yed300250
הכי מטוקבקות
    נחום ברנע
    המוסף לשבת • 08.04.2020
    אהבה בלתי אפשרית
    נחום ברנע

    בקומה השנייה של בניין מדעי הרוח של אוניברסיטת בר־אילן, הבניין על שם סמי שמעון, התמקמה מפקדת חטיבת הצנחנים. בקומה השלישית, מול משרד הדיקן, התמקמה מפקדת האוגדה. החלונות משקיפים אל העיר בני־ברק, מצידו השני של כביש גהה. העיר דוממת. לקצינים שעולים ויורדים במדרגות הבניין יש הרבה חומר למחשבה: הוותיקים מביניהם כבשו אוניברסיטאות, השקיפו מלמעלה על ערים דוממות, מיוסרות, עמוסות באוכלוסייה מבוהלת, נכנסו לתוכן כבעלי בית.

     

    יחי ההבדל הגדול.

     

    עד לכתיבת שורות אלה, ביום שלישי בערב, המפגש בין אוגדה 98, אוגדת הצנחנים, ל־220 אלף תושבי בני־ברק, הוא סיפור הצלחה חד־משמעי, סיפור שיש בו כרגע רק מנצחים. אני יודע שזה נשמע כמו כתבת יח"צ מתוצרת דובר צה"ל, אבל מה לעשות - לפעמים זאת האמת. בעיניים צבאיות בני־ברק היא כתם במפה שאורכו ארבעה קילומטרים, ורוחבו, במקום הרחב ביותר, קרוב לשלושה קילומטרים וחצי. המשמעות היא 30 אלף נפש לכל קמ"ר. צפוף, דחוס, ממש כמו הערים ההן.

     

    הצבא היה צריך לקחת אחריות על השטח בתחילת ההתמודדות עם המגפה. זה לא קרה, מהסיבות הלא־נכונות. כשביקרתי במטה פיקוד העורף, לפני שבועיים, ההנחה הייתה שחיילי הפיקוד יהיו הכוח הצבאי העיקרי שיירד לשטח. אבל רוב חיילי פיקוד העורף הם אנשי מילואים, ושירותם של אנשי מילואים עלול להרחיב את ההדבקה במקום למתן אותה. ההחלטה הייתה להתבסס על הצבא הסדיר. בני־ברק, העיר הראשונה שהושמה בסגר, ניתנה לצנחנים. תא"ל ירון פינקלמן, האוגדונר, נרתם למשימה בהתלהבות.

     

    פגיעה בתוכנית ההצטיידות: הרמטכ"ל כוכבי )משמאל(, אלוף ידעי ותא"ל פינקלמן בבני־ברק | צילום: דו"צ
    פגיעה בתוכנית ההצטיידות: הרמטכ"ל כוכבי )משמאל(, אלוף ידעי ותא"ל פינקלמן בבני־ברק | צילום: דו"צ

     

     

    הפקודות יצאו ממפקדת האוגדה ביום ראשון בשמונה בבוקר. המשימה הייתה לספק מזון לעיר. בשוליים, לסייע בפינוי חולים, בטיפול בבתי אבות, בפעולות חיטוי (בצה"ל קוראים לחיטוי "טיהור", אבל טיהור בבני־ברק לא דומה לטיהור בטול־כרם). החשש היה מגילויי עוינות מצד אזרחים, אולי גם מצד חיילים. נדרשה חשיבה הפוכה מזו שמלווה כל מבצע צבאי.

     

    הוחלט שהקצינים והחיילים ייכנסו לעיר בלי נשק, גם לא נשק קצר. הם ילבשו את האפודים הכתומים של פיקוד העורף. האפודים מקנים להם מראה אזרחי. אספקת המזון תיעשה ברכבים קטנים, מה שמכונה בצבא "רכב לבן". היא תיעשה ביום ולא בלילה. כניסה של חיילים בלילה עלולה לעורר בהלה.

