הוא: ד"ר ליאור גוטליב, בן 48 היא: ד"ר ורה גוטליב, בת 37

ליאור, רופא בכיר במיון. ורה, רופאה בכירה במחלקת ילדים. שניהם עובדים בבית חולים העמק בעפולה

יחד: 8 שנים סטטוס: נשואים + 4, גרים בעפולה

איך הכרנו

ליאור: "היו לי הרבה מערכות יחסים כושלות ואפילו התחלתי להתרגל לרעיון שלא אתחתן אף פעם. ואז הכרתי את ורה. אני הייתי בהתמחות במחלקה פנימית, וורה הייתה בסטאז'".

ורה: "עולה חדשה חדשה מסיביר, חודשיים בארץ. ערב אחד היו במחלקה שלי יותר מדי סטאז'רים ופחות מדי מקומות לישון בהם, היינו בתורנות של 24 שעות, והלכתי לחפש חדר פנוי במחלקה אחרת. ליאור היה מספיק עייף ומספיק ג'נטלמן כדי לא להתווכח".

ליאור: "אני למעשה גרתי אז בבית החולים מרוב תורנויות. שילמתי שכר דירה סתם. בדיוק סיימתי החייאה, מוצלחת כמובן. זה היה מאוד רומנטי עם כל האורות של המוניטור והצלילים. החלטתי לעשות לוורה שיעור על המנשם. היא לא הגיבה יותר מדי, ובסוף הערב הבנתי שהיא לא הבינה מילה".

ורה: "את ההסבר על המנשמים לא הבנתי, אבל את השאר כן".

ליאור: "יומיים אחר כך הזמנתי אותה לצאת. פערי שפה? השתמשנו בפנטומימה ובהרבה דמיון. הרבה פעמים מבינים פשוט מה שרוצים להבין".

ורה: "יכול להיות שבשלב כלשהו פשוט אמרתי ׳כן׳ בלי להבין מה הוא שאל (צוחקים). אבל תפסתי את השפה מהר".

שמות חיבה

ליאור: "ורושקה. וכשהיא מתקשרת, אני תמיד עונה, 'ורושקה אהובה שלי'".

ורה: "אחרי שלוש־ארבע שנות נישואים גיליתי שאני שמורה אצלו בטלפון כ'ד"ר ורה קונדרטוב', עם השם משפחה הקודם".

ליאור: "איזו סצנה היא עשתה לי, יותר גרוע מאשר כששכחתי להביא פרחים ביום האישה".

לעבוד יחד

ורה: "כשהייתי סטאז'רית היו קוראים לי 'אשתו של ד"ר גוטליב'".

ליאור: "והיום קוראים לי 'בעלה של ד"ר ורה'".

ורה: "בגלל הילדים, תמיד הקפדנו לא לעשות תורניות יחד. השנים של ההתמחות היו מאוד קשות, היינו עושים הרבה תורנויות בסופי שבוע. ואם אחד מאיתנו היה תורן בשישי והשני בשבת, היינו מעבירים את הילדים מאוטו אחד לשני, נפגשים לרגע בבית החולים. כשהבן הבכור שלנו היה בן ארבע, שאלו אותו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, והוא ענה: 'רופא', ואז שאלו אותו למה, והוא אמר: 'ככה לפחות בבית החולים נוכל להיפגש כל המשפחה יחד'".

ליאור: "כשהתחלנו לצאת, ורה לא הייתה אומרת לי שלום בבית החולים. שנה וחצי יחד, וכלום. לא חיבוק, לא לחיצת יד, אפילו לא קריצה. הייתי עובר והיא הייתה מתעלמת".

ורה: "היינו נוסעים יחד לבית החולים והייתי יורדת לפני הכניסה, כדי שלא יידעו".

ליאור: "אפשר לחשוב, הרי אין סודות בבית החולים".

ורה: "היה לי חשוב להצליח בזכות עצמי".

ההבדל הקטן

ורה: "חינוך סובייטי של הילדים זה באחריותי" (צוחקת).

ליאור: "היא המקל, ואני הגזר. תראי איך הילדים יושבים ותביני מה זה חינוך סובייטי. אבל תראי, בניגוד לסטלין ורה הרבה יותר רכה".

ורה: "דוגמה? לילדים יש תמיד סדר יום קבוע, גם עכשיו בחופש הקורונה הגדול, הם הולכים לישון בשעה קבועה למשל".

ליאור: "יש דברים שלוורה קשה איתם, למשל זה שאני לא נועל נעליים בבית והולף יחף או עם גרביים".

ורה: "נו, כבר הסתדרתי עם זה".

ליאור: "אני רואה אותך חורקת שיניים. או נגיד למה אני לא שותה תה אחרי ארוחה, או מרק בקיץ. 40 מעלות בחוץ והיא שותה מרק חם".

שגרת קורונה

ליאור: "ורה בדיוק יצאה מבידוד, לא ראינו אותה הרבה זמן".

