אמי פלמור, 53, בת לניצולי שואה שעלו מרומניה. גרושה ואם לנמרוד ויובל. למדה משפטים באוניברסיטה העברית והצטרפה לפרקליטות באמצע שנות ה־90. כיהנה כראש מחלקת חנינות בפרקליטות המדינה ולאחר מכן כמנכ"לית משרד המשפטים תחת השרות ציפי לבני ואיילת שקד. במקביל הובילה ולקחה חלק בצוותים ממשלתיים שונים, מצוות המו"מ לשחרור גלעד שליט ועד הוועדה למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה. ביולי האחרון החליט שר המשפטים אמיר אוחנה לסיים את תפקידה.

אמי נעים מאוד, פעם ראשונה שנפגשות, אבל אי־אפשר ללחוץ יד או להתקרב. כל כך מוזר. איך התחושה שלך לראות את כל המשבר מהבית, ולא מתוקף תפקידך כמנכ"לית משרד המשפטים בשש השנים האחרונות?

"אני כמו כל אזרח אחר, לפני הכל אכפת לי ממה שקורה במדינה. אני מודאגת כי אנחנו במשבר כפול - כלל־עולמי שזה וירוס הקורונה, ומשילותי שזה מה שקורה כרגע בכנסת. אפשר כמעט להגיד שהווירוס הזה הוא ההזדמנות שלנו - להבדיל ממדינות אחרות - אחרי שנה של שלוש מערכות בחירות, שאנחנו על הגרון זה של זה - להיזכר בעוצמות של החברה הישראלית: סולידיריות, קהילתיות וערבות הדדית. זה אמיתי, לא כותרות. הקורונה מייצרת גורל משותף, ומבחינתנו כחברה זה היה אמור להיות בעיניי דגל גדול שמתנוסס מעלינו ומזכיר: 'הלו אנשים, תפסיקו לשנוא, תפסיקו לריב, תפסיקו לחפש כל רגע ממה להיעלב ועל מה לקפוץ'. המתח בין העובדה שבמהות אנחנו מוכנים לעשות זה בשביל זה, לבין ההתנהגות של חלק מהישראלים במצב משבר, מאוד נוכח עכשיו".

פלמור בהרמת כוסית עם בכירי משרד המשפטים: פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן, שר המשפטים אמיר אוחנה והיועמ''ש אביחי מנדלבליט | צילום: אוהד צויגנברג

איפה את רואה את זה?

"בכל מקום. באחת מקבוצות הווטסאפ שאני נמצאת בהן ‑ דתיים וחילונים, העלה אחד החברים הדתיים פוסט שכתב על הראיון שהיה לדנה ויס עם ראש הממשלה, שאמר שננצח בעזרת השם וצירף את הקטע הרלוונטי לצד דברי ביקורת נגד האמירה של ויס 'בעזרת מכון ויצמן'. מתחת הוא כתב משהו כמו 'השמאל לא יבין לעולם'. צפיתי בראיון הזה ומה שראיתי זה שני אנשים חילונים שיש ביניהם חילופי דברים, זה הכל. אחר כך היא גם צייצה שהיא מתנצלת. הרגשתי צורך להגיב וכתבתי לו שאני מצפה לא לחדד את ההבדלים בין אנשים בעת הזאת ולהרבות מחלוקת.

בעקבות האירוע הזה, החלטתי לבדוק את עצמי. עברתי על הטוויטר וראיתי שהרבה אנשים דתיים כתבו והתייחסו לאמירה של ויס, אז אמרתי לעצמי, 'אוקיי, אם הרבה אנשים דתיים כתבו על זה, זה צרם להם באוזן, ואני צריכה לכבד את זה - גם אם לדעתי זה היה תמים. כעבור יום ראיתי עוד כמה אנשים דתיים שכתבו משהו בסגנון, 'ראבק, לא צריך לחפש ממה להיעלב', אז זה מה שאני חווה בתקופה הזו. אני אומרת לעצמי שאני מקווה שהמצוקה המשותפת תוריד מעט את המתחים".

***

צילום: אלכס קולומויסקי

כשמונה חודשים עברו מאז פוטרת מתפקידך כמנכ"לית משרד המשפטים, על ידי שר המשפטים אמיר אוחנה. מה קרה שם ביניכם? עד כמה הופתעת מהצעד הזה?

