ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    "הרופא שלי בפאניקה. הוא אומר לי: 'איזה תזמון בחרת'". עם המשפחה
    חדשות • 12.04.2020
    "אני לא אדם טרגי אלא בר מזל"
    עידן קלימן, יו"ר ארגון נכי צה"ל, רגיל למלחמות. הוא נפצע קשה בחאן יונס במהלך שירותו בגבעתי ונותר משותק מהחזה ומטה. אבל הקרב הגדול של חייו עוד לפניו: קלימן התבשר שהוא חולה באחד מסוגי הסרטן האלימים ביותר — ודווקא עכשיו, כשמגפת הקורונה הופכת חולי סרטן לפגיעים במיוחד. ובכל זאת, הוא לא מאבד לרגע את האופטימיות, וגם את ההומור. "חבר שאל אותי: 'תגיד, מה יש לאלוהים ממך?'"
    אתי אברמוב

    זו הייתה אמורה להיות עוד בדיקה קטנה ופשוטה, כזו שתגלה דלקת בדרכי השתן או משהו נוירולוגי זניח. כך, לפחות, חשב עו"ד עידן קלימן. אחרי הכל, מה זה קצת חום שלא יורד בשביל אדם שמתמודד כבר 27 שנה עם פציעה אנושה, שהותירה אותו משותק מהחזה ומטה, כולל שתי החייאות, עיסוי לב פתוח וארבעה וחצי חודשי שיקום?

     

    עומס העבודה כיו"ר ארגון נכי צה"ל, תפקיד שאליו נכנס קלימן (46) רק חצי שנה קודם לכן, לא השאיר הרבה זמן לדברים זניחים כמו בדיקות. אבל המציאות המשיכה להציק. "הייתי מסיים כל יום עבודה עם חום ובסוף השבוע מתרסק, לא מצליח לתפקד כאבא", הוא מספר. "באיזשהו שלב, אשתי שירי אמרה שאני חייב בדיקות דם. לא התייחסתי לזה ברצינות, אמרתי: אני אגרור כי בעבודה יש לי דברים חשובים, ולפעמים צריך לשים את עצמך קצת בצד. עד שבסוף שירי אמרה: 'אם לא תטפל בעצמך, אתה תעשה אותי אלמנה'.

     

    "ביום חמישי של תחילת ינואר עשיתי את בדיקות הדם, ובשישי בבוקר התקשר רופא המשפחה כולו מבוהל: 'תפנה את עצמך למיון, אין לך כדוריות דם לבנות, והמערכת החיסונית שלך פגועה מאוד'. נסענו לאיכילוב ומאותו רגע התחילה שרשרת בדיקות שהסתיימה ביום שני עם בדיקת מח עצם. אני בכלל כבר נסעתי הביתה להוד־השרון, כשבאמצע הדרך קיבלתי שיחה לחזור מיד לאיכילוב. ישבתי במחלקת השיקום כשלחדר נכנסו רופא ומתמחה שלא קשורים לנוירולוגיה ולא לשיקום נכים. והרופא, ד"ר יקיר משה, אומר לי: 'עשינו לך בדיקת מח עצם ולא צריך אבחון שני. לקית בלוקמיה חריפה בדם, AML, אתה צריך להתאשפז מיד'".

     

    קלימן ישב מול הבשורה, והשיב לו בדרך היחידה שהוא מכיר. "עניתי לו: 'זה לא עובד ככה. יש לי ארגון לנהל, מלא נכי צה"ל שצריכים את העזרה שלי עם תיקים פתוחים, שני ערבי התרמה באוסטרליה, שם מחכים לי מעל אלף איש'. והוא מסתכל עליי, מחייך, קול כזה, ואומר לי: 'זה מאוד מרשים שאני מספר לך שאובחנת הבוקר כחולה באחד מסוגי הסרטן האלימים ביותר בעולם, ואתה מספר לי על צרות ודאגות לאחרים. אז אני אהיה קצת יותר ברור — יש לך כמה ימים או מקסימום כמה שבועות לחיות, אם לא תתחיל טיפול כימותרפי עכשיו'.

