ד''ר טל בן־שחר, 49, פסיכולוג, יועץ לחברות, מרצה ומומחה לאושר ומייסד האקדמיה ללימודי אושר. פירסם ספרים ורבי־מכר שתורגמו לשפות רבות ועסקו בסוד האושר והחשיבה החיובית. הוא למד והרצה בהרווארד וכן במרכז הבינתחומי. חזר לארה''ב, שם הוא מרצה בין היתר באוניברסיטת קולומביה. נשוי לתמי ואב לשלושה. מתגורר בניו־ג'רזי.
אתה אחד המרצים הכי מבוקשים בעולם למדע האושר. אז תעזור לי לאבחן סוג אושר חדש שהתפתח עם הקורונה. אני כל הזמן רואה באינסטגרם ובטוויטר ובפייסבוק הורים מושלמים שנהנים עם הילדים. הורים שהילדים שלהם לא הפכו לערפד שער בלילה ונרדם רק בתשע בבוקר כמו הילדה שלי. בבוקר אבא מעביר שיעור על הביטלס, ואז סדנת אוריגמי עם אמא ואפייה משותפת של לחם כוסמין.
בן־שחר: זה לא אושר, זו מכה עולמית. כי מה אני רואה באינסטגרם ובפייסבוק? שלכולם יש את הלו"ז המדהים שהם הכינו לילדים, שכמובן לא נמצאים במסכים וכל הצלחות שהם הכינו נראות כמו ממסעדה. והזוגיות? - "התאהבנו מחדש". הכל מדהים אצל כולם, חוץ מאצל מי?
אצלי.
בדיוק. ואני לא רוצה להיות היחידי שאצלו לא הכל בסדר, אז אני מעלה בדיוק אותן תמונות. וככה אני רק מחזק את התפיסה המוטעית הזאת.
זה כמו מסלול דוגמנות ענק של אושר, קט־ווק של שלמות.
את קוראת לזה קט־ווק, אני קורא לזה דה גרייט דיסֶּפשן, התרמית הגדולה. ומה קורה אחרי הגרייט דיספשן? הגרייט דיפרשן, באנגלית זה עובד יותר טוב. זה בדיוק השקר של המדיה החברתית. הרי אין אחד בעולם שלא יוכל למצוא מקור השוואה שיגרום לו להרגיש פחות טוב, כי אנחנו לא הכי טובים בהכל, תמיד יהיה מישהו טוב מאיתנו, וככה לא נגיע לעולם לשבב של מנוחה ונחלה, של סיפוק. המדיה החברתית לא מציגה לנו את המציאות, אלא עיוות של המציאות, וכשאנחנו מכחישים את המציאות זה תמיד מגיע עם מחיר.
נכון. אני חטפתי מלא שטוזות בכל פעם שברחתי מהמציאות.
אין אושר בלי קבלת המציאות, והמציאות היא שלכולנו כואב. ואם נקבל את הכאב בזרועות פתוחות, פרדוקסלית הכאב נחלש, ואנחנו נפתח את עצמנו להרבה יותר אושר. לזה קוראים פרדוקס האושר. אחרי שיצא הספר "הסוד" המון אנשים שאלו אותי, מה סוד האושר? והייתי עונה להם: מה אתם חושבים, שאני איזה גורו? אני אקדמאי. אין סוד אחד לאושר. לא. יש שלושה סודות לאושר: הסוד הראשון - מציאות. הסוד השני - מציאות. ואת רוצה לנחש מה הסוד השלישי?
מציאות.
יפה, דוז פואה. מי שרוצה להיות מאושר חייב קודם כל לקבל את המציאות, ואת יודעת מה המציאות? שקשה להיות עם בן אדם אחד סגור בחדר, גם אם זה הבן אדם הכי מדהים והכי מקסים. ברגע שאנחנו מקבלים את המציאות, ואת כל הרגשות הכואבים שהיא מביאה איתה, קורה דבר נפלא. משהו משתחרר ונהיית אפשרות להיות שמחים יותר. אם לא קיבלנו קודם, לפני המגפה, את הכאב ואת הדיכאון והסבל, היום אנחנו עוד פחות מקבלים את זה.