"שמונה חודשים מנסים לראיין אותי על אמיר אוחנה, ועל מה שקרה בינינו. אני מסרבת פעם אחר פעם. אני חונכתי לממלכתיות, ואני מתעקשת על כך אף על פי שהרבה אנשים, בהם הרבה עובדי מדינה, לא מאמינים בכלל במושג הזה או ברלוונטיות שלו כיום. מעבר לזה, בתפקידי כמנכ"לית, חשבתי שאני צריכה להוות דוגמה אישית באופי ההתנהלות שבין פקיד, בכיר ככל שיהיה, לבין שר הממונה עליו. והעיקרון הזה צריך לעמוד למבחן דווקא כשפחות נעים. זאת לא חוכמה להיות ממלכתית כשהכל על מי מנוחות. מותר לשר לרצות מנכ"ל כלבבו. זה הכי בסיסי. הבלגן התרחש כי השר אוחנה קיבל ייעוץ משפטי, שגוי בדיעבד, שמותר לו כשר שמונה בממשלת מעבר הן לפטר והן להביא מנכ"ל מחוץ לשירות המדינה.

"מה עמד מאחורי ההחלטה הזו? לאילו רפורמות שתיכנן השר לבצע הפרעתי? מה קרה בינינו? מה הרגשתי? אני מבינה שזה מסקרן, אבל לא אספק את הסקרנות הזו. הדיון הציבורי סיפק מספיק פרשנויות לשאלות האלה. למרות עמדת בג"ץ שהמהלך היה מנוגד להנחיית היועמ"ש, לא העליתי על דעתי להישאר בתפקיד בנסיבות האלה. משרד המשפטים חשוב ממני, וזה לא היה מאפשר תפקוד למשרד מורכב כל כך, כשמנכ"ל לא מקבל גיבוי מהשר".

מה הכי הפריע לך במהלך הזה של פיטורין שאמנם היו צפויים במידה מסוימת, אבל מצד שני התקבלו בהפתעה גמורה במשרד המשפטים ומחוצה לו?

יש אמפתיה. איילת שקד | צילום: עמית שעל

"אני מוכנה להגיד שהפריע לי הצורך 'לצבוע' אותי פוליטית אחרי 24 שנים בשירות המדינה כדי להצדיק את המהלך הזה. העובדה שעמותות 'רגבים', 'הפורום למען ארץ ישראל' מימין ועמותת 'סיכוי' משמאל היו הראשונות שהביעו הערכה לעבודתי וצער על עזיבתי, מדברת בעד עצמה. מי שמכיר אותי ואת עבודתי יודע כמה זה היה מופרך, לא רק כי עבדתי תחת לבני, נתניהו ושקד, אלא כי החתירה לממלכתיות, היכולת לחבר צדדים מכל חלקי החברה לעשייה היומיומית, היו לחם חוקי. בסיפור הזה תויגתי כשמאלנית, אבל לאורך השנים הותקפתי גם משמאל. אני לא מאלה שיגידו, 'זה סימן שעשיתי משהו בסדר...' זה פשוט מלמד משהו על חיי היומיום של הפקידות הבכירה בממשלה.

"אבל אם כבר, אז בואי נדבר על הממלכתיות של 2020, היא לא זו של בן־גוריון. בן־גוריון האמין ב'כור היתוך' שאליו ייכנסו כל סוגי הישראלים וייצאו ממנו בלי הזהות המחתרתית, הפוליטית, העדתית שלהם, יצא משם איזה 'שרוליק' אחיד כזה. זה לא אפשרי. בחברה הישראלית כיום יש הרבה יותר מארבעה שבטים, ואני מאמינה בשירות ציבורי ממלכתי שאליו כולם יכולים וצריכים להצטרף. להביא איתם את הזהות, את הסיפור - זה שהיום אוהבים לקרוא לו 'נרטיב' - את הצרכים שהם מכירים מהבית, ולהתחבר מתוך תחושת שליחות ובמחויבות לאינטרס הציבורי הרחב, שמורכב מהצרכים השונים, ולא דווקא השווים, של כלל הקבוצות. כשזה מתקיים, זה יוצר יותר אמון ציבורי בעשייה, וזה מביא מוצר יותר טוב".

