בכל שנה אנחנו אומרים בשולחן הסדר שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אבל אנחנו לא באמת מרגישים ככה. מאיזו מצרים יש לנו לצאת, בואו? מה היה רע לנו בחיים הקודמים? במה התעסקנו בכלל, בזה שאיל גולן הסיר מאופירה עוקב? אבל בפסח הזה הסיפור אחר. הוא באמת אחר. ברמה העולמית, ברמה הארצית אבל גם ברמה האישית, לכל אחד יש בחג הזה איזו מצרים שהוא משתוקק לצאת ממנה. ההסתגרות בבתים, העסק שעומד לקרוס, החשש לבריאות של ההורים, התוכניות הגדולות שהתבטלו ברגע, הגעגוע למרחבים ולשגרה שמתברר לנו כעת שכה אהבנו.

אני מודע לכך שאינני הליהוק הראשון עליו הייתם חושבים לקואצ'ר לאומי, הרי מאז החלה הקורונה אני מסתובב בבית כמו עכבר על קראק - אין לי מושג איזה יום היום ומה תכלית חיי מלבד לאכול - ולמרות זאת, אל ליל הסדר הערב אני נכנס אופטימי. באמת. נדמה לי שיש אור בקצה המנהרה. כולנו מרגישים את זה. אנחנו לא יודעים איך זה יקרה ומתי, ואנחנו מבינים שזה לא יהיה ברגע, אבל התחושה הפנימית היא שנוכל לקורונה הזו, ונוכל לה בקרוב, וכבר אמרו רבותינו: בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל.

החג השנה יהיה מבחן לרוח שלנו. אפשר יהיה לסבול הערב ולקטר, ולהתרכז במה שנלקח מאיתנו. להעביר את הסדר איך שהוא, לחפף משהו ולחכות לימים טובים יותר בהם נחגוג בגדול. אבל אפשר יהיה גם להפוך את הסדר הערב לרגע גדול באמת. לחג בלתי נשכח.

אני באמת מאמין בזה: ביכולתנו לגרום לכך שבעוד 30 שנה אולי לא נזכור את הסדר של השנה שעברה או את זה שיהיה בשנה הבאה, אבל את הסדר שנחגוג הערב נזכור גם נזכור. בידינו הדבר. דווקא בגלל שהסדר הערב לא יהיה גדול והשולחן לא יכלול את כל בני המשפחה ואת כל ההרגלים הקבועים, ואולי גם מאכלים לא יהיו בו כבכל שנה, דווקא בשל כך נוכל לגלות בו דברים חדשים. אולי בעזרת הטקסט ההיסטורי של ההגדה הנפלאה, שבסוף, לא משנה אם אנחנו דתיים או חילונים, אנשי ימין או שמאל - ההגדה הזו צרובה בנו והיא חלק ממי שאנחנו, חלק ממורשתנו, ואולי בזכותה נמצא בתוכנו איזו רוח טובה שתהפוך את הערב הזה לערב של התעלות אמיתית, ערב שתהיה בו גדולה מיוחדת, מהסוג שהעם שלנו ידע תמיד להראות בימים קשים. מן המיצר נקרא יה, והוא יעננו במרחב יה. חג שמח.