ורה: "אבא של אחד המטופלים אצלנו חלה בקורונה וסגרו את כל המחלקה".

ליאור: "זה דפק לי את התוכניות. תביני, אני רופא במיון, הייתי בטוח שאהיה ראשון בבידוד מבינינו, אז הכנתי את עצמי לזה. יש לנו מחסן שהוא נגרייה קטנה. קניתי סטוקים של עץ, ברגים. תיכננתי לבנות רהיטים לילדים וגם להשלים שעות שינה.

"אם אני מפחד להידבק בקורונה? לא. בכל מקרה רוב אוכלוסיית העולם תידבק, ומי שיידבק יפתח חסינות. לאנשים בגיל שלנו זו לא אמורה להיות מחלה קשה, למרות שיש יוצאים מן הכלל. עכשיו אנחנו עובדים בנוהל חירום: משמרות רצופות של 12 שעות ואחריהן 24 שעות הפסקה, כדי שנוכל להמשיך ככה לאורך זמן".

ורה: "ובכל מקרה כשצוות נופל לבידוד מישהו צריך למלא את מקומו, אז נופל עומס יותר גדול על מי שנשאר".

ליאור: "המזל הוא שבית החולים והעירייה הקימו מסגרת לילדים בבית ספר צמוד לבית החולים. זה נותן לנו אוויר לנשימה ולעשות את העבודה שלנו כמו שצריך".

מהפכה במטבח

ורה: "שנינו מאוד אוהבים לבשל. ליאור חי תקופה באיטליה, ואני הייתי מבשלת בעיקר מטבח סיבירי, הרבה בשר, הרבה תפוח אדמה, הרבה אוכל מטוגן. הרבה מיונז. מטבח מותאם לקור. לאט־לאט המטבח שלו גלש לשלי ולהפך, ויצא משהו חדש".

ליאור: "אני מאוד אוהב את הרגל הקרושה שהיא מכינה, ולפני זה הייתי מקיא מזה".

ורה: "כשרק התחלנו לצאת, הכנתי לו פילמני (כיסונים עם בשר) הום־מייד. היום כולם במשפחה יודעים להכין, גם חמותי. ברוסיה, את מבשלת את זה במים ומוסיפה ציר בקר. וזהו. ופעם ליאור הכין לזה רוטב עגבניות. הזדעזעתי".

ליאור: "מה, זה מהמטבח האיטלקי. היא ישנה אחרי תורנות ואני רציתי להפתיע אותה עם ארוחת ערב משהו־משהו".

ורה: "עם הפילמני שלי! שאני הכנתי".

ליאור: "בקיצור, הכנתי רוטב לטורטליני, חבל על הזמן. היא מתעוררת ורואה את זה ומתחילה לצעוק, ׳לא! הרסת לי את הפילמני!!׳ לא ידעתי מה לעשות עם עצמי".

ורה: "כמעט הלכתי לשטוף אותם" (נקרעים מצחוק).

חוקי הבית

ליאור: "לדבר על הדברים. הרי אם יש בעיה זה חשוב לא לשמור בפנים, אחרת זה לא יעבוד. אבל ורה לא דברנית גדולה".

ורה: "אם משהו מפריע לי, אני מתחילה לגלגל את המצב בתוך הראש במקום לדבר".

ליאור: "היא יכולה לכעוס שלושה שבועות עד שהיא מספרת".

ורה: "הרי מה קורה - אני בונה סיפור יפה בראש, ובתוך הראש שלי הוא גם עונה לי (צוחקת), ואז המצב יכול להידרדר. לפעמים אני כועסת עליו והוא אפילו לא יודע על מה".

מה למדנו

ורה: "הילדות שלנו הייתה שונה, הספרים שגדלנו עליהם, הסרטים שראינו. ולא כל מה שהיה ברור לכל אחד מאיתנו בנפרד, היה מוכר לשני".

ליאור: "בואי נגיד שלקח לי זמן להבין מי זה צ'יבורשקה (גיבור ילדים סובייטי), ולוורה להכיר סרטי בורקס למשל".

ורה: "והיופי הוא שאנחנו כל הזמן לומדים להכיר אחד מהשנייה משהו תרבותי חדש. ליאור גם נסע איתי לעיר שגדלתי בה".

ליאור: "ובפאקינג סיביר הכיש אותי צפע ברגל. מקום רחוק, עשרות קילומטרים מרופא קרוב. לקחתי תרופה מקומית, וודקה, עזר לי מאוד. התנפחה לי הרגל אבל ידעתי איך לטפל בזה וכשחזרנו לארץ לקחתי עוד אנטיביוטיקה וזה עבר. יש יתרונות בלהתחתן עם רופא".

ורה: "ואם הוא מעצבן אותך בבית? תמיד אפשר לשלוח אותו לתורנות בבית החולים".

חלום משותף

יחד: "ירח דבש!"

ליאור: "את זה אני עוד חייב לה, כנראה בפנסיה".