yed300250
הכי מטוקבקות
    'אישה אוכלת' של סמנתה סתי, 2010
    7 לילות • 06.04.2020
    עם הגב לעתיד והפנים לעבר
    בדרכו הלא־מתיימרת, 'אחרי הספירה' של דורית שילה מיטיב לתאר את מצב הביניים שבין ייאוש לתקווה
    יוני ליבנה

    אחרי הספירה // דורית שילה - פרדס - 114 עמ'

     

     

     

    "אני עוזבת את פריז", כותבת דורית שילה ב'אחרי הספירה', הסיפור שעל שמו נקרא קובץ הסיפורים הראשון שלה, "עוזבת את צרפת אחרי שהות בת 15 שנים. לאישה בת 42 זה הרבה מאוד: רוב החיים הבוגרים". הספירה הנוצרית מתחילה אחרי סיפור הצליבה. האישה שמספרת את הסיפור הזה, ומתגלגלת בסיפורים אחרים לדמויות דומות לה, מתחילה בספירה אחרת. סוג אחר של ספירת מלאי. "בחיים שלי לא ספרתי כל כך הרבה", היא מתארת את עצמה בפתיחת הסיפור. "כמה שנים אני חיה? כמה נעליים כדאי לארוז? כמה ארגזים נכנסו למכולה? כמה חברים ישראלים נותרו לי? כמה מאהבים היו לי לפנֵי? כמה שנים חייתי איתו?" יומיים אחרי הנחיתה בישראל היא נעמדת בדירה ריקה בצפון יפו. "הנחתי את תיקיי על רצפת החדר שנאנחה תחת כובד משקלם, ושמחתי. לרצפה חורקת אני רגילה".

     

    זה ספר שמתאים לימים חורקים כאלה. למי שמתחיל לחשוב על היום שאחרי. הוא מתאר פרידה מחיים שהיו ומתמקם באופן יחסית נינוח, על קו התפר שבין צלקת להחלמה. אבל מילים כמו צלקת או החלמה הן מילים בומבסטיות ולא מתאימות לסגנון של רוב הסיפורים כאן, שמשתדלים להנמיך את גובה הלהבות ואת גובה הציפיות.

     

    אחד הסיפורים הבולטים מתאר קבוצת נשים, בתור לרופא, אחרי שכבר עברו ניתוח לקיצור קיבה. אני מנחש שזה אחד התיאורים הספרותיים הראשונים בעברית של החיים עם קיבה מהודקת בטבעת פנימית. ודאי הראשון שאני נתקלתי בו. כ־20 נשים יושבות בקליניקה, במצבים שונים של שקט ורעש, התייפחות גלויה והתאפקות. דווקא הסיטואציה הקיצונית מבליטה את דרכה של שילה לשמור על צורת סיפור קולית, פרטנית. ודווקא כך לגעת בכאב הפיזי, בבליל הרגשי של האשמה עצמית, תקווה לשינוי, גיחוך והשפלה. "אני אוהבת את הדקות האלה אחרי שאברמוביץ סוגר לי את הטבעת, כשהכל שם חסום ואפילו למים קשה לחלחל דרך הוושט לקיבה. אלה הרגעים היחידים שבהם אני לא חושבת על אוכל, הרגעים היחידים שהכל נראה לי אפשרי".

     

    ההתעסקות במשקל עודף היא נקודה חוזרת וייחודית לאורך הסיפורים - שרוב הזמן נקראים כספרות זיכרון, כרשימות מתוך סיפור ארוך יותר בגוף ראשון. גירושים, הגירה, פרידה ממה שהיה צעיר ויפה. אמנם מדי פעם המסגרת הזאת נקטעת והפוקוס עובר לדמויות חדשות ולסיפורים כאילו עצמאיים, בדיוניים יותר, אבל גם בהם ניכרת ההתמקדות בדמויות שנמצאות במצב הביניים שבין תסכול למבט קדימה. בין עמידה במקום למעקב אחר הזמן שבכל זאת זז.

     

    הרגעים החזקים בספר מצליחים לתאר באופן הומוריסטי את מצב הביניים הזה. "כל כך מאוחר", מספרת מי שמתרגלת שוב לחיים בישראל, לאווירת הדכדוך של החגים, לקרבה המחודשת עם הורה מבוגר. "הכל מתאחר לי. נסעתי מכאן מאוחר, חזרתי לפה מאוחר ואולי מדי. אני הולכת לישון מאוחר בלילה, אתמול איחרתי לארוחת החג. הדבר היחידי שאני מקדימה בו זה היקיצה בבוקר, שש בבוקר פוקחת עיניים, צופה בתקרה של הדירה המרוהטת ששכרתי בינתיים ויודעת שהלילה הזה נגמר".

     

    חג נטול חגיגיות. שיבה למשפחה בגיל מאוחר. הכניסה לגיל שבו כבר אי־אפשר להרות. אבל שילה, רוב הזמן, יודעת לנווט יפה מתוך העלבון והרחמים העצמיים. ולפעמים פשוט להצחיק. "הוא קם, עובר לחדר השינה, הולך לישון ומשאיר לי את ממלכת העור, כלומר את הספה, והיא כולה שלי", היא כותבת. "ואז, אז מתחילים חיי האמיתיים, חיי הלילה הסודיים שלי. אני לא הופכת לסינדרלה וגם לא לדלעת, אני פשוט נעשית אישה חופשייה. חופשייה ממבטים, חופשייה מבגדיי הלוחצים, חופשייה מחיי הנישואין שלי, חופשייה לאכול".

     

    יש בספר הזה סיפור או שניים שנראים כמו חומר מילוי לא הכרחי. יש בו רגעים שהניסיון לאזן בין עלבון כמעט ילדותי לכאב לב נוקב לא מחזיק מעמד. ומצד שני, ניכר בספר המאמץ לקבל דברים כפי שהם, ולהתנגד לרעיון של הידוק סופי. אחד הדימויים שבכל זאת חוזרים ומתגבשים לאורכו הוא השוואה בין אישה לבין מכונית. בין גוף נשי שמן או מעונה - לבין משאית או מכונית אספנים נדירה. הגוף הנשי כחפץ, כרכוש של מישהו אחר. אבל גם כמשהו שזז ומתקדם. משהו שרוצים לכבות, ובכל זאת מדליק ומתניע את עצמו. "כבר הגעתי לאמצע החיים", כותבת שילה, "אם אמשיך כך זה כבר יהיה ברוורס, עם הגב לעתיד והפנים לעבר".

     

    מחוץ לספר, נדמה לי, אלה ימים של התפכחות מהבטחות גדולות ושינויים חותכים. הספר הזה, בדרכו הלא־מושלמת והבלתי־מתיימרת, מסמן איך נבנית מיומנות כזאת: איך להחזיק מעמד, להתקדם אחורה ולסגת קדימה. "קיץ רביעי מאז החלפתי את צרפת בישראל ארבעה קיצים, שישה מקומות עבודה עשרה קילו נוספים, אפס ילדים ואהבה אחת גדולה. שנמשכת". •

     


    פרסום ראשון: 06.04.20 , 01:01
    yed660100