     

    "לעם ישראל הבידוד קשה יותר". קלימן עם בתו דניאלה
    "לעם ישראל הבידוד קשה יותר". קלימן עם בתו דניאלה

     

     

    "הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'טוב, אם אתה מציג את זה ככה, אני מפנה את היומן'. אחר כך, חשבתי הרבה על הסיטואציה, ומשיחות עם חולים אחרים במצבי הבנתי שכולנו ראינו את הסיטואציה באותו אופן, כאילו חווית חטיפה לאור יום. כי אתה מקבל את האבחנה וזהו. לא יוצא מבית החולים, לא הולך לאוטו. אתה נכנס לבידוד ותוך מספר שעות אתה עם שקית כימותרפית ביד. אין בוא תיפרד מהילדים, בוא ננקה שולחן בעבודה".

     

    לא המטופל הרגיל

    כאמור, הסרטן הוא לא ההתמודדות הקשה הראשונה שהחיים מזמנים לו. בנובמבר 1991 התגייס קלימן, נכד לסב שנפל במלחמת השחרור ובן לאב שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים, לחטיבת גבעתי. בדיוק שנה אחר כך, באחד הבקרים של נובמבר 92', קיבל הודעה משמחת על כך שהוא יוצא לקצונה. באותו הערב יצא הצוות שלו, שמונה חבר'ה בשני ג'יפים, למשימה ברחובות חאן יונס.

     

    "הותקלנו במארב של שלושה מחבלים", הוא מתאר, "ותוך כדי שפרקתי מהג'יפ כדור פגע בי, העיף אותי מאחור על החובש ששאל אם נפצעתי. עניתי שאני לא יכול לנשום ולא להזיז את הרגליים, והתעוררתי בסורוקה. הייתי בן 19 וחודשיים. ומאז נשארתי בכיסא גלגלים, משותק מהחזה ומטה.

     

    "זה כאילו חווית חטיפה לאור יום". במשחק טניס
    "זה כאילו חווית חטיפה לאור יום". במשחק טניס

     

     

    "דווקא פה, בהמטולוגית של איכילוב, התברר לי שאני לא המטופל הרגיל. אין לי מצבי רוח שאני מוציא על הצוות. לאחות ששאלה על האופטימיות שלי עניתי שכמעט כל המטופלים שפה חטפו סטירה בפעם הראשונה בחייהם. ואני, בגיל 19 וחודשיים קיבלתי הודעה שהמצב שלי זה לצמיתות, לעומת פה שאמרו לי: 'יש לך ארבעה חודשי מאבק, ואם תצליח תחזור להיות מה שהיית'. ולכן אני לוקח את זה בפרופורציות. אצלנו בבית יש הרבה הומור ושמחת חיים. אני עובר שנה שיש בה אלמנטים טרגיים, אבל אני עצמי לא אדם טרגי, אלא בר מזל".

     

    לקלימן למוד השיקומים והאשפוזים, חשוב להודות לצוות המחלקה ההמטולוגית של איכילוב, המלווה אותו מאז קבלת הבשורה, והמונה מלבד ד"ר משה, שאותו מכנה קלימן בצחוק "רוק סטאר", גם את המנהלת פרופ' עירית אביבי, ואת האחות הראשית ברוריה יכיני. הם אלו שמתחזקים פיזית ונפשית את קלימן בשעות שאשתו שירי, היחידה שמורשית כרגע לראותו, לא נמצאת.

