ומה יהיה ביום שאחרי?

היום עמדתי בתור בסופר. אני הכי לא קונה בסופר, אני קונה תמיד בשוק.

שני מטרים. מסכות. כפפות. אני ממהרת, לא לעכב. החנות קטנה, יותר מינימרקט מאשר סופר, מותר רק שלושה אנשים בו־זמנית. אני קושרת את הכלב בחוץ, ממהרת להיכנס. כבר לא זוכרת מה רציתי. כן, ביצים כבר השגנו, פירות אני רואה שאין. מה הוא כתב לי? מיונז? אוקיי. אני עורמת הכל ביד, מנסה לעשות הכל מהר. הכלב בחוץ לא מפסיק לנבוח. לא מספיק שעה ורבע בתור, עכשיו גם יש נביחות שאוכלות להם את הראש.

אני מגיעה לקופה. אולי הייתי צריכה לפצל? ללכת בנפרד עם הכלב ואז לבוא לקניות? אבל יש לי הופעה בזום עוד רגע, הרמת כוסית של חברת היי־טק. אני שמחה שלפחות יש עבודה, אבל תוהה איך יהיה לעשות סטנד־אפ בזום. הרי אני לא אשמע אותם, והמופע כל כך פיזי ‑ כאילו, איך זה יעבוד?

הקופאית מודיעה לי שזה 150 שקל. מה? מה כבר קניתי? אני מסתכלת על הדברים, מורידה כתפיים בהכנעה, משלמת ויוצאת. מנסה לחשוב על ההופעה וזה מרומם את רוחי. ושוב פחד, איך בעצם זה יתבצע? כן לדבר על פוליטיקה? מה להגיד על הקורונה?

הנה חזרתי הביתה! אוקיי, החדר נראה זוועה. אני תכף בזום, אמאל'ה, הם אשכרה יראו את החדר הזה? אני מסדרת תאורה (חובה בשביל להיראות טוב) והנה זה מתחיל.

איזה מוזר. מלא פרצופים שקטים, אני אפילו לא אדע אם הם צוחקים או לא. מנסה להירגע. אולי ככה ייראה העתיד? אולי לא יהיו הופעות בכלל יותר, אנשים לא יהיו במרחב הציבורי? מנסה לשבור את הקרח. נראה שכולם מחייכים, אבל אני לא בטוחה, הם על "השתק". הלב שלי דופק. לפחות התאפרתי. כן, הנה, אני נראית סביר בשביל הופעה ב־11 לפני הצהריים במחשב.

הו כמה אני מתגעגעת פשוט לשמוע רחש של קהל. צחוק גדול של הרבה אנשים ‑ האם עוד נשמע אותו? האם העתיד יאפשר לנו ביחדנס ושיתוף, או שזה יהפוך להיות רק שיתופים בווטסאפ בקבוצות? האם המפגש הבלתי אמצעי של שני אנשים ברחוב, היי וחיבוק, יהפוך להיות נחלת העבר?

הם צוחקים. נדמה לי לפחות. עכשיו אני בטוחה, כן הם נראים נהנים, יושבים להם בבית והנה עשיתי להם הופעה במחשב וזה היה אפילו מוצלח. אבל לא כמו הדבר האמיתי.

אמא שלי בבית לבד כבר חודש. שוק הכרמל ריק, סגור. אפילו המדור האהוב עליי בעיתון, מזג האוויר, הפך חסר משמעות. האביב בחוץ מדהים ואנחנו לא נהנים ממנו, לא מריחים תורמוסים ורקפות.

את ארבעת הקירות אני בקושי יכולה לשאת. מזל שאת המשפחה הגרעינית אני אוהבת, גם רשי בגדול ילד ממש מבריק וחמוד. אנחנו מבלים המון כולנו ומתברר שהם אנשים אדירים, אבל גם הם זקוקים למעש. חנה רובינא אמנם הייתה גננת, אבל אני לא. לא הייתי טובה ביצירה פלסטית כשהייתי בעצמי ילדה, אז עכשיו? הרי זה כמו עונש בשבילי להדביק גלילי נייר טואלט.

אז איך אפשר להסתכל על הצד החיובי? אפילו לי, שרואה את הטוב, כבר אין כוחות. אני מתגעגעת לחיבוקים, מתגעגעת לאנשים, לכיף, ללחיצת יד.

2020, את שנה מפחידה לאללה.

בואי נירגע?