תפילת האחרי
פתאום נזכרתי ששרתי / פתאום, כשלפני הפסח הייתה, בנוסף לכל, גם רעידת אדמה, שהורגשה בעיקר באילת הריקה, ליד מלון 'המלך שלמה' הריק, שבשולי חוף הים האדום הריק (שאותו חצו פעם בחורבה בני ישראל), חשבתי פאק, למה זה מגיע לנו, הריקנות הזאת?
וכשהתאמנתי על ריק על 'חד גדיא' ו'אחד אלוהינו', נזכרתי שפעם, ממש לא מזמן, שרתי להמון אנשים. וכשהסתכלתי על התאריך, גיליתי שלפני שבוע הייתה אמורה להיות לנו הופעה מלאת אנשים באמפי שוני, אחרי שכאילו הופענו לפני שבועיים בערך בהיכל התרבות.
אתה יודע שפעם היינו שרים לאנשים? סימסתי לסינגולדה תזכורת, כי פעם הוא היה מנגן איתי גיטרה. נו, בטח, אמר. ואילו אני, כדי לעודד את עצמי אחרי שלא חגגנו במשפחה סדר כהלכתו (אלא כאין ברירתו), החלטתי שאני רוצה שינגן לי קצת באוזן ושנעוף בדמיוננו לשעה שמונה אחרי המלחמה, לסוף המגפה. לרגעי השחרור. לצהלות השמחה עם הסבונים ביד. להופעות לפני אנשים באולמות. לטיסות לאיטליה, ואפילו לחידוש הקשר ויבוא הסחורות מסין.
לילות קורונה / אז האמת שזה יהיה ליתר דיוק בחמישה לשמונה בערב, בעזרת השם, כשפתאום כבר לא יהיה לנו צורך לפתוח חדשות בטלוויזיה ופשוט נתחפף מהבית, ובשארית הכסף הקטן שבכיסים שלנו נלך לראות סרט במתחם הסינמה סיטי.
ואני אתחתך ואסדר את השיער שלי בעצמי, וכשאגיע למתחם בגלילות, אפגוש את אלעדיק, ולמרות הזמן שחלף, אזהה אותו, לפי המבט האלעדיקי הפוחז שלו בעיניים. ונעמוד לנו בתור הארוך והצפוף לכרטיסים, וכשמישהו ישאל לפנינו אם יושבים בין מסובין בלי רווחים אחד מהשני נענה לו: "בטח. היא נגמרה. פיניש. לא אלי פיניש. פיניטו דל קורונה".
ולפני הסרט נאכל משהו בלנדוור, ונקנח בעוגייה שמחה כאילו היינו כוכב מרקורי שנסוג וחזר. ולפני שניכנס לקולנוע, כשיהיה נדמה לנו שאנחנו רואים את דניס והדר מ'חתונה ממבט ראשון', יישמעו מסביב צהלות שמחה כמו יו, איזה כיף לראות שבהתחלת ימי הקורונה הם לא אהבו זה את זה/ ואחר כך כן/ ואחר כך שוב לא/ ולבסוף שוב כן. ממש החיים הזוגיים במהותם.
והסרט שיקרינו יהיה (איך לא?) 'לילות קורונה', סרטם החדש של האחים לוי, עם ילד הפלא דקל וקנין שמסיים כל אמירה שלו בצמד סלסולים.
וכשבטעות תישמט לנו עטיפה של מסטיק בזוקה על הרצפה ייגש אלינו שוטר מנומס וישאל בנזיפה: "לא למדתם כלום ממה שהיה?"
"סליחה, סליחה" נמלמל במבוכה גוברת, ומיד נסביר לו שדווקא כן נהיינו במהלך ימי ההסגר יותר רוחניים, חכמים, מתחשבים, רגישים וסנטימנטליים, ושבקרוב אפילו נצטרף לטיול לבני־ברק, עם אוטובוס פתוח למסע התקרבות לפלג הקיצוני.
ובתוך אולם הקולנוע נעבור בין השורות ונברך איש את אישה לשלום. ושנייה לפני שהסרט יתחיל ויקרינו שוב את הפרסומת של תשעה מיליון נדע בוודאות שמדובר בתשעה מיליון אנשים חיים ולא מודבקים. וכשהאולם יוחשך, אעצום את עיניי ואתפלל את "תפילת האחרי": "הלוואי ואחרי יהיה בדיוק כמו שהיה לפני, ואולי אפילו הרבה יותר טוב".
ערימת ילדים / ולמחרת, בתשע בבוקר אחרי המגפה (ממש לפני שהילדים ישובו לבתי הספר והגנים) הם יתייצבו בזה אחר זה בביתנו ויישבו סתם כך סביב השולחן במטבח. כל הנכדים ימשכו לי בזקן הארוך שגידלתי בימי הקורונה ויצעקו: בוא נעשה ערימת ילדים בחצר. והם ישתוללו, ואני רק אביט בהם בכיף, כי זה הכיף הגדול שאליו באמת התגעגעתי.
ובחצר הגדולה של העולם בדיוק תחצה את קו המים אוניית קרוז מפוארת. "זו אוניית הקורונה שהבריאה", ילחשו אנשים סביב כממתיקי סוד. וכשבכל פינה בעולם שבה הייתה המגפה, הצבא יקפא על עומדו ב־freeze (עצירה), אולי מישהו מהמנהיגים יקום ויאמר בהחלטיות: באמת אין יותר על מה להילחם.
