כשאיציק ואפרת מכפר חב"ד פגשו בזום את צביקה ודפנה החילונים

גם במציאות המטורפת שבה אנחנו חיים שיחת הזום הזאת הייתה יוצאת דופן. מצד אחד של המסך צביקה אהל ודפנה גלילי, זוג חילוני מירושלים, מהצד השני איציק קרומבי ואשתו אפרת מכפר חב"ד. שתי משפחות משני קצוות של החברה הישראלית. שתי משפחות שהסכימו לנסות להכיר זו את זו למרות הפערים וההבדלים, והכל במסגרת יוזמה של ארגון גשר לחבר בין דתיים, חרדים וחילונים דווקא בימים אלה.

"הם היו משפחה מאוד נחמדה", אומר צביקה, עובד במשרד מבקר המדינה ואב לשלושה. "הם סיפרו לנו שהם משפחה קטנה יחסית, רק חמישה ילדים, לחברים שלהם יש 17 אחים. דיברנו על הכל, מה דומה בינינו ומה שונה. הילדים שלי מאוד התחברו אליהם, והם הציעו שנלך לאכול יחד אחרי הקורונה במסעדה כשרה. הם בכלל לא נפלו מהכיסא כששמעו שאנחנו לא אוכלים כשר ולא הולכים לבית הכנסת, זה היה ממש בסדר. אחת הבעיות של הילדים של היום היא שכל אחד חי בבועה שלו".

איציק קרומבי מכפר חב"ד הוא מנהל מרכז יזמות לחרדים בירושלים. האישה, אפרת, עובדת בתוכנית "מעוז" להכשרת מנהלים בכירים. הם נשואים בשנית והורים לחמישה ילדים יחד. "אני לא מאמין בלסגור את הילדים שלי בעולם ולהגיד שאין בחוץ משהו אחר", אומר קרומבי לגבי ההחלטה ליצור קשר עם משפחה חילונית. לדבריו, דווקא אחרי השיחה הילדים שלו הביעו חיבור חזק יותר לדת.

בינתיים, מאז השיחה, היחסים בין חילונים לחרדים רק הפכו טעונים יותר על רקע התפשטות הקורונה ביישובים החרדיים ברחבי הארץ. "זה רק מוכיח עד כמה יש חשיבות בהיכרות ובהבנת האחר", אומר קרומבי. "אם יותר חילונים היו מכירים את החרדים ואיך החברה החרדית פועלת ועובדת, המשבר הזה היה נמנע בחלקו. אני שמח שדיברנו עם צביקה ודפנה, זה היה כמו להקדים את המבול. נדמה לי שהיום, כשהם רואים טלוויזיה ושומעים 'החרדים, החרדים', יש להם זווית אחרת. הם דיברו עם חרדים ויש להם היכרות אישית שמבוססת על שיחה ולא על סטיגמות ודעות קדומות".

צילום : ידיעות אחרונות

צביקה אהל מסכים עם רוח הדברים של קרומבי. "אני חושב שיש גזענות כלפי החרדים, אני בטוח שהמשפחה של איציק שומרת את הכללים מצוין. הנטייה של האנשים היא להסתכל על קבוצות ולא להבין שיש פרטים ושבכל מקום יש קיצונים. ברור שהייתי רוצה יותר להבין את הצד של הרבנים, להבין האם לא נעשו טעויות בחברה החרדית. אבל גם לחילונים הייתי אומר שלא יסתכלו על החרדים בסטיגמות. משפחה חרדית עם הרבה ילדים, זה לא פשוט להתמודד עם בידוד".

ואתם?

"אנחנו בינינו מתגבשים בתור משפחה", הוא צוחק.

"כולנו בני אדם"

בימים כתיקונם פועל ארגון גשר לחיזוק הקשר בין דתיים וחילונים בישראל. חברי הארגון יוזמים מפגשים, סדנאות וקבוצות הידברות בין אנשים מהקצוות השונים ביותר בחברה — חרדים ודתיים מול חילונים גמורים. עם פרוץ הקורונה החליטו בגשר להתאים עצמם למצב ולארגן, ברוח הזמן, מפגשים בין משפחות חילוניות לדתיות באמצעות אפליקציית זום בהשתתפות איש מקצוע שינחה את השיחה. כל משפחה מתיישבת מול המסך במועד שנקבע מראש לשעתיים של הכרות, שאלות ומשחקים. וכאילו שלא מספיקות המחלוקות הפוליטיות והפערים באורחות החיים — נוסף עכשיו גם הנושא הטעון של התפרצות הנגיף בחברה החרדית. אבל זאת בדיוק החשיבות החברתית הגדולה של הפרויקט הזה: לדבר דווקא בימים שבהם דרושה אחדות יותר מתמיד, להכיר אנשים חדשים דווקא בימים שבהם אנחנו מסתגרים בבית עם עצמנו.

