לדאוג שלא לדאוג

ריחות של פריחה לא עולים מכר הדשא הירקרק שמוביל לבית משפחת ברש, אבל זה רק מפני שהוא סינתטי. אין צורך בניחוח כדי להרגיש שהאביב צוהל אצלם במשך כל השנה. אפילו עכשיו. במיוחד עכשיו. או שהווייז שלי חטף קורונה ‑ או שהנגיף נעצר במרחק שני מטר ממושב נועם, הסמוך לקריית־גת.

"הדאגה היחידה שמותרת לי היא לדאוג שלא לדאוג", אומר אילון ברש, בעלה של הרבנית רונית. "בעזרת השם, מתחילים לשמוע ולראות את הישועה".

אני מכווינה מבט ולא רואה חמור לבן. גם הדי הפרסות לא נשמעים, למרות השקט הנובע מהעובדה שכל צוות העובדים במשרד הנסיעות של זוגתו נשלח לחל"ת. "זו שעת מבחן", הוא מוסיף בנועם. "הקדוש ברוך הוא מרעיד ומרעיש את העולם כדי שנתעורר. למה לקרוא לזה 'בידוד' ולא 'התבודדות של אדם מול בורא עולם?' למה לא לקרוא לזה 'תחזוקת המשפחה'? סוף־סוף כולם בבית, אפשר לשחק מונופול דתי או לדבר".

"אני לא כמוהו", רעייתו נעה על הכיסא בעצבנות גלויה. "בערב שבת עשיתי הפרשת חלה ענקית באפליקציה ובכיתי ללא הפסקה. איפה החיבוקים והקִרבה? לסגור אותי בבית זה כמו לנעול אריה. בעצם, לביאה. אבל כמו אילון אני מאמינה שאבא שלי", היא זוקרת אצבע למעלה, "שהוא המלך שלי, ישמור עליי מכל רע". לפתע ניצת זיק בעיניה. "יש לי! אני אתן לכל ילד שפריצר עם אקונומיקה. ננקה את הבית גם לכבוד פסח וגם לכבוד המשיח שבפתח!"

לדאוג "שיקראו לי 'חמודת הקהל'". רונית ואילון ברש | צילום: אבי רוקח

רגע, לא עדיף לחכות עד שהוא ידפוק בדלת?

"לא! המשרד הזה עומד על מה שהיה הסלון של סבתי אסתר זיכרונה לברכה שהייתה צדקת גדולה. גרתי אצלה בגלגול החילוני שלי וכל בוקר ראיתי אותה עומדת מול המזוזה ובוכה לשם 'תגאל אותנו מייסורים'. התחרפנתי מזה. 'סבתא, מספיק, הוא לקח לך ארבעה ילדים'. וסבתא ענתה 'חכי, כשיבוא המשיח יקרו דברים שאפילו בדמיונות שלך לא ראית! תשמחי! תתרגשי!' לכן", היא מעפעפת בריסים, "אני מתרגשת".

לבכות למישהו

החשמל שזורם ממנו אליה, ולהפך ‑ דרך האישונים בלבד, ללא שום מגע ‑ שונה מאוד מטירוף החושים שאחז בהם בפגישתם הראשונה. רונית (42) הייתה אז בת 21, בתם הבכורה של אליס ומסעוד אלמקייס, שגדלה בבית מסורתי ובגיל 14 וחצי מסרה לאימוץ תינוק בן שלושה ימים שילדה כתוצאה מאונס.

"לא הייתה לי ברירה, לא יכולתי לגדל אותו לבד, אבל עזבי", היא מבקשת. "חלמתי שאמו המאמצת ואני נוכל להוביל אותו לחופה יחד, אחת מכל צד. לצערי, הוא עדיין לא פתח את התיק. השם יעזור. מאז שקרה מה שקרה הקדוש ברוך הוא ואני היינו ברוגז. בנאדם נורמלי מתקשה להתגבר על מכה אחת שספג בחייו, אז איך מתמודדים עם ארבע? גם אונס, גם לידה, גם פרידה והכי נורא זה האצבעות המאשימות שמופנות אלייך כשאת מנסה לחזור לשגרה. המון לשון הרע הסתובבה ברחובות קריית־גת, כל הזמן ברחתי מכאן לשם בתקווה למצוא מקום שבו לא יידעו עליי דבר, עד שהחלטתי לברוח לארצות־הברית. קניתי כרטיס לשנה. כל המשפחה באה ללוות אותי לנתב"ג, בכי והיסטריה, איך היא תסתדר לבד".

איך?