***

קראתי בראיון שנתת פעם איך הגעת לתפקיד מנהלת מחלקת חנינות, הצעת את עצמך בפני נילי ארד, מי שהייתה האישה הראשונה שמונתה לתפקיד מנכ"לית משרד המשפטים. 14 שנים לאחר מכן, הצעת את עצמך בפני מי שהייתה שרת המשפטים ציפי לבני לתפקיד מנכ"לית משרד המשפטים. בשני המקרים סימנת מטרה, ואמרת 'רוצה אני'. את מנהלת את החיים, לא מחכה לאף אחד.

''הזדמנות חיי''. ציפי לבני | צילום: שאול גולן

"אני שמחה שאנחנו מדברות לקראת פסח כי פסח וימי הזיכרון ויום העצמאות הם החגים שלי. זה מקבץ חגים לאומי כי בעיניי גם המעבר מעבדות לחירות הוא החג של יצירת עם ישראל - חג שבעיניי מסמל את ההתהוות של עם ישראל מעדה לעם ובסופו של דבר לעם חופשי בארצנו. המרכיב של עצמאות הוא מאוד חזק בזהות שלי והוא יורד לשורש החינוך הזה של 'לשרוד לבד ביער', של 'לעמוד על הרגליים', של 'לא להיות חולה', 'לא להתלונן', לא להגיד ש'אני עייפה'. אם יש משהו שאסור להגיד ליד אמא שלי זה 'אני עייפה'. גם אם רצת מרתון, עבדת במכרות הפחם, החזקת שבעה ילדים על הידיים - אין דבר כזה לדבר ככה".

מאוד תובעני לילדה לגדול ככה.

"לא יודעת, לא מכירה משהו אחר. זה אמנם תובעני אבל אני מאוד גאה בעוצמה הזאת. לא במקרה סיפרתי את זה בהקשר של מחלקת החנינות. הייתי ליטיגטורית (טוענת בבית משפט — מ"ב) והלכתי לבית משפט במשך שלוש וחצי שנים כל יום. לבית משפט צריך להגיע בזמן, ועם שני ילדים קטנטנים זה הכניס אותי לסוג של מתח. נוצרה הזדמנות - שמעתי שמנהלת מחלקת החנינות שהייתה אז בת 67 עוזבת ואמרתי, 'זה תפקיד חלומות, ואני יכולה למלא אותו'. באותה תקופה להיות פרקליטה נחשב יותר יוקרתי מאשר להיות מנהלת מחלקת חנינות, אבל היה לי קו בחיים שלא ללכת אחרי 'הדברים הנחשבים' דווקא, אלא ללכת לאן שהלב שלי אומר. רציתי יותר עצמאות - ובתור מנהל אתה יותר עצמאי, רציתי להרוויח יותר כסף, ורציתי להשפיע".

איך התקבל המינוי?

"הייתי בת 32 וחצי, וכן היו אנשים שריכלו על איך קיבלתי את התפקיד, ובתור אישה צעירה ובלונדינית - השר היה אז יוסי ביילין, כן? - הייתה רכילות סביב זה, לא נעים. אבל הרבה יותר משמעותי מבחינתי זה שקיבלתי את ההזדמנויות הגדולות בקריירה שלי מנשים, ואת ההזדמנות הגדולה של החיים שלי קיבלתי מציפי לבני, אין אפס".

***

מתי סימנת לעצמך את המטרה הבאה, מנכ"לות המשרד?

"ההתחלה הייתה להגיד לעצמי 'הגיע הרגע שאני רוצה לזוז הלאה'. הרגע הזה נפגש עם העובדה ששמעתי שהשרה ציפי לבני מחפשת למנות מנכ"ל למשרד ושהיא אמרה שהיא מתכוונת למנות אישה לתפקיד. אדם צריך להיות אקטיבי, להיות מעורה במה שקורה בסביבתו, לחפש הזדמנויות, לייצר שיח סביבו. אני מקווה שאין לך ספק שאני רציתי להיבחר כמנכ"לית בזכות מי שאני. עם זאת, נוצרה הזדמנות, וההזדמנות הזאת הגדילה את הסיכויים שלי, כי פתאום במקום להיבחר מתוך מאה אחוז נבחרתי מתוך 51 אחוז מהאוכלוסייה. אני רוצה להגיד את זה לאחיותיי הנשים: זה אפילו לא היה להיבחר מתוך 51 אחוז מהאוכלוסייה, כי אני יודעת בוודאות שהיו נשים שציפי פנתה אליהן והן לא רצו, כי הן פחדו. כי הן לא רצו את חוסר היציבות וחוסר הוודאות שיש בתפקידים האלו".