     

    החיילים תודרכו, מה שנקרא בצבא "הכנה מנטלית". פותחה אפליקציה ייעודית שמקילה על התקשורת. הוקמה רשת וירטואלית אזרחית לפיקוד ולשליטה. במקביל נעשו ההכנות הלוגיסטיות. בחטיבה 55 בכפר סירקין הוקם מרכז לפירות ולירקות. 49 טון סופקו דרכו ביום שני בלבד. בקיבוץ אייל הוקם מרכז לוגיסטי לכל סוגי המזון האחרים. 800 טון מזון רוכזו שם. מאות חיילים עבדו באריזה, יומם ולילה.

     

    למה להסתבך, הציע בתחילת המבצע אחד המפקדים. נדחוף לעיר 15 אלף מנות קרב. לדחוף יהיה קל, הסביר לו אחד הקצינים. לאכול את המנות הם לא יאכלו. אבל למה, שאל המפקד. המנות כשרות. נכון, כשרות, אמר הקצין, אבל לא גלאט. בבני־ברק מאמינים רק לכשרות אחת, מקומית.

     

    כינור שני, אבל לא נערת התווים: מיכאלי ופרץ | צילום: יריב כץ
    כינור שני, אבל לא נערת התווים: מיכאלי ופרץ | צילום: יריב כץ

     

     

    המפקד למד כמה דברים על החרדים שלא ידע.

     

    במהלך יום ראשון סופקו לנזקקים בבני־ברק - כ־15 אלף נפש - מנות חמות, כשרות למהדרין, בכשרות הנכונה. החיילים נצטוו להביא את המנות עד לדלת הדירה, לדפוק על הדלת ולהתרחק. כך לא יידבקו ולא ידביקו. בכמה מקומות חיילים הפרו את הפקודה. קצין שנקרא לבירור הסביר: פתחה את הדלת קשישה. אוי, אמרה. אין לי כוח לסחוב את הארגז. עזרו לי. החיילים ביקשו ממנה להתרחק לאחור, והביאו את הארגז למטבח.

     

    "לא נרשם מקרה אחד של אלימות", אמר לי גורם צבאי. "לא נרשמה קללה אחת, לא מצד התושבים ולא מצד החיילים. כשאתה בא לעשות טוב, באים אליך בטוב. התושבים היו אסירי תודה".

     

    "הצבא", אמר לי גורם צבאי, "יודע להביא יכולת פיקוד ושליטה, יכולת ביצוע, עבודה שיטתית. הצנחנים יודעים לעבוד קשה: אין להם בעיה לסחוב משקל על הגב, אין להם בעיה לטפס קומות. הם יודעים לדבוק במשימה".

     

    אין לי בעיה עם המדינה, רק עם הממשלות: פרופ' אלקרינאוי על רקע מסגד א־סלאם ברהט | צילום: חיים הורנשטיין
    אין לי בעיה עם המדינה, רק עם הממשלות: פרופ' אלקרינאוי על רקע מסגד א־סלאם ברהט | צילום: חיים הורנשטיין

     

     

    מפקד האוגדה החליט לפעול בהדרגתיות. להיכנס לאט, להתנהג בצניעות. לאחר שהרכבים הקטנים התקבלו בברכה, הוא התיר להכניס ביום השני משאיות, וביום השלישי סמיטריילרים. ברחבת חניה ברחוב הלח"י באזור התעשייה של בני־ברק, לא רחוק מ־IDdesign של רותם סלע ואסי עזר, מיקמו את מרכז האספקה הקדמי. הייתי שם ביום שלישי. המשאיות הצבאיות הענקיות תימרנו בין החנויות הסגורות של טולמנ'ס ומודי.

     

    ביום שלישי עבר הצבא לאספקת מזון כשר לפסח. הבעיה הייתה במעבר מסוג אחד של מזון כשר לסוג שני. הרבנים הורו על הגעלת כלים בבית. עיקר החמץ נאסף יחד עם האשפה. על פי הנוהג, חמץ "כזית" הושאר לערב החג. נקבעו 300 נקודות איסוף לחמץ בעיר כדי למנוע התקהלות. החמץ אמור היה להישרף במרוכז, בעזרת צה"ל.

     

    הצנחנים ישנים במחנה בבית ליד ובמקומות נוספים. לא שיחררו אותם לחג, כי הם נחשבים למי שבאו במגע עם חולים. שעות לפני כניסת החג הצבא תיכנן לצאת מהעיר. תם פרק.