"לא ידעתי. בביקורת הדרכונים פגשתי שני בחורים בני גילי. הם דיברו רק אנגלית, אז דיברתי בידיים. המראתי עם 700 דולר בכיס, במיאמי היה אמור לחכות לי חבר של חבר, שלא היה לי מושג איך הוא נראה. בהתחלה ישנתי אצלו, הוא נתן לי חוברת עם הצעות עבודה, ואחרי כמה ימים, כששמעתי אותו אומר בטלפון, 'אחרי שהיא תלך', נפגעתי והלכתי. צילצלתי לשני הבחורים מהטיסה והלכנו יחד לראיון עבודה אצל ישראלי בפלורידה שמכר תמונות. הוא נתן לי הדפסים של ואן גוך ופיקאסו כדי שאזדהה כסטודנטית מבצלאל שבאה למכור ולהתפרנס. אמרתי לשותפים שלי 'אתם תעשו את הדיבורים, את המחיר תשאירו לי' וקבעתי אותו לפי הפרצוף של מי שעמד מולי. זה איפשר לנו להתגלגל עד שהרגשתי שזה לא ישר ולא הוגן, האמריקאים קנו מאיתנו רק כדי לעזור לישראלים, הרגשתי מלוכלכת ועזבתי. עם שני בחורים ושתי בחורות שהכרתי בעבודה נסעתי לשכונה אחרת במטרה לשכור דירה. מצאנו דירה לחמישה, כל אחד העלה את המזוודה, ומה עושים אחר כך? יורדים לבריכה".

"ואז גונבה לאוזניי השמועה שהגיע משלוח טרי", מספר אילון (50) יליד חיפה, שיצא מהתיכון עם תעודת הנדסאי ובמהלך שירותו בחיל האוויר הוציא תעודת הוראה. עם שחרורו הוא עצר בחופה ("לא יודע אם הייתי בשל לחתונה, רציתי ילדים ומשפחה") ונדד בעקבות אשתו הטרייה להוריה שבפלורידה, שם הצטרף לנגרייה המשפחתית והתמחה בהרכבת ארונות מטבח. בני הזוג נפרדו כשבתם אודרי־יעל הייתה בת שלוש.

"זה לא הסתדר בינינו", הוא מקמץ במידע. "יצאתי לשוק הפנויים־פנויות, גיליתי עולם חדש, אבל אחרי שלושה חודשים מאסתי בו והבנתי שעליי למצוא אישה לנישואים. וכיוון שהעדפתי אישה ישראלית התחלתי להסתובב במרכז הקבלה ובבית חב"ד. יום אחד, בחיק הטבע, אמרתי לבורא עולם, 'אני מבקש שהאישה הבאה שתכיר לי תהיה אשתי'. כששמעתי שלבניין הגיעו שכנים ישראלים לקחתי את הכלב המעצבן של חבר שלי כדי להרשים את הבנות".

"הוא אמר לשותפה שלי 'אקסיוז מי' והיא קפצה 'מה, אתה ישראלי?' וישר נדלקה עליו", רונית ממשיכה. "אבל בסוף השחייה בבריכה אמרתי לשותפה, 'שחררי, זה בעלי'. אחרי כמה שבועות החבורה שלנו התפזרה, וביקשתי מאילון לעבור לגור אצלו מפני שאני לא יכולה לשלם לבד שכר דירה. כשהוא התחמק עם תירוצי 'רק עכשיו התגרשתי' הודעתי לו שאני עוברת לניו־יורק והוא, בלב קר, הסיע אותי לשדה התעופה. נחתתי, נכנסתי למונית, כשהגענו למלון הוצאתי שטר של חמישה דולר, קיבלתי דולר וחצי עודף והמונית נסעה. רק אז גיליתי ששכחתי בה את הארנק עם הדרכון ו־695 דולר".

למחרת היא צילצלה לאילון. "הייתי חייבת לבכות למישהו, הייתי ממש אבודה והוא אמר לי 'תרגיעי, אני יודע איפה הארנק שלך'. מה התברר? שצעירה פורטוריקנית נכנסה למונית שבה נסעתי ומצאה את הארנק. היא מצאה בו דף עם מספרי טלפון חיוניים שאילון הכין למעני. השם שלו הופיע בראש הרשימה, והיא צילצלה אליו".

ואז חזרת לפלורידה, כדי לחיות עם אילון באושר ועושר?

"הגזמת", היא יורה. "שיחקתי את הקשה להשגה, עד שהוד מעלתו הוציא את זה מהפה והציע שנעבור לגור יחד".

"ואז", בעלה מזייף אנחה, "אחרי שחצינו את משוכת ה'לגור יחד' היא התחילה ללחוץ על חתונה".

שתי עגלות

בערב של ולנטיינ'ס דיי היא הייתה משוכנעת שתקבל טבעת. "כשאילון איחר לחזור הביתה הבנתי שהוא שכח שזה יום מיוחד ובכיתי נורא. כשחזר ומצא אותי בשלולית, אילון הוציא קופסה ואמר שהרסתי לו את כריעת הברך הרומנטית שהוא תיכנן לבצע במסעדה".