ואת? לא פחדת?

"כולנו מפחדים, בכל אחד מאיתנו יש ממד של חוסר ביטחון, זה לא שאני מסתובבת בעולם עם איזו תחושת ביטחון מדהימה, ואומרת, 'אני רק צריכה את ההזדמנות להציע את עצמי'. מה שנשים לא יודעות זה שגברים מציעים את עצמם. כשגברים נותנים בתקשורת ראיונות פרישה והם נשאלים 'מה התוכניות לעתיד?' הגבר תמיד יענה, 'אני בוחן הצעות' - זה יושב על ההנחה שאם אתה עובד רציני ומוערך, ההצעות יגיעו אליך. אומרת האישה לעצמה, 'אעבוד קשה וההצעות יגיעו אליי', ואז כשההצעות לא מגיעות, היא לא יודעת למה, זה מפתיע אותה".

את מקבלת הצעות?

צוחקת. "הגיעו ומגיעות הצעות. בעבר, אם רציתי תפקיד מסוים שמישהו לא חשב להציע לי וחשבתי שאני מתאימה לו, מחלתי על כבודי - שזה משהו שחוסם הרבה נשים, ודאגתי שיידעו שאני מעוניינת".

כמה פעמים שמעת "לא" כשהצעת את עצמך?

"שמעתי. ברור. זה לא נעים. זו לא חוויה קלה לחוות כישלון, דחייה, זלזול או התנשאות. אצל נשים - מאחר שעדיין הרבה מאוד עמדות כוח הן בידי גברים - הרבה פעמים המהלכים המאוד לגיטימיים של לבוא ולהגיד שאת רוצה משהו, מייצרים איזה מין מתח כזה של מפגש גבר־אישה, והרבה פעמים לנשים לא נעים להיות בסיטואציה הזאת. צריך לדעת איך לעשות את זה, איך להיות מודעת למורכבות הזאת, זה דבר שבונים אותו יום־יום. את מייצרת מערכות יחסים, מייצרת היכרויות, ואת אמורה לייצר גם הכרה במה שעשית. אני אומרת לך את זה לזכותם של גברים. נשים הרבה פעמים נרתעות מלוודא שהקרדיט על ההישג יקושר אליהן: הן חלק מצוות, הן צנועות, הן יוצאות מתוך הנחה שכולם יודעים, ולפעמים אנחנו צוברות כל מיני מתחים ותסכולים וכעסים על זה שלא הכירו במשהו שעשינו".

נשים שהגיעו רחוק כמו ציפי לבני ואיילת שקד הן נשים שידעו בהכרח להנכיח את ההישגים שלהם?

"הייתי מגדירה אותן כנשים שקמו בבוקר לעבוד. הן קמו בבוקר לעבוד בעבודה מאוד־מאוד קשה שנקראת פוליטיקה. זו לא עבודה כל כך אטרקטיבית. היא מאוד תובענית, מאוד טוטאלית".

כשאת מסתכלת קדימה, מה הדבר הבא מבחינתך?

"לאחרונה קיבלתי על עצמי בהתנדבות את תפקיד יו"ר קרן גשר לקולנוע רב־תרבותי - קרן עם הישגים אדירים. החזון של המייסד דני טרופר - האבא של ח"כ חילי טרופר, ושל המנכ"לית זיו נווה הוא לאפשר באמצעות המסך ייצוג לקולות שלא נשמעו בעבר. זה התחיל ב'מעורב ירושלמי' והגיע דרך 'עבודה ערבית' ל'שטיסל' ול'נבסו' וכמובן לעוד אלפי פרויקטים שבאמצעותם יוצרים מהפריפריה מספרים את הסיפור שלהם, מקבלים תמיכה ליצירותיהם ומקבלים הכרה. מבחינתי זה המשך לעשייה שלי במשרד המשפטים: ממגר דעות קדומות, מקדם שוויון הזדמנויות, מייצר לכידות חברתית".

***

איך את מעסיקה את עצמך? אחרי עשרות שנים של פעילות אינטנסיבית הקורונה תפסה אותך בתקופת צינון.