     

    האם המפגש בין צה"ל לעיר החרדית מבשר שינוי ביחסם של החרדים לצה"ל? אני לא בטוח. לבני אדם, גם לקהילות דתיות, יש יכולת מופלאה לצלוח משברים ולחזור אחריהם לאחור, לטוב ולרע. אבל משהו בזרות, בבורות, בלעג, היה חייב להשתנות. לחיילים זומנה כאן חוויה מרתקת. לחרדים, גם לקיצונים ביניהם, הזדמנות לחשיבה מחדש. לא רק על הצבא, גם על הקושי לשמר את חומות הגטו, גם על התמצאותם של הרבנים וחוכמתם של הפוליטיקאים שמנהיגים אותם.

     

    ממסיבה למסיבה: ברוט | צילום: טל שחר
    ממסיבה למסיבה: ברוט | צילום: טל שחר

     

     

    אשר לצה"ל, המגפה העניקה לו הזדמנות פז להציל חיים ולהיות בקונצנזוס. על הדרך, היא פגעה קשה בתוכנית ההצטיידות של הצבא. ההבטחות להגדיל את תקציב הביטחון בעשרות מיליארדים נמחקו על ידי הנגיף. נתנחם באיראן: שם, עוד יותר מכאן, נזקק תקציב הביטחון למכונת הנשמה.

     

    אצלם הכל בסגר

     

    מסגד א־סלאם, השלום, אחד המסגדים הגדולים בעיר הבדואית רהט, היה ביום שני אחר הצהריים ריק מאדם. דלת הברזל הירוקה הייתה נעולה. להקת יונים גדולה נחתה על מעקה הגג, על הכיפה, על אדני החלונות. רק המיית היונים נשמעה: שום תפילה לא החרידה את מנוחתן. "עסאם מלך השניצלייה, חזה עוף שניצל בטעמים", בצד השני של הרחוב, סגר את הבסטה שלו בתריס ברזל. אחרי הקורונה אחזור לשם: שניצל וינאי שטוגן בשמן בדואי, חייב להיות מעדן.

     

    המסגד הוא הלב של שכונת אלקרינאוי. בתי חמולת אלקרינאוי, מהגדולות ברהט, משתרעים דרומה ומערבה משם, עד לוואדי שמפריד בין העיר הבדואית לקיבוץ משמר הנגב. יותר מ־70 אלף נפש חיים ברהט. איש לא כופה עליהם סגר, אבל הסגר הוא עובדה קיימת: ברחובות אני רואה בעיקר ילדים. התנועה דלילה. המואזין קורא לתפילה, אבל מבקש מהמתפללים לא להגיע למסגד. פה ושם צעירים מפירים את ההנחיות: נוסעים שלושה במכונית, נמנעים מלעטות מסכה, נפגשים בחבורה. רהט לא שונה מתל־אביב.

     

    אין להוציא מכלל אפשרות שתהיה מתישהו התפרצות של המגפה במגזר הערבי. בינתיים זה לא קורה. אף על פי כן, מיתוסים נוצרים. הראשון שטען בשידור שבמגזר הערבי לא מצייתים להנחיות, היה נתניהו. זאת הייתה בדיה. מישהו האכיל את נתניהו בסיפור, והוא חזר עליו בביטחון גמור, כמו שחזר על סיפור הערבים הנוהרים. בנט מיהר לאמץ את המיתוס: ככה היה לו נוח. מומחים חזרו עליו בערוצי הטלוויזיה. איש מהם לא טרח לבדוק. "חששנו שהצעירים, שגילו משמעת, יגידו, אם זה מה שהם אומרים עלינו, מהיום אנחנו מצפצפים על ההוראות", אומרת ד"ר ניהאיה דאוד, מומחית לאפידמיולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון. לשמחתה, זה לא קרה.