אלון זיו, מנחה הקבוצות הראשי של גשר, מספר כי בשבועיים האחרונים חל שינוי בשיח בין חילונים לחרדים. "זה בא בעיקר מהצד של החילונים שלא מתביישים להראות את הכעס שלהם, למרות שברגע שמתחיל המפגש כל אחד רואה מולו בן אדם. המפגשים יוצרים שיח, ודי מהר מגיעים למצב שבו כל אחד מדבר באופן אישי ולא כשגריר של המגזר ממנו הוא בא".

כשהפרויקט יצא לדרך, מעיד זיו, היו יותר משפחות דתיות שרצו להידבר עם חילונים מאשר חילונים שרצו לדבר עם דתיים. "בשבועיים האחרונים זה השתנה, וכיום היחס הוא חצי־חצי. הסיבה העיקרית לכך שמגיעים למפגש היא הרצון להכיר את השונה ממני. אבל מכיוון שכרגע החרדים מיוצגים בתקשורת בהקשרים שלילים, יש רצון להבין את האמת. מתעוררות שאלות כמו איך יכול להיות שהציבור החרדי יודע להתגייס בבת־אחת סביב קריאות של רבנים, וכאן פתאום על פניו לא מצייתים להוראות".

ומה התשובה?

"החרדים מסבירים ש'זה הגיע אלינו מעט מדי ומאוחר מדי, ולא הבנו עד כמה המצב קשה והקורונה מסוכנת. אין לנו ווטסאפ, אנחנו לא צופים בטלוויזיה'. בשבועיים האחרונים החילונים באו למפגשים עם יותר הנחות מוקדמות, יותר שאלות שבאות מתוך ביקורת, והחרדים באו אוטומטית בעמדה יותר הסברתית או מתגוננת. למרות שאנחנו שמים דגש על כך שכל משפחה תייצג רק את עצמה, אוטומטית המצב כופה על החרדים לדבר בשם כל המגזר. הייתה משפחה מבני־ברק שדיברו אחרי הפיק הראשון של הקורונה, ולאבי המשפחה היה חשוב להראות עד כמה הם מקפידים על הבידוד ומקשיבים להוראות ללא זלזול".

היו משפחות חילוניות שביטלו מפגשים כי הן לא רצו לדבר עם חרדים?

"היו ביטולים, אבל לא מישהו שאמר 'אני לא רוצה לפגוש חרדים כי אני כועס'. היו סיבות אחרות, אני מקווה שאמיתיות. גם בלי המצב החדש יש הרבה דעות קדומות. המצב מייצר רצון לקבל דעה ממקור ראשון, לא מדובר־מטעם שמופיע בטלוויזיה. אדם אמיתי וכן שאומר את האמת, גם אם היא לא נעימה. אני יודע על מפגש שבסופו החילונים אמרו לחרדים: 'זה היה מעניין, אני מקבל את הצד שלכם הרבה יותר, אבל עדיין נשאר בי כעס'. אבל מה שחשוב הוא שהכעס היה על החברה ולא על האדם שמולו. ההבנה בעקבות המפגש היא בדבר המורכבות של החברה החרדית. תושב בני־ברק אמר לנו שכאשר הוא ראה את הלוויית ה־400 בעירו, הוא חש בושה שכחרדי זה מייצג גם אותו מול הציבור בארץ".

גם לחרדים היו טענות לחילונים?

"החרדים העלו מול החילונים טענות שהם רואים בהם קבוצה אחת הומוגנית ושזה לא נכון. אנחנו בגשר דווקא רואים את המשבר כהזדמנות. הוא מציף מכאובים וקשיים וגם את השינויים שהחברה החרדית עשתה בשנים האחרונות. גם אותנו כצוות זה מעניין. אנחנו מסתקרנים בעצמנו".

המטרה היא ליצור קשר ממושך בין המשפחות?

"לא בהכרח, אבל נשמח אם זה יימשך. זאת אולי פעם ראשונה שחילוני רואה משפחה דתית, בטח בבית שלהם, והפוך. אוטומטית זה גורם לראות בצד השני בני אדם. אם אני רואה את החילונים כשאנשים כמוני, פתאום אין לי רק סטריאוטיפים".

יש מקרים של שתיקות, חוסר תקשורת?

"פחות, כי הכל מונחה".

