היכל התהילה

לבן קטלני // רוברט גלבריית - מאנגלית: אמיר צוקרמן - ספרי עליית הגג וידיעות ספרים - 687 עמ'

לקראת סוף הספר, אחרי שאלה חודרנית אחת יותר מדי, אומרת מישהי לקורמורן סטרייק: "איזו עבודה מחרידה יש לך, איזו עבודה גועלית, נאלחת". כשהיא דורשת שהבלש והשותפה שלו, רובין אלקוט, יעזבו אותה במנוחה ויסתלקו מביתה, סטרייק שואל אותה בנימוס: "אכפת לך לחכות רגע בזמן שאני מרכיב מחדש את הרגל שלי?"'

'לבן קטלני', הספר הרביעי בסדרת עלילותיו של הבלש שאיבד את רגלו במלחמה באפגניסטן, מלא ברגעים כאלה של גועל מרומז ואירוניה עצמית, שמוכיחים את מה שכבר היינו אמורים לדעת: ג'יי.קיי רולינג, האישה שמאחורי שם העט רוברט גלבריית, היא לא רק הסופרת הכי עשירה בעולם אלא גם אחת הכותבות הטובות בסביבה. 'לבן קטלני' - בניגוד לציפייה, השם לא מתייחס לסם אופיאטי חזק במיוחד - הוא תצוגת תכלית של יכולת סיפורית: עלילת מתח מלאה טוויסטים והפתעות, אפיון מדויק של דמויות חד־פעמיות ותיאור שנון של החברה הבריטית - על מורשת המעמדות העבשה שלה והצביעות המוטמעת בה - שלא עושה הנחות לאף אחד.

העלילה מתרחשת בזמן המשחקים האולימפיים בלונדון ב־2012. למשרד של סטרייק מתפרץ גבר צעיר בשם בילי נייט, לא ממש שפוי וכנראה הומלס, שממלמל משהו לא ברור על ילדה קטנה בתוך שמיכה ורודה שנרצחה שנים לפני כן, ואז נמלט מהמקום. מיד אחר כך סטרייק מקבל פנייה משר התרבות, שמבקש ממנו למצוא מידע מרשיע על שני אנשים שמנסים לסחוט אותו: אחד מהם הוא אחיו הבכור של בילי, בריון כריזמטי שמוביל קבוצה של אנשי שמאל קיצוני; השני הוא בעלה של שרת הספורט, פוליטיקאית עיוורת ושנויה במחלוקת.

מכאן העלילה נודדת בין מסדרונות הפרלמנט, דירות צפופות בשכונות מרוחקות של לונדון ובית אחוזה מתפורר שמתגעגע לימים הטובים של 'דאונטון אבי'. מככבים בה פוליטיקאים שמרנים ונכלוליים ופעילי שמאל שרואים קונספירציות בכל מקום, תולים את דגל אש"ף בחדר השינה ולא תמיד מקפידים לחפוף את הראש. ויותר מאשר בספרים הקודמים, רולינג נותנת הרבה נפח ליחסים הטעונים בין סטרייק לאלקוט, שחיי האהבה המבולגנים שלהם יישארו מן הסתם לא פתורים עד סוף הסדרה (רולינג הבטיחה שבעה ספרים).

גם בגלל האופן שבו התגלגלה הקריירה שלה, רולינג נותנת כאן שוב ביטוי לאובססיה הקבועה שלה עם סלבריטאות והדרך שבה היא צובעת כל היבט של היחסים האנושיים. כמו שאומר משפט הפתיחה, "כזה הוא טיבה של התשוקה האנושית לתהילה, שאלה הזוכים לה בדרך מקרה שלא ברצונם יצפו לשווא שירחמו עליהם". סטרייק - בן של כוכב רוק ושל גרופית שמתה ממנת יתר, שגדל תוך תיעוב מתמיד לפרסום - הופך בנקודת הפתיחה של הסיפור לסלב בעצמו, אחרי שפתר כמה מקרי רצח ידועים. מה שאומר שעכשיו, כשהצליעה שלו הפכה לסימן זיהוי מוכר ואנשים מבקשים לעשות איתו סלפי ברחוב, הוא לא ממש יכול לתרגל טכניקות בילוש שמבוססות על הסתתרות או הסתערבות, ונאלץ להעסיק פרילנסרים שהוא לא תמיד יכול לממן.

רולינג בהחלט לוקחת את הזמן. הרצח - או אולי זו התאבדות - מגיע רק בעמוד 300. יש מספר גדול של דמויות ועלילות משנה, לא כולן הכרחיות לפתרון התעלומה, אבל הן מאפשרות לרולינג לבחון את מה שכנראה מעניין אותה יותר מהכל, כמו שאפשר ללמוד גם מחשבון הטוויטר הפעיל שלה: יחסי כוח, אמיתי או מדומיין, שפועלים בליבת החוויה האנושית ומכתיבים את הסיטואציה החברתית. במובן זה, על אף שהיא מציגה כאן עלילת מתח ראויה, נראה שרולינג תופסת טרמפ על הז'אנר בשביל לכתוב רומן שמתכתב עם הספרות הבריטית של המאה ה־19 - צ'רלס דיקנס, נניח, או ג'ורג' אליוט - כמו שעשתה, בלי העמדת פנים דומה, ברומן 'כיסא פנוי' שהוציאה עוד לפני שעברה להתמקד בסדרת סטרייק. זו כנראה הסיבה שתיאורי המעמד הגבוה מצחיקים במיוחד.

יהיו שיטענו ש־687 עמודים הם אתגר מופרז גם למי שתקועים שבועות בבידוד. אפשר באמת היה לקצץ פה ושם בתיאורי הסבל הפיזי שהגדם מסב לסטרייק, או לדלל את הדיאלוגים העוינים בין אלקוט לבעלה מתיו (הספר נפתח בחתונה שלהם), שאחרי ארבעה ספרים בסדרה הפך סופית לפוץ בלתי נסבל. גם הנשים שמתאהבות בסטרייק דומות מדי אחת לשנייה, בנוסח המוכר מ'חתונה ממבט ראשון' - זקוקות לאישור מתמיד מהגבר שלצידן ומסוות את חוסר הביטחון שלהן בנודניקיות ביצ'ית, בזמן שהוא יכול להציע להן רק חוסר מחויבות. אבל על כל החולשות האלה מפצה כושר המצאה ודמיון מלא אנרגיה ומשהו שאפשר לתאר כחדוות כתיבה. אתה מגיע לעמוד 687 ורוצה להתחיל מההתחלה. •