"אני מלמדת עיצוב מדיניות, משפט וממשל בבית הספר לממשל במרכז הבינתחומי ועסוקה בעוד עניינים. יש דאגות ומחשבות כלכליות. עדיין יש 5,000 עובדים במשרד המשפטים שהיו עובדים שלי עד לא מזמן, ורבים מהם הולכים הביתה לחל"ת, חלקם לא יוחזרו מהחופשה הזו, יהיו גם פיטורים זה ברור לי. אני גם יודעת כמה מבני הזוג של העובדים פוטרו או נמצאים בחל"ת, אז אני לא במצב רוח טוב, אני מאוד מודאגת".

אם מישהו היה שואל אותך כשהיית ילדה או אפילו בוגרת, מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה, מנכ''לית משרד המשפטים או שרת המשפטים, מה היית עונה?

"אין שאלה בכלל. מעולם לא חשבתי ללכת לפוליטיקה. אפילו לא לדקה. זה נראה לי משהו שהמחירים שלו הם בלתי נסבלים, ובמציאות של היום - אפילו עוד יותר".

ראית את זה מקרוב?

"כן. זה נשמע פשטני ומובן מאליו, אבל צריך לראות את זה מקרוב כדי להבין עד כמה אין היום שום מרחק בין הפוליטיקאי לבין הציבור שלו. איילת הייתה צוחקת עליי שרק בעלה ואני טורחים לקרוא את הטוקבקים בפוסטים שהיא הייתה מפרסמת. לפעמים הייתי נכנסת לקרוא תגובות כי עניין אותי מקצועית לקרוא את דעתם של אנשים על דברים שעשינו במשרד, ואת קוראת איך אנשים מתבטאים, צריך עור של פיל כדי לא להיפגע".

אז קרו מקרים שבהם החיבור בינך לבין השרה היה על רקע אמפתיה אישית שחשת כלפיה.

"ברור שזו הייתה אמפתיה לשתיהן. ראיתי מקרוב כל אחת מהן בנפרד. שתיהן באו ממקום אידיאולוגי ומתוך רצון אמיתי לתרום לחברה בישראל, להשפיע על החברה בישראל. באמת".

תשעה חודשים תחת לבני, חצי שנה תחת משרד ראש הממשלה, ארבע שנים עם איילת שקד וחודשיים עם אמיר אוחנה, כמה קשה להתרגל לארבעה בוסים בשש שנים?

"זכיתי בתפקיד שמבחינתי בדיעבד היה תפקיד חלומות וזכיתי לעשות אותו הרבה שנים. בואי נגיד שלא היה פשוט, לא היה דבש, אבל בסופו של דבר זכיתי להיות בעמדה מאוד משמעותית. דווקא אני, כמשפטנית, נרתעתי מהרצון המתמיד לפתור בעיות באמצעות המשפט. בכל הוועדות הבין־משרדיות שהובלתי - מיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה, הפללת לקוחות הזנות וצמצום הפוליגמיה - הממשלה מינתה אותי במחשבה שהכלים המשפטיים יהיו הכלים המרכזיים לפתרון הסוגיות החברתיות האלה. ובכל הדוחות שהגשתי לממשלה שמתי דגש על מהלכים חינוכיים, טיפוליים, תעסוקתיים, תודעתיים, שבלעדיהם אין לכלי המשפטי משמעות של ממש. אגב, את ההחלטה להקים את הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה קיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצמו. כמו גם את ההחלטה לאמץ את כל ההמלצות ובראש ובראשונה לגרום לממשלת ישראל להכיר בקיומה של גזענות ממסדית כלפי יוצאי אתיופיה, החלטה שמעטות הממשלות בעולם הדמוקרטי, שלא חסרה בו גזענות, היו נכונות לקבל. מצחיק אותי שכל מי שמייחסים לי שמאלנות על המעורבות שלי בסוגיות האלה, מתעלמים מכך שפעלתי בשליחותה של ממשלה ימנית מובהקת. בכל מקרה, הנושאים האלה אכן חשובים לי, ובבית שאני חונכתי בו, רואים בעיסוק בשוויון, בזכויות מיעוט ובדאגה לאלמנה, לגר וליתום ערכים בסיסיים של המדינה היהודית".

כמה חשוב שיגיעו אנשים טובים לשירות הציבורי? פעם אנשים חיפשו להשיג משרה קבועה, היום זה הרבה פחות אטרקטיבי.