ובחצר אני אשים לב שהחתולים כבר לא מחשבים את קיצם לאחור ולא משתינים על קירות הגרפיטי הפוליטיים באמצע הרחוב. ואחר כך נדבר על התשוקה שלנו למרחב, ואיך רוב האנשים ילקקו עכשיו את פצעי בדידותם אחרי לילות הטינדר וברצון עז יאכלו ביצי שוקולד קינדר.
מאט דיימון / "אתה בטוח שאנחנו בסרט 'לילות קורונה'?" אשאל את אלעדיק כשהסרט יתחיל. "זה עם ילד הפלא דקל, כן?"
"לא, זה עם מאט דיימון".
"אמרת מת דיימון?"
"לא, לא, חי דיימון", יצהל אלעדיק מהבדיחה שלו, ונצחק בהקלה.
וכשנצא מהסרט המשעמם נראה מולנו אנשים ללא מסכות, וניזכר ברצון העז שהיה לנו כל התקופה ההיא לנשום את המשכיות קיומנו.
"הקלטתי את 'ארץ נהדרת', רוצה לבוא לראות?" ישאל אלעדיק.
"בטח. אבל אחר כך כי קודם אני בהשלמות 'זהו זה!'" אשיב.
נתיר נדרים / כן, בשנייה שנצא מההסגר־טיים יהיה לנו צורך להתיר או להשלים נדרים שנדרנו בזמן הזה. למשל, לשוב בחריצות למעגל העבודה ולהשיב את העטרת הכלכלית ליושנה. או להבין עמוק בתוכנו שהעולם לא היה מעולם קנייננו הפרטי כמו שנטינו לחשוב, אלא אנחנו בסך הכל אורחים פורחים בו.
ואוי, מטומטמים שכמונו, איך חשבנו שעשינו מיליוני צעדים לעבר הקִדמה, והנה גילינו בגלל וירוס קטן ועצבני שחזרנו אלפי שנות אור אחורנית.
וייקח לנו המון זמן להוריד, בעזרת קצת אמפתיה לעצמנו, את העומס הרגשי שהשמוק הקטן הזה הטיל עלינו. וגם (וזה אולי הכי חשוב), נתחיל לעבוד בלהוריד בחדרי הכושר ובפארקים את עשרת הקילואים המיותרים שהתלבשו עלינו.
ילדים שדומים לזומזומים / ומה עם השבועות והנדרים שלא נעשה יותר שופינג כמו משוגעים? או שנלך להופעה של רותם אבוהב ושנחזור לגרוב הישן של המוזיקה כפי שניגנו לי אותו בילי ג'ואל וסטיבי וונדר שהיו אצלי כל הזמן בספוטיפיי? כן, כן, גם זה.
יהיו, כמובן, גם המון קטעי גירושים כתוצאה מהצפיפות הזוגית שבה חיינו. אבל מה שמנחם זה שמצד שני ייוולדו המון ילדים מקסימים שדומים לזומזומים, וכשמישהו יארגן מהר תחרות לשירי ההסגר, מי יזכה? נו ברור. לא יודעים? (לא, לא אני).
אוי, היום שאחרי. מודה שאני חושב עליו הרבה, שעה שאני מצמצם את עיניי ורואה מולי כרגע באופק רק את המיקרוגל ומכונת האספרסו, ומהמרפסת את שורת המנופים שנעצרו באמצע בניית הבניינים הגבוהים.
ועוד משהו פרוזאי: האם ביום שאחרי, נסלח לעטלף שהופיע בכתבה של מוסקו מהחדשות? זה שהווטרינרית המקסימה מהכתבה הגדירה אותו כחף מפשע שלא התכוון לכלום, כי עטלפים לא מזיקים, גם אם נפלט להם שפריץ־קורונות בשוק של ווהאן.
ממזרון חסר כבוד / כן, ביום הצפוי שאחרי, וואו גדול יאיר הכל. במיוחד כשאראה שוב את טרנטינו רוכב על אופניו הכבדים בפארק, כמו שראיתי אותו בפעם האחרונה כשרכבתי לפני ההסגר. והפעם לא אתבייש ואצעק לו ממרומי הכידון שלי: "היי קוונטין, סורי, סורי שאני מתערב לך ברכיבה, רק תגיד פליז מה יהיה הסרט הבא שלך, 'קורונה ללא מעצורים'? או 'ממזרון חסר כבוד'?"
ואחר כך אסע לקנות לנו פינוק אמיתי. כלומר מגנום פיסטוק רטוב וקר בגלידרייה של אנדרי בגבול בני־ברק רמת־גן. ונראה עשרות אנשים מתנשקים עם מגנומים בפה, וחוגגים את נקודת המפנה.
וכשאביט לפתע בשעון (כי הזמן ישוב להיות חשוב) אראה שכבר שש בערב, ואזכר שבשעה הזאת בדיוק לפני שנה, הייתי לוחץ עם האצבע בלי הכפפה על רדיו FM103 ומקשיב לספורט. וכשמהרדיו יבקעו שוב קולותיהם של קוף (קופמן) הרועם, פרימו, מליניאק, הללי ושרף, אבין שחזרנו לעצמנו ואחייך ואלחש לחבורה השבוזה הזאת: "וואו, התגעגעתי אליכם ולמריבות המפוברקות שלכם", וכשמישהו מהם יאמר 'מכבי חיפה' או 'מכבי תל־אביב' אנסה להיזכר במי מדובר.
נ.ב ועוד תפילה קטנה אחת, שיעבור מהר וחג שמח.
לפנייה לכתב/ת 
