים לנו להתנהל עם הילדים. עכשיו קורה בדיוק ההפך, ודווקא הם לא יכולים לבוא איתם במגע כדי שנוכל להגן עליהם ולבודד אותם. במצב כמו שלי ושל דן, ששנינו עובדים יחד ולא יכולים להיות בבית, היינו חייבים למצוא פתרון. ואז בית החולים נרתם בצורה יוצאת דופן. מהרגע הראשון הוא ייסד תוכנית חירום שמאפשרת לכל העובדים לשים בבוקר את הילדים במסגרת מסודרת ולהמשיך ליום העבודה בראש שקט".

בדרך לעוד משמרת. בני הזוג תירוש מביאים את הילדים

ואת לא חוששת שהילדים יידבקו בקורונה בגלל האינטראקציה עם ילדים נוספים?

"הם עושים את הכל בצורה מאוד אחראית. ילדים מאותו בית אב נמצאים יחד בכיתות קבועות וקטנות שלא משתנות. המחשבה היא שכולם בבית הספר ילדים של רופאים או של צוות רפואי שעובדים בבית החולים ונמצאים בחזית הקורונה, אז זה חייב להתבטא בהתנהלות עם הילדים בצורה אחראית ומחולקת. גם מבחינת הילדים הם נמצאים עם האחים שלהם באותה קבוצה, עם מורה קבועה, וזה מאוד מרגיע אותם. הילדים נמצאים בסיטואציה מפחידה, ההורים שלהם עובדים מסביב לשעון והם חייבים את השגרה הזו. לפחות זה אם אני לא יכולה להיות שם בשבילם".

ומה הילדים מספרים בסוף היום?

"הם מרגישים בקייטנה. משחקים עם האחים שלהם, עושים יצירה ומשחקים בחוץ. בהתחשב בזה שהשגרה שלהם הופרה בצורה כל כך דרסטית, אז התחליף הוא מאוד מהנה. והכי חשוב הוא שזה מאפשר שהשגרה שלנו כמה שפחות תופר, כדי שנוכל לעשות את העבודה שלנו בצורה הכי טובה".

ומה קורה בסוף היום כשאתם לוקחים אותם משם?

"אנחנו יושבים כל המשפחה ביחד, כי אין לאן לצאת, עושים שיחות זום עם סבא וסבתא שמתגעגעים לילדים, ובעיקר מנסים להשלים את החוסר והלמידה מרחוק. מקשיבים להם ונותנים להם תחושה שהכל בסדר למרות הכל".

לא מוותרים על בדיקות קפדניות בכניסה

ניסיון עם ילדים

בבית החולים סורוקה מורגלים למצבי חירום בהם הצוות הרפואי שאינו נמצא בחזית, מתגייס כדי לשמור על ביטחון ילדי הרופאים. במבצע צוק איתן, למשל, היו 320 ילדים תחת הנהלת בית החולים למשך חודשים אחדים. הפעם המצב שונה, בעיקר כי לילדים אסור להתקרב כלל לבית החולים.

"הצלחנו לקבל מעיריית באר־שבע את בית ספר בן־גוריון שהוא קרוב לסורוקה, כדי שיהיה נוח להורים לשים שם את הילדים", מספרת תמי לולנפלד, שבשגרה ממונה על תקשורת פנים ארגונית בבית החולים, ובשעת חרום אחראית על הקמת בית ספר לילדי הרופאים וגיוס מתנדבים.

"בית הספר שהקמנו הפעם מופעל על ידי סייעות קבועות של חברת 'כיוונים' ומתנדבים שהצלחנו לגייס מאוניברסיטת בן־גוריון, מהנוער העובד ועוד הצוות רפואי שפנוי בשעת חירום. כאלה שהביעו עניין ובאו לעזור לנו בהפעלת הילדים. הצוות של סורוקה אחראי על גיוס, שיבוץ ורישום הילדים ועל הפעילויות. הכל קורה בשיתוף משרד החינוך והעירייה כמובן".

בית הספר פתוח לגילים שלוש עד 13, ואחים נשארים באותה קבוצה, כדי לא לגרום חלילה להדבקות מיותרות אם אחד ההורים יתברר כחולה בקורונה. "יש לנו רופא ילדים שעובד מסביב לשעון. בכל בוקר הוא מביא את ארבעת ילדיו, בגילים שונים, לבית הספר, כך כבר מספר שבועות". מספרת לולנפלד. "בכל קבוצה יש עד שמונה ילדים, ועליהם שני מפעילים שהם או מורות חיילות או אנשי חינוך שלא עובדים כרגע. השבוע הגיעו חבר'ה מהנוער העובד שעשו פעילויות לכל קבוצה בנפרד והיה מקסים. כולם אנשים שיש להם ניסיון בעבודה עם ילדים. כשילד קם במצב רוח רע ונראה עצוב, יש להם את הרגישות להכיל ולהסביר את המצב".

והילדים משתפים פעולה?