     

    דאוד חברה בוועדה הארצית לבריאות בחברה הערבית. הוועדה מינתה ועדת משנה לטיפול בקורונה, שנפגשת לישיבות זום כל יום. בוועדה עשרה חברים, בהם שלושה פרופסורים ושישה דוקטורים. הוועדה הפיצה מידע בערבית לאוכלוסייה. המגזר היהודי ערוך לחירום: יש פיקוד העורף ומד"א וניסיון שנצבר במלחמות. את המגזר הערבי לא סופרים. אמבולנסים של חברות פרטיות מספקים במגזר הערבי את השירות שמד"א מספק ליהודים. הצוותים שלהם לא הוכשרו לבדוק ולאסוף חולי קורונה.

     

    "יש סטיגמה לחולי קורונה", אומרת דאוד. "ברגע שאתה מזמין אמבולנס לביתך, אתה וכל המשפחה שלך מסומנים. לכן דרשנו להקים מתחמי דרייב־אין עבור היישובים הערביים. חבל שלא חשבו על זה מראש".

     

    משרד הבריאות קשוב לדרישות הוועדה. כולם מקצוענים, כולם חברים באותם גופים. "הרבה מהערבים בצוותים הרפואיים לא הולכים הביתה", אומרת דאוד. "בחברה הערבית המבוגרים מתגוררים יחד עם הצעירים. הם חוששים להדביק את המשפחות".

     

    אני אהיה הראשון

     

    ההתמודדות עם הקורונה פותחת הזדמנות לשינוי ביחסים בין המגזרים. חרדים מכניסים בשמחה חיילים במדים לבתיהם; רופאים ופרמדיקים ערבים זוכים לתהילה. אולי זאת אשליה: ברגע שהחשש יוסר, מה שהיה הוא שיהיה. הפוליטיקאים ידאגו לזה.

     

    אבל לקוות צריך. נסעתי לרהט כדי לשוחח עם עליאן אלקרינאוי, פרופסור לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן־גוריון, על יהודים וערבים, פוליטיקה וקורונה. ערב הבחירות הכריז עמיר פרץ שימנה את אלקרינאוי לשר מטעם מפלגת העבודה. גורל ההבטחה היה כגורל שאר ההבטחות של פרץ. גם גנץ הבטיח. אלקרינאוי ממתין עכשיו לבשורה מפי גנץ.

     

    "נוצרה תרבות של פחד הדדי", אמר אלקרינאוי. "בשנים האחרונות חל ריחוק בין החברה הערבית ליהודית. הפחד מעצים את הדעות הקדומות ומוביל לגזענות ולאפליה".

     

    מישהו עשוי לחשוב שקודם היה גן עדן, אמרתי.

     

    "לא", אמר. "היו עליות וירידות. יש בשני הצדדים כאלה שתומכים בדו־קיום, ויש בשני הצדדים כאלה שמתנגדים. פוליטיקאים בשני הצדדים מלבים את הפחד. הפחד מקדם אותם".

     

    בנגב חיים 250 אלף בדואים, אמרתי. הישראלים שומעים עליהם בעיקר בדיווחי כתבי הפלילים.

     

    "מערכת היחסים בדרך כלל טובה", אמר. "יחד עם זה, הפערים החברתיים והכלכליים עצומים. הפערים העמידו בספק את הלויאליות למדינה".

     

    פעם, אמרתי, הבדואים התגייסו לצה"ל. בצפון עדיין מתגייסים. בדרום הרבה פחות. השירות אמור לפתוח לאנשים שערים באזרחות.

     

    "אני לא התגייסתי", אמר אלקרינאוי. "התגייסתי לאקדמיה. אבל אלה שחזרו משירות בצה"ל לא מצאו עבודה הולמת באזרחות, ונוצרה בעיה: האם אנחנו שווים או שאנחנו לא שווים. אני אומר דבר ברור, ואמרתי אותו גם לבני גנץ: לי אין שום בעיה עם מדינת ישראל. לפעמים יש לי בעיה עם ממשלות ישראל, עם המדיניות.

     

    "אני שואל, האם מותר לילד בדואי לטפח אותם חלומות שמטפחים הילדים שלך? האם יש סיכוי לחלום כזה להתגשם? תסתכל על הקורונה, הרופאים הערבים, האחים והאחיות הערבים. איפה הם יהיו בתודעה הישראלית לאחר שיסתיים המשבר?"