ומצד שני, אני אומללה בהסגר. למשל, אני לא מבינה למה אני לא עפה על בן הזוג שלי והמשפחה שלי יותר, למה אני לא "כלי של אהבה". אני נורא מכווצת בתוך עצמי.
בבודהיזם אומרים שיש שני סוגים של סבל. יש סבל טבעי - יש מגפה בחוץ, את מפחדת ממנה, קשה לך עם חוסר הוודאות. אי־ודאות זה סבל. ככה הרגשתי בפעם הראשונה שיצאתי עם אשתי ולא ידעתי אם היא רוצה אותי, וגם היום כשהצעתי ספר חדש למו''ל ואני לא יודע אם הוא ירצה אותו. הרמה השנייה של הסבל היא סבל כתוצאה מסבל. השיפוט שלך על הסבל של עצמך. הכעס שלך על זה שאת לא עוזבת את הטלפון והולכת להפגין אהבה למשפחה. או המחשבה שלי על איך אני, שאני פרופסור לאושר, יכול להרגיש כזאת אומללות רק כי אני לא יודע אם הספר שלי התקבל אצל המו''ל שרציתי. תארי לך כמה טוב היה לנו אם הייתה לנו קבלה של הסבל הטבעי שלנו. מותר לי להרגיש כאב, אני בן אדם. ויותר מזה, אני מאמין שלקבל את הכאב האנושי שלנו בלי להתווכח איתו - זה הסוד.
***
במחקרים שלך אתה מדבר הרבה על משמעות בחיים כחלק חשוב לחיים מאושרים. איזו משמעות אפשר למצוא בהסגר?
אחד הדברים שאפשר ללמוד מהחוויה הזאת זה למצוא משמעות בדברים הקטנים. ויקטור פרנקל, ב''האדם מחפש משמעות'', עשה הפרדה בין שני סוגים: משמעות החיים ומשמעות בחיים - meaning in life. וזה יכול להתבטא בקלישאה של למצוא את ההנאה בדברים הקטנים. שרדתי עוד יום בהסגר. או, עמדתי להתפוצץ על מישהו מהמשפחה ולא התפוצצתי - כל הכבוד. כרגע זה באמת הדברים הכי קטנים, בואי נמצא בהם משמעות.
אני נהנית מהדברים הפשוטים בהסגר. אפילו מאוד. נהנית מהיציאה עם הכלבה, מלראות קומדיות טיפשיות עם הילדות. ואז פתאום הלב שלי מתחיל לדפוק ממש מהר, זה קורה לי בעיקר בלילה. זה כמו משקולת על החזה. אני מתהפכת שעות ולא מוצאת תנוחה שבה המשקולת מפסיקה להכאיב לי.
זו חרדה, ומה שאני מציע לך לעשות זה לא להתווכח איתה ובטח לא להגיד לעצמך שאת חייבת להירדם עכשיו. נסי להסיח את דעתך באמצעות קריאה של כמה דפים, אבל לא מסך. מה שקורה עכשיו במגפה זה שהכל הופך להיות יותר קיצוני. יש עכשיו פחד שהוא קיצוני להרבה אנשים, ומצד שני יש מלא אנשים שחווים עכשיו הכרת תודה כמו שלא חוו לפני: תודה שאני בריא, תודה שאני חי. זה קוקטייל של רגשות שקשה לנהל. רגע אחד אני שמח ורגע שני אני בחרדה. אני אתוודה על עצמי - אני ברכבת הרים עכשיו. אתמול היה לי בסדר, שלשום היה נורא.
למה?
