רגע לפני שנצא לחירות
היינו שם כשהעולם עמד מלכת. זה יהיה הסיפור הגדול שלנו. זה הסיפור שנותיר אחרינו, נקודת ההתייחסות החדשה על מנת לדעת בן כמה האדם שעומד מולך. איפה הוא היה כשהכל נעצר. ועוד יבואו ימים בהם יספרו על השמיים הריקים ממטוסים והכבישים שנעלמו מהם המכוניות. כשהכפר הגלובלי הקטן ששיכנע אותנו שאנחנו אזרחי העולם, בסוף חייב את כולם לשוב אל בסיס האם – הביתה. כרגע הדבר הכי דחוף הוא שנארגן לסיפור הזה סוף טוב.
אפשר להיות אופטימיים ואפילו צריך. הרווחנו את האופטימיות ביושר. העקומה משתטחת, כמו שלימדו אותנו המומחים. הציבור ממושמע בסך הכל. אפשר לראות את האור בקצה המנהרה. ודווקא בגלל שהאור הזה כל כך מפתה, דווקא כי התאמצנו ואנחנו כבר כל כך רוצים להיות שם, יש בו גם סכנה. הוא מסמם, מייצר שאננות. הנה, אנחנו בשליטה, אז מה כבר יקרה אם לילה אחד נאכל עם המשפחה או עם חברים. הבדידות, הדאגה לבני המשפחה והחגיגיות שנפגמה גורמים לנו לשחק ברולטה הזו מתוך איזו תקווה שהאיום מוגזם. שזה לא כל כך נורא. האשליה הזו מסוכנת קודם כל ליקרים לנו מכל – לאבא ואמא, לסבא וסבתא. בגלל לילה אחד אנו עלולים לגרום נזק עצום. אי אפשר להיכנע ליצר הרע שישכנע אותנו ש"יהיה בסדר", שלנו זה לא יקרה.
מצוות החג היא לספר ביציאת מצרים כל הלילה. ויש לנו הזדמנות חד־פעמית לחוות ליל סדר קצת אחר. לדמיין לרגע איך נראה הלילה בו יצאו אבותינו ממצרים. מסוגרים בבתים עד אור הבוקר רגע לפני שיצאו לחירות. יודעים שבחוץ משתוללת המכה העשירית ושהמשחית לא מבדיל בין צדיק לרשע, הוא עלול לפגוע בכולם. ליל הסדר הקטן והמוזר הזה יהפוך לסיפור מכונן, נספר עליו לנכדים בנוסטלגיה. נמציא בדיחות, נתעד ברשתות החברתיות, נתמרמר, וכן – אולי גם נזיל דמעה. מותר. זה לא קל, אבל אנחנו יכולים ומסוגלים. כי אנחנו כבר רואים את האור בקצה המנהרה. כי אנחנו רוצים להיות שם. וזה מה שנדרש בשביל הפסקת אש במלחמה המוזרה הזו.
ערב חג. האביב כבר פה והשמש מחייכת. ואולי חג החירות יוכל להפוך לנקודת מפנה מבורכת, בה אט־אט נוכל לשוב לחיים שמחים וגדושים ונחבק את האהובים עלינו. צריך לקחת אוויר, להשאיר את הרכב בחניה, ולדעת שבהחלטה האחראית הזו אנחנו כותבים במו ידינו את אחד הפרקים הכי חשובים בעלילה. אז נרים טלפון לאבא ולאמא ונגיד להם שאנחנו אוהבים אותם. ואנחנו נשארים בבית בשם האהבה.