     

    אחמד טיבי אומר, אני לא אשב בממשלה שמחליטה על מבצע צבאי בעזה, אמרתי. לך אין בעיה עם זה?

     

    "במלחמות אני לא מבין", אמר. "אני מבין בחברה. צריך לדאוג לחברה הישראלית, יהודים כערבים. לא כל יום יש מלחמה".

     

    אתה מבקש להצטרף לממשלה שתחליט על סיפוח בגדה, אמרתי.

     

    "יהיה חופש הצבעה", אמר. "יחד עם זה, אם אהיה שר בממשלה, אקבל כל מה שיוחלט".

     

    היה חבר כנסת, אמרתי, סיף א־דין א־זועבי שמו, שאמר פעם, אני קרוע בין העם שלי למדינה שלי. איפה אתה עומד בצומת הזה?

     

    "קיימת שאלת זהות", אמר. "האם ערביי ישראל הם חלק מהזהות הערבית? כן. האם הם חלק מהזהות הפלסטינית? כן. זה בדיוק כמו יהודי שחי בטורונטו. ישראל היא חלק מהזהות שלו, אבל הוא קנדי. הערבים בישראל רוצים להיות חלק מהמדינה ־ כולם. ראית איך הגיבו על תוכנית המאה של טראמפ, ששלחה את ואדי ערה למדינה הפלסטינית. השאלה היא איזו פלטפורמה אנחנו נותנים להם.

     

    "אני בעד רב־תרבותיות אבל נגד הפרדה. אתה ואני שונים. אני לא רוצה למחוק את השוני אלא לכבד אותו. את הדוקטורט שלי עשיתי בקנדה, מדינה שמטפחת רב־תרבותיות. אני רואה בה מודל לחיקוי".

     

    תמכת בכחול לבן בשני סבבי הבחירות הראשונים, אמרתי. תמכת בעבודה בסבב השלישי. לא תמכת ברשימה המשותפת.

     

    "אני מכבד אותם אבל לא מסכים איתם. חוץ מזה, אני רוצה להשפיע".

     

    איימן עודה אומר דברים דומים, אמרתי. גם הוא רוצה להשפיע.

     

    "אומר, אבל לא עושה", אמר אלקרינאוי. "אני רוצה להשפיע, להיות שותף, להיות גשר".

     

    היה שר ערבי בממשלה, ראלב מג'אדלה, אמרתי.

     

    "אם אהיה", אמר, "אהיה השר הבדואי הראשון".

     

    לאחר שנפרדנו נסעתי עמוק לתוך רהט. רק בתי המרקחת היו פתוחים.

     

    עיר האבות

     

    בת־ים היא העיר הקשישה ביותר בארץ. היא משופעת לא רק בתושבים שהזדקנו בה, אלא גם בקשישים שבחרו לסיים בה את חייהם, בבתי אבות. המפגש בין נגיף הקורונה לבת־ים היה חייב להיות קטלני, ואכן, הוא כזה. עד היום נפטרו בעיר ארבעה חולים, הרבה מעבר לממוצע הארצי.

     

    לעיר הקשישה יש ראש עיר צעיר ונמרץ, צביקה ברוט, 40. כמו ראשי ערים אחרים, גם ברוט דרש ממשרד הבריאות את רשימת התושבים שלו שחלו. הוא רצה להידבר איתם ועם סביבתם, להזהיר, למנוע. משרד הבריאות סירב: מסירת המידע תפגע בפרטיות החולים. חוק הגנת הפרטיות ותקנות הגנת הפרטיות מאוד ברורים בנושא הזה.

     

    לאחר ימים אחדים, נוכח המציאות המדאיגה בשטח, פקידי משרד הבריאות התרצו. אבל אז עצרו את המהלך בכירי לשכת היועץ המשפטי לממשלה. הם לא הסכימו להשלים עם הפרת החוק. עברו עוד כמה ימים, וגם הם הגיעו למסקנה שמוכרחים לעשות משהו. הם ניסחו מסמך שאישר את מסירת המידע, אבל צירפו לאישור תנאים שהפכו את המידע לבלתי שימושי בעליל. כך נוהגות ביורוקרטיות.