"עד היום לא היו לנו כמעט בעיות של ריחוק או עצבות. אולי בגלל שהם ילדים להורים שרגילים למשמרות ארוכות, הם משתפים פעולה מאוד יפה וממש מבינים".

ומי מבשל להם אוכל?

"האוכל מגיע בחמגשיות סטריליות מחדר האוכל של בית החולים בצורה הכי מוגנת שיש".

תשומת לב מיוחדת ניתנת למצבם הבריאותי של הילדים, והצוות מנסה לעשות הכל כדי לוודא שילד שנחשף לקורונה לא ישתתף בפעילות. "בבוקר מודדים חום לכולם, גם להורה וגם לילדים", מפרטת לוננפלד. "ההורים ממלאים טפסים וחותמים על זה שהילד לא היה חשוף למישהו זר בבידוד בבית, מישהו שעלול להדביק אותו. כנ"ל גם לגבי המפעילים כמובן. ילדים שהגיעו מצוננים — ההורה התבקש לקחת אותם הביתה בחזרה. ההורים ממוגנים מכף רגל ועד ראש בזמן העבודה, והם האחרונים שירצו שהילד שלהם יידבק, אז הם נזהרים כמה שיותר".

"ילדים נבהלו מהמילה"

כרגע מונה בית הספר של סורוקה כ־100 ילדים שמחולקים ל־14 כיתות. בכל יום מתווספים עוד ועוד ילדים. הדר לוי בת ה־10 וחצי נמצאת בכיתה ה'. אמא שלה היא ד"ר נלי לוי, שבשגרה מתפקדת כמנהלת מחלקה כירורגית ובחירום נותנת מענה במיון הרספירטורי (מיון נשימתי), שאחראי על כל מי שמגיע לבית החולים וחשוד שנדבק בקורונה.

אביה של הדר עובד חיוני בחברת ביטחון, וגם הוא אינו יכול להיות בבית ולדאוג לה. מהיום הראשון שבית הספר נפתח, הדר מגיעה אליו בכל בוקר, ונהנית מכל רגע. היא אפילו גילתה לנו שהיא לא מתגעגעת לשגרה ולחברים שלה, רק לאמא ואבא. "בהתחלה הייתי בבית ואמא לפעמים הייתה שומרת עליי ולפעמים אבא, וזה היה להם מאוד קשה", היא מספרת, כשברקע החברים קוראים לה להצטרף למשחק כדור. "מאז שנפתח בית הספר הזה אני פה כל יום. אנחנו משחקים, יוצאים להפסקות של שעה, עושים יצירות ולפעמים יש גם תחרות ריקודים שאני מאוד אוהבת.

"אנחנו ממש אוהבים לשמוע סיפורי ילדים שמקריאים לנו על נושא הקורונה כדי שכמה שפחות נפחד. בהתחלה המון ילדים נבהלו מהמילה הזו. בעיקר הקטנים, לא אני. אבל כשמספרים להם סיפורים על הקורונה הם נרגעים. היום אני הקראתי לכל הקבוצה שלי סיפור והילדים נורא אהבו את זה".

ומה עם לימודים של ממש, נגיד חשבון?

"אנחנו לא לומדים פה דברים כאלה, רק בבית עם ההורים מתי שאפשר. בגלל זה בית הספר הזה הוא הכי כיפי שיש".

הכרת את הילדים שאיתך בקבוצה?

"כן. יש לי המון חברים פה מבית הספר האמיתי שלי ויש ילדים שאני מכירה כי ראיתי אותם בקייטנה הקודמת של סורוקה".

את מתגעגעת לבית הספר האמיתי שלך?

"ממש לא. אני יותר אוהבת את הקייטנה הזו, כי כשאני מאחרת לבית הספר הרגיל כועסים עליי ופה אפשר לאחר".

אבל למרות החיוכים והגישה החיובית, הדר מודה שהיא קצת מודאגת מהמצב החדש, "כי אמא מטפלת בחולים והיא נמצאת קצת בסכנה. אבל היא מגנה על עצמה וכל יום אני מזכירה לה בבוקר כשהיא מורידה אותי פה שתשמור על עצמה ותשים את כל המגנים שהיא יכולה. אני מזהירה אותה והיא מקשיבה לי".

ומתי את פוגשת אותה שוב?

"בסוף כל יום אנחנו נפגשות בבית, לרוב ב־12 בלילה. היא מספרת לי על כל מה שהיא עברה ואני מעודדת אותה. אתמול עשיתי לה מסאז' ברגליים".

תגידי, מה זה בעצם קורונה?

"זה וירוס מדבק. הוא קצת דומה לשפעת רק מסוכן פי עשרה. אנחנו לא אוהבים אותו פה".

יש לך איזשהו מסר לשאר הילדים שנמצאים בבית ומפחדים?

"חשוב לי להגיד לכולם להקשיב למשרד הבריאות, הם יודעים מה הם עושים. ולא לפחד מכלום כי זה בסוף ייגמר ונחזור ללמוד דברים משעממים".