פתאום הרגשתי כלוא. את יודעת, אני נוסע המון במסגרת העבודה ואני אוהב את הנסיעות. ופתאום - כלום. בית. ממאה לאפס. ואני הרגשתי קלסטרופוביה. בסדר, היום יש לי יותר כלים להתמודד עם זה, אני אומר - אוקיי, אז אני מרגיש מחנק, אני עצוב, אני כועס על הילדים, גם זה יעבור. יש גרף שהוא מאוד מעניין. בת כמה את, אם אפשר לשאול?
49 בקיץ.
גם אני בן 49.
נכון שזה גיל נורא?
זה מה שהמחקרים מראים. לפי הגרף של האושר בממוצע אנחנו נמצאים בתחתית, בלמטה של פרבולת האושר. למה אנשים בני 59 מתחילים לטפס מבחינת שמחה והם הרבה יותר מאושרים? זה לא שהם נהיים יותר חזקים פיזית או מצליחים או יפים בגיל 59. יש סיבה אחת שמסבירה את זה - קבלה. מציאות, מציאות, מציאות. והקבלה היא אושר.
***
כתבת בספר רב־המכר שלך "באושר ובאושר" שאחד הסודות לאושר הוא הכרת תודה. אז המגפה בעצם תעשה לנו טוב, היא גורמת לנו להעריך מה שהיה לנו.
פוטנציאלית המגפה הזאת גורמת לנו להבין דברים פשוטים ברמה הכי גבוהה. להכיר תודה על היומיום, על החופש שיש לנו לצאת למכולת. על קרן שמש שתפסנו לשנייה בדשא כשיצאנו עם הכלבים. ויש גם את העניין הזה שכולנו בסירה הזאת. אני כבר לא לבד, ולא להיות לבד זה עוזר מאוד לתחושת השמחה של בני האדם. זה שאנחנו נלמד משהו, זה אין ספק - אבל האם אנחנו נלמד לאורך זמן? כי מהר מאוד אנחנו יכולים לשכוח כל מה שלמדנו במגפה.
נדמה לי שיש פה איזשהו עונש, או לקח. למשל, כל הטיסות לחו''ל שעשינו כל הזמן, אולי זו הייתה בעצם בריחה מהמציאות? כמו יונה שאלוהים אמר לו: תקבל את זה שאתה נביא, קום לך אל נינווה. ויונה לא רצה ולא הלך עד שאלוהים הביא אותו לשם בבטן של לווייתן. אלוהים מעניש אותנו כשאנחנו בורחים.
אני לא יודע אם זה עונש. אני היום רואה את עצמי כאדם דתי, אבל לא מהסוג שחושב שאלוהים ישב למעלה ואמר חטאתם ופשעתם - אני מוריד עליכם את המכה ה־11. אני כן מאמין שזה בא ללמד אותנו משהו. ושהשיעור הזה יכול לבוא בתור מגפה, אבל אם לא בתור מגפה הוא יבוא אחרת. הוא תמיד יבוא. יש לי תלמידים צעירים מאוד, בני 18, ואחרי חודש של לימודים הם אומרים לי, "אנחנו ממש אוהבים את החשיבה החיובית, את מדע האושר, אבל יש לנו בעיה - מה אם אני באמת אבין את התחום עד בוריו, ואז אני כבר לא אחווה כאב וקושי?" ולמה הם דואגים מזה? כי הדבר הראשון שאני מלמד זה שכאב וקושי הם כל כך חשובים לצמיחה, למשמעות, ובעצם משם מגיע האושר. אני תמיד עונה להם תשובה אחת: "אל תדאג, החיים תמיד ידאגו לך לקשיים''.
ומה עם הגעגועים לחיים הקודמים? לחשוב כל הזמן שנחזור אליהם ושיהיה בסדר? או לאפסן אותם? אתמול אחי ביקר אותי אבל נשאר בחדר המדרגות, לא יכולתי לחבק אותו, ולרגע חשבתי - פשוט תקבלי את זה שלא תחבקי אותו יותר, ותמצאי דרך לאהוב אותו בלי זה.