     

    המסמך קובע שהמידע יועבר לשתי מטרות בלבד: סיוע מורלי לחייבי הבידוד ומשפחותיהם וסיוע במציאת מקום בידוד חלופי. סעיף 3, סעיף משנה 2, קובע שאסור להשתמש במידע לניטור חולים, להתחקות אחר מסלול תנועתם, לחקירות אפידמיולוגיות, לאכיפת הנחיות משרד הבריאות, לאזהרת הציבור. אסור לרשות המקומית גם להשתמש בשיטור המקומי לפיקוח ולאכיפה.

     

    "האינסטינקט הראשוני שלי היה לוותר על זה", אומר ברוט. "אם אני לא יכול לעשות במידע שום דבר מועיל, מה אני צריך אותו. במחשבה שנייה אמרתי, אני לוקח את המידע ומשתמש בו. מדובר בבריאות של התושבים שלי. אמרתי את זה לאנשי משרד הבריאות. מצידי, שישלחו משטרה לעצור אותי".

     

    מעצר של ראש העיר זה עניין רגיל בבת־ים, אמרתי לו. בדרך כלל המשטרה באה בשש בבוקר, עם צלמי טלוויזיה.

     

    הוא צחק. "אני מתכוון לשלוח לחייבי בידוד את המשטרה העירונית. אני מתכוון לפרסם את דבר ההידבקות ואת המסלול, בלי לפרסם פרטים אישיים".

     

    אתה מסמן אותם, אמרתי. זאת בעיה, וזה מנוגד לחוק.

     

    "עצם העברת הקובץ מנוגדת לחוק", אמר. "אמרתי לפקידי משרד הבריאות שהם מוזמנים לעבור על החוק יחד איתי".

     

    מה אתה עושה בפועל, שאלתי.

     

    "אני מתקשר לחולים, אחד־אחד", אמר. "אם הם מסכימים, אני מפרסם את שמותיהם. חולה אחד הסכים, בלי בעיה. אם הוא לא מסכים, אני מפרסם באיזו שכונה מדובר ומה המסלול שעבר החולה – בתי כנסת, מקומות עבודה, סופרמרקטים. אני דואג לעשות בכל המקומות האלה חיטוי".

     

    בתחילת ההתמודדות עם המגפה נדרש נתניהו להחליט: האם לאסור על התקהלות או לדחות את האיסור עד אחרי פורים. ליצמן לחץ, ונתניהו נכנע: האיסור על אירועי פורים הורד להמלצה בלבד. ברוט הלך ממסיבה למסיבה, מצויד בבקבוקי אלכוג'ל. "יש 140 בתי כנסת בבת־ים", הוא אומר. "למחרת פורים החלטנו לסגור אותם, עשרה ימים לפני המדינה. הנימוק היה שלום הציבור. אני חובש כיפה: לא מתוך עוינות לדתיים עשיתי את מה שעשיתי. לשמחתי, רוב הרבנים לא התווכחו. שניים־שלושה ניסו להתחכם. שלחנו אליהם את המשטרה העירונית.

     

    "הייתה הדבקה מסיבית בבית אבות אחד, בית בלב. חוץ מהבית הזה חלה ירידה במספר הנדבקים".

     

    "אני פריק של מידע", אומר ברוט, עיתונאי לשעבר. "עקבתי אחרי כל פרט בהתמודדות עם הנגיף במזרח הרחוק. ברגע שהתחיל הבלגן בעולם, התחלנו למלא את המחסנים. שלחנו מבת־ים מסכות לבני־ברק".

     

    גרוע, אפילו מביש

     

    ככל שהמשא ומתן על הקמת ממשלת נתניהו החמישית מתארך ומסתבך, כך התוצאה מקוממת יותר. מי שמתיימר להקים ממשלת חירום, שיתעסק בחירום: יניח לזמנים טובים יותר את תוכניות הסיפוח או את מינוי השופטים, יקים קבינט מצומצם שנשען על שתי המפלגות הגדולות, ויחזור לדון בנושאים האחרים לאחר המגפה. הקורונה היא סיפור כיסוי גרוע, אולי אפילו מביש: היא מוציאה שם רע ליומרה של שני הצדדים לשרת את בוחריהם; אין בה גרם אחד של אמת.