"זה גרם לי לחשוב"

אביגיל בן־ארי היא רכזת חברתית באולפנה בבית־שמש ומורה לתנ"ך ותושב"ע. גם בעלה, שי, עוסק בתחום החינוך. שניהם בני 44, דתיים־לאומיים. "אני אוהבת להכיר אנשים חדשים, כי זה מעניין ופותח", אומרת אביגיל. כשהגיעה הביתה התברר לה שהמשפחה שלה זרמה קצת פחות. "בעלי התלהב, הבנים הגדולים לא נפלו". וכך בשבוע שעבר התיישבה משפחת בן־ארי מול המסך ופגשה את המשפחה האחרת, אמא ושני בנים מתבגרים מצור הדסה. האם יצאה בשאלה, הבנים עדיין מקיימים אורח חיים דתי. "האמא היא חרדית לשעבר והיה לה סיפור מעניין", מספרת אביגיל. "תוך כדי שיחה גילינו ששתינו ילידות צרפת. היו בדיחות והייתה סקרנות הדדית. הם למשל התעניינו בדינמיקה המשפחתית שלנו במיוחד בימי הסגר. מה שבלט אצלם, בעיניי, זו היכולת להתמודד עם מורכבויות במשפחה. איך הם חיים יחד, למרות שכל אחד מחזיק בעמדות משלו. אצלנו זו משפחה שבה הכל מובן מאליו. אצלם הם סיפרו שאחד הבנים אוהב מוזיקה, אבל בגלל שהוא שומר שבת ואמא שלו לא, הוא לא מרשה לה לשמוע מוזיקה בסלון. דברים קטנים שצריכים ללמוד לחיות איתם — מגוון. אצלנו בבית יש פחות מגוון, שם צריך להתחשב, לתת מקום. בסוף השיחה הגענו למסקנה שאנחנו משפחה משעממת למדי".

גלי תורג'מן־אניב היא מורה לגיאוגרפיה, היסטוריה וספרות, ומחנכת כיתה י"א שבימים אלה מלמדת במקוון. בעלה, מוטי, הוא עובד סוציאלי, והשניים מתגוררים ביישוב קורנית במועצה האזורית משגב. הם הורים לשלושה: יובל בן 12 וחצי, נטע בת 11 ואלון בן 6. משפחה חילונית. "חיפשתי להכיר אנשים שאני לא מכירה, עם חיים שונים", אומרת גלי. "בגשר היו מאוד רציניים. לא 'יאללה, בואו נשדך לכם משפחה, תיכנסו לזום', ממש הייתה שיחה מקדימה על מי יתאימו לנו למפגש". המשפחה שנבחרה לבסוף הייתה דתית־לאומית מכפר הרא"ה בעמק חפר. "יש להם הרבה ילדים, כל אחד סיפר מה הוא עושה ואחד מהם אפילו מגדל חמור", מספרת גלי. "ההנחיה הייתה טובה. יש משהו נחמד בלהציץ לרגע למשפחה אחרת לגמרי ולראות מה קורה אצלה. דיברנו על ענייני תורה, שזה רחוק מהיומיום שלנו. כשכל משפחה בחרה ספר לדבר עליו הם בחרו ספר מעולם הדת ואנחנו דיברנו על נשים מעוררות השראה".

מה לקחת מהמפגש?

"מנקודת המבט שלי כאמא אני רוצה שילדיי יהיו פתוחים לכולם. לא משנה מי הם — מה הדת, המין או הגזע שלהם. שיהיו סקרנים. והשיחות זה מה שרציתי שיהיה. אולי הם נראים חיצונית שונים בגלל הכיפה, אבל אנחנו כולנו יחד מתמודדים עם הקורונה. שאלתי את ההורים איך הם מתמודדים עם הרבה ילדים בבית. מנקודת המבט שלי יש לי שלושה ילדים ובעיניי זה הרבה, ואז אני רואה איך משפחה מתפקדת עם הרבה יותר ילדים ואני אומרת כל הכבוד. זה היה כיף לצחוק לרגע עם אנשים אחרים. היה גם משהו אישי משותף - קרוב משפחה שלהם עבר השתלת כליה, ואמי שנפטרה לפני חודש עברה גם היא השתלה. פתאום אתה מרגיש חיבור עם אנשים מהעם שלך".

מוטי מודה כי בתחילה חש מבוכה. "לא יודעים מה להגיד, אבל מהר מאוד ראינו שגם במשפחה שלהם יש תפקידים לילדים: אחת היא הדוברת ואחת אחרת היפרית, זה מאוד קירב בינינו. היה גם את העניין של החמור שאחד הילדים שלהם מגדל - הבת שלי רוצה כלב, והשיחה הזו גרמה לי שוב לחשוב בנושא. הכנו שאלות לפני המפגש איך זה להיות דתי, והם שאלו אם אנחנו לומדים תורה. גם זה גרם לי לחשוב טיפה, למרות שלא זכרתי מי מהילדים לומד מה".

הבת, נטע: "יש להן ילדה מקסימה, קראנו לה הדוברת וצחקנו יחד איתה. היא רק בת שמונה, אבל תפסה פיקוד על ההנחיה של המשפחה, היא ענתה בשביל כולם כי הצד הטכני קצת מסובך. החלפנו טלפונים, ובפעם הבאה שנהיה באזור שלהם אולי נקפוץ לבקר". •