אני חושב על המשפט "דע מאין באת ולאן אתה הולך". יש ערך מללמוד את הטוב ממה שהיה, כמו שיש ערך בלחלום ולפנטז על העתיד. מה שאנחנו חיים זה ההווה, והשאלה היא איך לייבא את הטוב של העבר והטוב של העתיד ולחבר את זה להווה. אחת ההמלצות שלי בספר זה להגיד כל יום תודה בלילה, לפני שהולכים לישון, על חמישה דברים טובים שקורים לנו ביום. כשאנחנו אומרים תודה על זה, אנחנו בעצם חווים את זה שוב. מחזקים את זה ומעצימים את זה.
אתה אומר בעצם שהאושר מטיבו הוא נורא קטן, כמו גוש פצפון של בצק, ואנחנו צריכים ללוש אותו ולמתוח אותו כדי ליהנות ממנו יותר.
כן, ובשביל זה אנחנו זקוקים גם להווה וגם לעתיד. אנחנו זקוקים לחלום ולפנטזיה. אבל איך אני יכול להביא את החלום הנכון שלי שיעשיר את ההווה שלי, את המציאות? לא כדאי לי לחשוב שאם אני אצליח להוציא את הספר שאני מתכנן אני אהיה מאושר, זו מחשבה שתייצר לי אכזבה. פשוט לנסות ליהנות מהמחשבה על החלום או מהעבודה לקראת הגשמתו בכאן ובעכשיו.
***
רציתי לנצל את העובדה שיש לי שעה חינם מולך, משהו שבטח היה עולה לי איזה אלף דולר בימים נורמליים, כדי לדבר דווקא איתך על אהבה.
מעניין. למה איתי?
אתה שייך לסוג האנשים שאני הכי מקנאה בהם. התחתנת עם האהבה הראשונה שלך, ההיי־סקול סוויטהארט, תמי. הכרתם בילדות, התאהבתם בגיל 13 בערך ומאז אתם יחד. לי ולבן הזוג שלי תמיד נדמה שזוגות כאלה הם הזוגות הכי טובים. יש משהו בלקפוץ מקשר לקשר שהופך אותך למודע מדי לאפשרויות, שגורם לך להגיד - קשה לי עכשיו, אז אני אעזוב אותו ואמשיך להתאהבות הבאה.
תראי, אשתי מוסיפה לי לאושר, ללא ספק. האם זה בגלל שהיא האהבה הראשונה שלי? אין לי מושג. כי עובדה שרוב האנשים לא נשארים עם ההיי־סקול סוויטהארט שלהם. ויש לזה סיבה - הסיכויים למצוא את האחד שהכי מתאים לנו בגיל כזה הם לא גבוהים, הרבה פעמים צריך לנשק הרבה צפרדעים עד שמגיעים לנסיכה.
אז איך יצא שאתה כן פגשת את הנסיכה כבר בכיתה א'?
היה לי מזל. ההורים שלי והסבתא והסבא בטח חושבים ככה, שאנחנו 'באשערט' - מיועדים מהשמיים. עם זאת, ההתאמה לא מספיקה. אני מאמין גדול בעבודה ובהשקעה.
תמיד כשאומרים לי, "צריך לעבוד קשה על הקשר" אני מתעייפת, זו אהבה או שיעור פילאטיס? תן לי דוגמה לאיך עושים את העבודה הזאת. אני כעסנית מאוד בימים האחרונים ולא ממש דוגמה לבת זוג טובה.
יש כמה ספרים שבאמת שינו לי את החיים לטובה, ואחד מהם זה ספר של דיוויד שנרץ', "Passionate Marriage". התשוקה זה הדבר הנדיר, כי מבחינה ביולוגית אין מה לעשות - גם אם את/ה עם הבראד פיט או האנג'לינה ג'ולי שלך, אחרי שלוש־ארבע שנים אין כבר את ההתלהבות המטורפת שהייתה בהתחלה, זו דרכו של עולם. שנרץ' מתמקד במערכות היחסים שכן משמרות את התשוקה. בעצם, אחרי כמה שנים בכל מערכת יחסים מגיעים למה שהוא מכנה gridlock.