     

    בני גנץ הודיע השבוע שהוא מתכוון לבקש מהנשיא אורכה בת 14 יום להרכבת הממשלה. על פי החוק, הנשיא לא צריך לקיים בעיתוי הזה התייעצויות. תיאורטית, יש לגנץ עדיין 61 ממליצים. הוא יכול לתת לו את האורכה.

     

    אבל לגנץ אין באמת 61 ממליצים והעיקר, הוא לא פועל באמת לכינון ממשלה בראשותו. מה שיש לנו הוא משא ומתן בין נתניהו לגנץ שמטרתו להקים ממשלה משותפת בראשות נתניהו. יש עתיד והרשימה המשותפת רואות את עתידן באופוזיציה. אבל מסיבות טקטיות הן אומרות, אם גנץ יחזור אלינו, לקואליציית רק־לא־ביבי, אנחנו נמליץ עליו שוב. יותר מזה, אנחנו נחוקק את החוק שימנע מנתניהו לשוב ולרוץ. כך הן מנסות לספק לגנץ מנוף במשא ומתן. זה לא הרבה, אבל זה משהו.

     

    על פי החוק, מרכיב הממשלה הוא ראש הממשלה. גנץ איננו יכול להרכיב ממשלה שבראשה יעמוד נתניהו. חייבים להטיל את ההרכבה על נתניהו או לשנות חוק יסוד - חוק יסוד הממשלה. שינוי חוק היסוד הוא עוד תעלול בסדרת התעלולים שהמשא ומתן הזה מספק לנו. אם לשני הצדדים אין כבוד לחוק יסוד, איזה כבוד יש להם לחוקים הרגילים.

     

    העיסוק במינוי שופטים הוא דוגמה נוספת להידרדרות של שני הצדדים. נתניהו מעלה דרישות בנוגע למינוי שופטים. גנץ מעלה דרישות שכנגד. הייתי מצפה מנתניהו, שסוחב על גבו שלושה תיקים פליליים, לא להתעסק במינוי שופטים; הייתי מצפה מגנץ לומר לו את זה, בכל הכבוד והנימוס.

     

    הבעיה שהקשתה על ההסכם מתחילתו לא נפתרה: לכחול לבן אין אמון בנתניהו ואין אמון ביכולת שלהם לכפות את דעתם על נתניהו. בצר להם, הם פונים אל עורכי הדין. הם מחפשים מזור בחקיקה. את הסכם הרוטציה יהפכו לחוק ויכללו בו שורה של סעיפים מתוחכמים שיקשו על חייו של מפר הרוטציה. העובדה שנתניהו מסכים לקבל את הסעיפים הדרקוניים האלה, היא בעיניהם הוכחה נוספת, שהוא לא מתכוון לקיים את ההסכם.

     

    כאשר החשד כבד כל כך, גורף כל כך, מוטב לוותר על העסקה. לפעמים זה עד כדי כך פשוט. לא רוצים, לא צריך. מה גם שהעסקה עצמה מזכירה את עסקות הזהב של הנוכל ברני מיידוף: היא טובה מכדי להיות אמיתית. עם 17 או 19 חברי כנסת – מול 36 או 58 ־ גנץ אמור להיבחר לראש ממשלה. למה זה מגיע לו? למה זה מגיע לבוחרי גוש הימין?

     

    ההסכמה של גנץ לסיפוח חד־צדדי של חלקים מהגדה היא מהלך חסר אחריות: אין לה אולי הרבה משמעות בחיי היום־יום בשטח, אבל היא מקרבת את הרגע שבו נהפוך רשמית למדינה אחת מהירדן לים, מדינת אפרטהייד.

     

    אבל מפלגתו של גנץ קראה ערב הבחירות לסיפוח, בתנאי אחד: שהעולם, קרי האמריקאים, יסכימו. במקרה הזה גנץ עקבי, פחות או יותר. הוא נפל לבור שכרע לעצמו.