אחרי חתונה בארץ הם חזרו לפלורידה, רונית חוותה הפלה טבעית ונשברה. "היינו חילונים למהדרין", היא מדגישה, "ואל תשאלי אותי למה במקום לפנות לפסיכולוג בחרנו להיוועץ דווקא ברב של בית הכנסת. הוא המליץ על טקס כפרת עוונות עם שני תרנגולים, זכר ונקבה. בדרך לרב, התרנגולת שלי הטילה ביצה והרב אמר שזו סגולה לפריון. הוא הורה לי לערבב את הביצה בכוס יין ולשתות ואמר, 'צלצלי אליי בעוד חודש'. בדיוק חודש לאחר מכן הייתי בהיריון, הקאתי את הנשמה, ובחמישי בערב מצאתי במשיבון הודעה מהגינקולוג ‑ משהו לא תקין בבדיקת החלבון העוברי, יש חשש שעמוד השדרה של העובר לא מחובר. מחמישי בערב עד שישי בבוקר אין עם מי לדבר, הקליניקה סגורה. זה היה סוף שבוע של בכי, עד שבשני בבוקר נשכבתי על מיטת האולטרסאונד וראיתי שאילון מחוויר. הוא מילמל, 'שתי עגלות, שני מוצצים' וכך הבנתי שיש לי תאומים".

בחודש השביעי להריונה גמלה בה ההחלטה ללדת בישראל. "איבדתי את שמחת החיים, שנאתי את אמריקה, רציתי הביתה. אילון הזהיר אותי שבארץ נתקשה להגיע לרווחה כלכלית, ועניתי שאני מעדיפה לאכול פרוסת לחם עם האנשים שאני אוהבת. תוך שבוע מכרתי את הווילה ואת כל תכולתה וחזרתי לבית הוריי. אילון נשאר שם, לסגור עניינים, וטיסתו ארצה התעכבה בגלל אסון התאומים".

אחרי לידת התאומות היא הייתה זו ששלחה את בעלה לשיעורי תורה. "רציתי שהבית שלנו יהיה מסורתי ופתאום הוא התחרד והתחיל ללבוש שחור־לבן. החלטנו להתגרש, אבל המשגיח העליון התערב. בכל פעם שנקבע לנו תור ברבנות הוא נפל על יום הולדת שלי, של אילון או של התאומות, ולא יכולנו להתייצב. בסוף הם שלחו לנו מכתב 'כשתהיו רציניים תבואו' וככה המשכנו יחד. בערב ראש השנה אילון נסע בפעם הראשונה לאומן וכשחזר, זורח ומאושר, התפוצצתי עליו. אנחנו עניים, המשפחה שלנו על סף פירוק ואתה עוד שר? אחרי כמה חודשים החלטתי שגם אני חייבת להחליף כמה מילים עם רבי נחמן מברסלב. רציתי להוכיח אותו, לשאול למה הוא עשה את מה שעשה. רק כשהגעתי לאומן התברר לי שהצדיק הסתלק מהעולם לפני יותר מ־200 שנה".

השאר, כנהוג לומר, שייך להיסטוריה. כבר 13 שנה, אחת לשבועיים, רונית מוציאה קבוצת נשים לאומן, בידיעה שפעילותה הרוחנית באה על חשבון ילדיה: רוי־אליה ונווה־פייגי (18 וחצי), ליאם־אסתר (13) ליהיא־אדל (10) ונחמן (9).

למה "הרבנית" בעצם?

"כשהתחלתי להוציא קבוצות לאומן הנשים קראו לי 'הרבנית' כדי ליצור דיסטנס ביני לבינן וככה זה נדבק, התואר הזה כבד עליי מפני שאסור לי לפלוט שטויות, הייתי מעדיפה שיקראו לי 'חמודת הקהל', אבל בעזרת השם, בקרוב בעלי ייגש לבחינות ההסמכה ואחרי שיהפוך לרב באמת אהיה רבנית, אשתו של רב".

גם אילון, מפקח מקצועי באינטל ביומיום, טס לאומן עם קבוצות גברים, ולראשונה הם החליטו לאחד כוחות ולהמריא עם קבוצה מעורבת למסע בן חמישה ימים, כשרק בלילה האחרון הזוגות יתכנסו באולם בית המלון ויקשיבו לסיפורם המשותף. ואז באה הקורונה.

"צריך לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה", אומרת רונית בחיוך רחב.

אילון צובט בשולי זקנו ומציע לי להירגע. "מי שזן אותנו אתמול יזין אותנו גם מחר".

smadarshirs@gmail.com

צילום: אבי רוקח