אני חושבת שאני מבינה מה זה. זאת הינעלות על משהו אחד כמו שני צבאים שעומדים ונועלים קרניים אחד מול השני.
בדיוק. וזו גם מטאפורה טובה, כי הגבר והאישה עומדים אחד מול השני באמת כמו שני איילים במלחמה, תקועים בריב אינסופי. אבל זה לא אחד מהקונפליקטים ההוליוודיים האלו שאנחנו רבים, משלימים, עושים אהבה מטורפת וחיים באושר ועושר. ממש לא. הגריד־לוק הוא קונפליקט עמוק מאוד שבו שני בני הזוג חווים שהאני־מאמין שלהם, ממש העצמי שלהם, מותקף. זה בדרך כלל סביב אחד מארבעה נושאים: כסף, ילדים ואיך לחנך אותם, מין - כמה, מתי ואיך. והנושא האחרון הוא, את רוצה לנסות לנחש?
נראה לי שאני מאלה ששייכים לסוג הרביעי. אבל אני לא רוצה לנחש.
המשפחה המורחבת. ההורים שלו, ההורים שלה, לבקר או לא לבקר.
גם זה לא. תכף אני אגיד לך מה זה אצלנו. אבל אני מכירה את זה, אני קוראת לזה דז'ה־ריב, ריב שגורם לך להרגיש "הייתי פה כבר", כבר רבתי את זה אינספור פעמים. בכל פעם שהוא חוזר אני מרגישה יותר מיואשת.
נכון, זה ריב שחוזרים עליו, ולא רואים לזה סוף, והוא גם מטלטל, כי לפני ארבע שנים הוא היה מושלם והיא הייתה מושלמת ופתאום אנחנו רואים שיש לנו כזו אי־הסכמה ארורה. אז מה ששנרץ' אומר זה שיש לנו שלוש אפשרויות: להיפרד; להישאר יחד בגלל דת או כסף או ילדים או כי אני לא חושב שיש אופציה טובה יותר בחוץ, אבל לא באמת להיות יחד; והאופציה השלישית זה פשוט לעבור את הגריד־לוק הזה לעומק. להיכנס לשדה הקרב, וכשנכנסים ללב הסערה אפשר לצאת יותר חזקים ויותר קרובים. ומערכת יחסים שנהיית יותר אינטימית היא פוטנציאלית תשוקתית יותר. רק שבשביל זה צריכים להתקיים שני תנאים.
שהם?
הראשון הוא לאחוז חזק בעצמך, והשני הוא לאחוז חזק במערכת היחסים. איך עושים את זה? אין לזה מפה. מה שכן יש זה מצפן, והמצפן הוא להחליט שאני חייב להיות אותנטי יותר, תוך שאני שומר על מערכת היחסים שלי. שזה אומר כל הזמן לדבר, לבטא את הקושי שלך בצורה הכי אמיתית שיש, אבל לשמור על כבוד ואמפתיה לבן הזוג.
עכשיו אני מרגישה בנוח לשתף אותך מה הגריד־לוק אצלנו. נדמה לי שאנחנו רבים שוב ושוב על אמפתיה. לי נדמה שרן מתלונן כל הזמן, שהוא פסימיסט ולא שמח מספיק. זה מטריף אותי, כמה אפשר להתלונן. תסחוב את זה בשקט. בטח עכשיו, כשלא בא לי לטפל.
בהרצאות שלי אני שומע את זה הרבה. אני מדבר הרבה על חשיבה חיובית, והרבה פעמים מישהו בקהל אומר: אני חושב חיובית, אבל מה לעשות שבן הזוג שלי חושב שלילי? מה אפשר לעשות במקרה הזה? ובאמת, אין בני זוג שהם בדיוק אותו טמפרמנט. גם אם שניהם באופן יחסי אופטימיים, לפעמים אחד מהם נופל. בטח שזה מקור לדז'ה־ריב.