     

    אין דבר שממחיש יותר את הקרקע הרקובה שעליה מתקיים המשא ומתן מסיפור שהתפרסם השבוע. נתניהו הסכים לוותר לכחול לבן על משרד התרבות, בתנאי שהוועדה לטקסים וסמלים תעבור למשרד ראש הממשלה. כך הוא יוכל לסדר לרעייתו הזמנה לטקס המשואות בהר הרצל. לעזאזל הקורונה. תחי הוועדה לסמלים וטקסים.

     

    ביגון לא קודר

     

    ב־5 בינואר 1930, לפני 90 שנה ושלושה חודשים, באולם בית העם בתל־אביב, נוסדה מפלגת פועלי ארץ ישראל. האירוע נמשך שלושה ימים. הוא היה בעל חשיבות היסטורית: שתי מפלגות יריבות, אחדות העבודה והפועל הצעיר, החליטו להתאחד כדי להפוך יחד למפלגת שלטון. קודם שלטון בהסתדרות, אחר כך שלטון ביישוב, ואחר כך שלטון במדינה שהמפלגה הקימה ועיצבה אותה. ההיסטוריון תום שגב מצטט בביוגרפיה שכתב על בן־גוריון את הדיווח ב"דבר", עיתון ההסתדרות: "כאילו ממעיין חתום שנבקע פתאום, זינקו סילונות ההתלהבות ושמחת האחים. אש אחזה בארבע פינות האולם, ויהי כל הקהל למרקחה רועשת, יד מושטת אל יד וכתף אל כתף". בסיום הוועידה הלך בן־גוריון הביתה, אבל החברים לא הניחו לו: בשלוש בלילה הם שרו ורקדו מול ביתו, למרות הגשם. בן־גוריון ניצח על השירה.

     

    מותה של המפלגה הרבה פחות חגיגי. כמו קשישים שחלו בקורונה, היא מתה לבד. קרובי משפחה לא באו להיפרד; צוואות לא הוקראו; דגלים לא הורדו לחצי התורן. תעודת הפטירה נכתבה במייל לקוני שנשלח לכנסת, ובו הודעה על פירוק הסיעה. עמיר פרץ ואיציק שמולי, שניים משלושת הח"כים שנותרו, בחרו להצטרף לממשלתו החמישית של נתניהו. הם מתכוונים להיכנס לשם על תקן של זנב של זנב – הם יהיו זנב של כחול לבן, שתהיה זנב של הליכוד. הם יקבלו תואר של שר, שני משרדים זוטרים – ואפס השפעה.

     

    כשמשווים את המעט שהם מביאים איתם למה שהם אמורים לקבל בתמורה, מגיעים למסקנה שהם עשו עסקה טובה. כשנזכרים בימים גדולים יותר, מגיעים למסקנה אחרת: מפלגתם הייתה כינור שני בממשלות ימין בעבר; היא לא הייתה אף פעם נערת התווים.

     

    אני אהיה הסמן השמאלי בממשלת נתניהו, מתנחם עמיר פרץ. בתרגילי סדר, סמן הוא מי שהשורה מתיישרת על פי המיקום שלו. בממשלת נתניהו החמישית פרץ לא יהיה הסמן: הוא יהיה הקישוט, שמאל מחמד. אין להוציא מכלל אפשרות שנתניהו יבקש ממנו לשוב ולגדל את השפם.

     

    גם אם תם המאבק על חייה של מפלגת העבודה, המאבק על נשמתה לא תם. מרב מיכאלי, חברת הכנסת השלישית של המפלגה, פתחה במאבק נגד הכניסה לממשלה. היא הקימה מטה בראשות הח"כית לשעבר מיכל בירן ואוספת תומכים. העבודה, בניגוד לכחול לבן, היא מפלגה שיש לה מוסדות נבחרים. אנשים צריכים להצביע. בימים רגילים פרץ היה מכנס את הוועידה. רק חלק מהחברים היה טורח להופיע. המנגנון, או מה שנשאר ממנו, היה מבטיח לו רוב. אבל ההצבעה הפעם תהיה דיגיטלית, בגלל הקורונה. מיכאלי מאמינה שבהצבעה כזאת יש לה סיכוי טוב לנצח.

     


    פרסום ראשון: 08.04.20 , 01:19
    yed660100