"עתיד השירות הציבורי והביקורת עליו מעסיקים אותי מאוד. לי עצמי הייתה ויש ביקורת על דברים רבים, ולא בכדי הקדשתי חלק משמעותי מזמני כדי לשפר ולגוון את איכות המצטרפים אלינו, לעודד עובדים 'לרדת לשטח' ולצאת ממגדל השן - להבין שלא כל החוכמה אצלנו. דור ה־Y מבחינתי, היווה הזדמנות גדולה: כי זה דור שמחפש משמעות, ערך, ביטוי אישי, לא רק פרנסה. ובתחום הזה לממשלה יש המון מה להציע. אבל, וזה אבל גדול, הדור הזה לא טמבל, והוא בודק כל הזמן לאן הוא יכול לזוז ולאן הוא שואף להגיע. ככל שהמינויים הבכירים בשירות הציבורי לא יהיו ענייניים, לא על בסיס של מצוינות וכישורים מדידים, אלא ממניעים פוליטיים כאלה ואחרים, נאבד את הדור הבא של משרתי ציבור מעולים".

מרבים לתקוף את "שלטון הפקידות".

"אני לא מכירה מנכ"ל שמכבד את עצמו במגזר העסקי שמחפש להקיף את עצמו באנשים חלשים או מרצים. ואני יודעת שיש בכעס הזה על הפקידות בשירות הציבורי ש'לא מאפשרת' לעיתים חולשה ניהולית של פוליטיקאים ומנכ"לים, שבמאני טיים, כלפי פנים, נמנעים מעימות לגיטימי, ממורכבות וסבלנות הנדרשות בתהליכים מסוימים שבהם אין פתרון פשוט לצורך. יש בקרב הפקידות, כמובן, כמו בכל מקום עבודה, אנשים לא מקצועיים, או בלתי נסבלים מבחינת האישיות שלהם, שחוסמים ומקלקלים אבל רוב הזמן זה לא מסיבות אידיאולוגיות ולא צריך להפוך כמה דמויות כאלה לחזות הכל ולעשות דמוניזציה לאלפי עובדים בעמדות מפתח".

מה מבחינתך הייתה המשימה הכי חשובה כשהגעת למשרד?

"לקחת את תשומת הלב שנמצאת בדרך כלל במשרד המשפטים על הפרקליטות ועל ייעוץ וחקיקה, ולהעביר אותה לאזורים אחרים שהיו יותר מוזנחים במהלך השנים, וגם לבסס תפיסה שאומרת, 'כל מה שהממשלה עושה, אנחנו נעשה ראשונים והכי טוב'. היה לי חשוב לשפר את השירות לאזרח, ולא להיות ממוקדים כל היום בתיקי ראש הממשלה ובחקיקה. מישהו צריך לטפל בחיים עצמם".

החיים עצמם הם למשל הרפורמה שערכת בלימודי ראיית החשבון. ביקשת שנדבר על זה, למה זה כל כך חשוב לך?

"כי אם הממשלה החליטה למשל שהיא עוסקת בטיוב רגולציה, אני קיבלתי את הדבר הזה כפקודה. התחלתי לעשות תהליכים מערכתיים כדי למצוא איפה יש צורך בטיוב רגולציה, וככה הגענו למועצת רואי החשבון. זו דוגמה לאיך עובדים הדברים ולמה טיפלנו דווקא בנושא הזה. עשיתי מהפכה בלימודי ראיית החשבון, למרות התנגדויות מצד האקדמיה ומצד לשכת רואי החשבון. מה שהתחיל כמהלך של טיוב רגולציה, נגמר כמהלך שמיטיב עם ציבור של סטודנטים שרובם היו שקועים בהלוואות ובמאמצים אדירים כדי לצלוח את מסלול הלימודים והבחינות שנופחו שלא לצורך. גם המהפכה הדיגיטלית בטאבו - היום אחד הגופים הכי מקוונים ומודרניים שעשו קפיצת מדרגה מטורפת. אתמול שוחחתי עם מנהל הטאבו, עניין אותי לשמוע איך זה עובד, הייתי בטוחה שנפח הפעילות ירד דרמטית. ריגש אותי לשמוע ממנו שאף על פי שרוב העובדים של הטאבו נמצאים בבית - המהפכה הדיגיטילית שעשינו שם מאפשרת תפקוד מלא. בעיניי זה פלא, זה מרגש אותי".