זה עוד יותר קשה עכשיו, כשלכולם יש סיבה להיות בדיכאון. זוגיות בדרך כלל זה משחק של כיסאות מוזיקליים. תור מי להיות בדיכאון עכשיו, תור מי שיטפלו בו ויפנקו אותו עכשיו. אבל עכשיו גם לבן הזוג וגם לי יש רגעים קשים של ייאוש, לפעמים יחד.
מה המתנה הכי גדולה שאפשר לתת למישהו שנמצא על כיסא הדיכאון המטאפורי הזה?
פחמימות.
בדיוק. אין לי מה להוסיף. אבל ברצינות - אמפתיה, זה מה שבן הזוג העצוב הכי צריך. מה הבעיה בתקופות שבהן שני בני הזוג על הכיסא של הדיכאון או החרדה? הבעיה היא שאין לי את הכוח לשבת ולהקשיב ולתחזק. מצד שני, אני גם מרגיש באותו מקום. ואם יש שיחה אותנטית על המקום שאני נמצא בו, השני כבר לא לבד. הרי מה זה אמפתיה? כשאני מרגיש שמישהו רואה אותי, מקשיב לי. תדברי איתו, תחלקי איתו את הכעס שלך, את הכאב שלך, והוא יראה שאת מזדהה.
ומה לעשות אם אני כועסת למה הוא שוב עצוב ומתי יהיה תורי?
להגיד לו, "בוא נשב יחד על הכיסא". גם אני מרגישה כמוך. לשתף. לא פחות חשוב זה לדעת להיות עם בני הזוג גם כשקורים להם דברים טובים. תמי, שבין היתר היא מעצבת פנים, באה הביתה ומספרת שיש לה פרויקט חדש. איך אני מגיב לזה? אני יכול להגיד סתם "יופי", שזה לא טוב; אני יכול להגיד לה "אוף, גם ככה אין לנו זמן, עכשיו בכלל לא ניפגש", שזה עוד יותר גרוע. התגובה הנכונה היא: "וואו, זה מדהים, ספרי לי איך זה קרה, ואנחנו חייבים לצאת היום ולחגוג את זה" - ובכך אני בעצם מעצים את השמחה שלה. התגובה הזאת, שנקראת "תגובה בונה בצורה פעילה", מנבאת הצלחה של יחסים לאורך זמן. מה שמחזיר אותנו להכרת התודה, שמרחיבה את החוויה שלי מנקודתית להמשכית. והנה עוד עצה על זוגיות - אני גם מאוד מאמין בטקסים, בריטואלים.
אוף. עכשיו בטח תמליץ לי על הדבר הזה שנקרא דייט־נייט. יש לי חברים נשואים שכל יום רביעי יוצאים למסעדה או לבר. היא אמרה לי שזה כל כך משעמם, יושבים מול הפסטה ערמונים, אין על מה לדבר כי יודעים הכל אז השיחה מידרדרת לילדים או לאן ניסע בקיץ. היא אמרה: "אני לא יכולה להעמיד פנים שהוא זר סקסי שלקח אותי לדייט. באוטו שלו יש את הבוסטר של התינוקת שלנו".
הדייט־נייט הוא לא בשביל לחזור להיות רומנטיים בכוח - הוא פשוט טקס קבוע. פעם קראתי באחד מכתבי העת המדעיים המובילים בעולם, אולי את מכירה אותו, קוראים לו "קוסמופוליטן", יותר נכון "דה ג'ורנל אוף קוסמופוליטן סטאדיז", ראיון עם סינדי קרופורד. היא אמרה שפעם בשבוע, היא אפילו אמרה מתי – ימי שלישי בשש אחה''צ - היא ובעלה סוגרים את הדלת ועושים אהבה. עכשיו, אני קראתי את זה ואמרתי "מה, גם סינדי קרופורד ובעלה, שהוא בעצמו חתיך הורס, צריכים לקבוע זמן לסקס? מה, הם לא קופצים אחד על השני כל הזמן?" מתברר שלא, הם צריכים את הטקס הזה, וזה מאוד־מאוד חכם. זה לא אומר שאין לפעמים ספונטני, אבל זה תורם לאושר. בהתחלה כשנכנסתי לתחום האושר דיברתי על טרנספורמציה, על מהפך כזה רדיקלי. היום אני לא מדבר על זה בכלל, רק על שינויים קטנים לאורך זמן.
ומה עם הרוצח השקט של הזוגיות, הילדים? היום סיימנו שלושה סבבים של האכלה, כמו בגן חיות. לבשל, להגיש לילדות, הילדות אוכלות, כלים. ככה שלוש־ארבע פעמים. זה גורם לי להרגיש סקסית בערך כמו מפעל הזנה.
שוב אני הולך למחקרים, לגרף. יש המון מחקרים שמראים חד־משמעית - כשבאים הילדים רמת האושר יורדת.
החביב עליי זה המחקר השוודי שבדק את רמת השמחה שהורים מפיקים מהילדים שלהם. אתה יודע מה גילו? שהאושר שבן אדם ממוצע שואב מילדיו שווה בדיוק לרמת האושר של לסיים את הכביסה ולגלות שהסל ריק. כלומר, שלגדל ילדים זה משהו סיזיפי. ברגע שהיה לך רגע אחד שמח איתם, הקושי מתחיל שוב.
נכון, אבל מה העניין במחקר הזה? הוא בודק אושר בדיוק בצורה שאני יוצא נגדה - זה בודק אושר כהנאה. ואם אושר זה הנאה, אז כן, פחות כיף כשהילדים דופקים על הדלת כשאנחנו בסקס, או שאנחנו כבר גמורים ומסמורטטים בסוף היום כי היינו צריכים לטפל בילדים קטנים או שהם מקשים עליי לעבוד. אז מה כן גורם להם להיות גורם משמעותי לאושר והסיבה לכך שאנשים שיש להם ילדים מתאבדים בצורה מובהקת פחות? כי ילדים מצמיחים אותנו. אז אולי אני עובד פחות עכשיו, אבל ברמה האישית אני צומח כרגע. גידול ילדים וטיפוח מערכת יחסים הם מקומות שבהם אנחנו מתפתחים כבני אדם.
***
תשרטט לי את העולם אחרי המגפה. איך נוכל להוציא את הטוב מהרע שקורה לנו עכשיו?
יהיו הרבה יותר מקצועות ושירותי אונליין, זה בטוח. מצד שני, אני מקווה שנחזור לדברים הבסיסיים. את יודעת, את רוצה לתלוש את השערות כשאת רואה עוד מתכון לגידול מחמצת ללחם כוסמין ביתי, אבל אני כן מקווה שזה יוביל ליותר אפייה בבית ועשייה בבית בכלל. כי עד עכשיו רוב המשמעות של האדם הנאור הייתה מהדברים הגדולים שעשית - סטארט־אפ חדש, או ספר חדש, או רווח מהנפקה. אני מקווה שיותר נמצא את המשמעות בקשרים הבינאישיים, בקשר שלנו לארוחה שהכנתי, להנאה של המשפחה שלי משם. זה נשמע קלישאתי, אבל תראי כמה אנחנו לומדים את זה עכשיו.
יש לך רגעים שאתה תופס את הראש ואומר, אוי ואבוי, האם זה הסוף?
אני ממש לא חושב שזה הסוף של האנושות. הפחד שלי הוא שנחזור לעסקים כרגיל אחרי יום. הרבה מחקרים נעשו על פיגועי 11 בספטמבר והתגלה שאנשים בארה''ב בכלל, ובניו־יורק בפרט, נהיו הרבה יותר טובים, רכים ונדיבים. זה היה מדהים לראות את זה, כי הניו־יורקרים הם אנשים כל כך מחוספסים. אבל זה החזיק מעמד רק כמה חודשים קצרים. אני מקווה שגם אם בדיעבד לא נאמר שהקורונה קרתה לטובה, נשכיל בכל זאת להוציא את הטוב ממה שקרה.