     

    כשהוא ושירי הכירו לפני שני עשורים, היא הייתה מורה במקצועה, נשואה לאחר ובהיריון עם אורי, היום בן 20. ההיכרות הגיעה דווקא דרך בעלה דאז. לימים הקשר ביניהם ניתק. לפני עשור גלש קלימן בפייסבוק ושמה קפץ לו. אז ראה ששינתה סטטוס ויצר קשר. אחרי תשעה חודשי היכרות נישאו ונולדה להם דניאלה, בת שש וחצי.

     

    השיחה עם דניאלה זכורה לקלימן כאחת הקשות במה שקשור למחלתו. "התייעצנו עם עובדת סוציאלית שאמרה שצריך לספר לה ישירות, ולא לדבר מעל הראש שלה. כששירי סיפרה לה, דניאלה התחילה לבכות ושאלה אם אבא עומד למות. זה היה עיתוי רגיש כי אמא שלי נפטרה כמה חודשים קודם לכן מסרטן ברחם, וידענו שהיא תקשר מושגים כמו סרטן וכימו עם מוות. שירי אמרה שבניגוד לסבתא, אבא צעיר וחזק וגם הרופאים אומרים שהם יכולים לרפא אותו, ואז קישרה בינינו בשיחת וידיאו. ראיתי איך הקטנה הזאת, בגיל שש, בולעת את הדמעות מיד כשהיא ראתה אותי, נושמת עמוק ומדברת בצורה בוגרת".

     

    "היא אמרה לי: 'אם לא תטפל בעצמך, אתה תעשה אותי אלמנה'". עם שירי, אשתו
    "היא אמרה לי: 'אם לא תטפל בעצמך, אתה תעשה אותי אלמנה'". עם שירי, אשתו

     

     

    ישן בתשלומים

    מאז, כשהוא בבית החולים, מתקיימות השיחות בינו לבין הבת הקטנה באמצעים אלקטרוניים, וכאשר הוא בבית, נוקטים באמצעי ביטחון, כמו כל המדינה כעת. למרות זאת, קלימן מתעקש שמצבו של עם ישראל קשה יותר משלו. "מצד אחד", הוא מסביר, "התנאים שלי יותר קשים מכל אדם אחר במדינה. כי אני כלוא בחדר אחד ולא בבית עם גינה, מחובר לכימו עם מערכת חיסונית אפס, וגם עם קורונה בחוץ. הרופא שלי בפאניקה. הוא אומר לי: 'איזה תזמון בחרת'.

     

    "גם ככה זה לא פשוט לשמור על חולים המטולוגיים. הם יותר גרועים מאנשים בקבוצת סיכון. מאז הקורונה אין מבקרים, וכולם עם מסכות, חלוקים וכפפות והמגע קצר ויעיל יותר, כי האחיות נזהרות. סדר היום מתנהל לפי סדרת הטיפולים שבה אתה נמצא. עכשיו אני באמצע סדרת הטיפולים השנייה מתוך שלוש. באמצע כימותרפיה ואחר כך שבועיים בידוד ואז הביתה לעשרה ימים. אתה ישן בתשלומים, כל הזמן נכנסות ויוצאות אחיות. בלילות אני ער בכל מיני שעות. יש הרבה דברים שאסור לי לאכול, אסור לי לקבל שום דבר מבחוץ, יש לי זיהומים ותופעות לוואי של הטיפולים, אבל כל הזמן אני מזכיר לעצמי שאני בבידוד למטרת החלמה, ויכול לעבוד על המחשב. לעם ישראל הבידוד קשה יותר, בגלל האלמנט הכלכלי, שהורס עסקים, מפעלים ומשפחות".

     

    המצב הקיצוני, הלאומי והאישי, מוציא מקלימן, איש אופטימי מאוד, ומסובביו המון הומור. "אנשים צוחקים איתי שכאשר נכנסתי לבידוד אמרתי: 'אם אני בבידוד, אז כל המדינה בבידוד'. כששמעו שאני חולה", הוא מרצין, "אנשים הופתעו ואחר כך הביעו אכזבה וכעס. חבר טוב, פרופסור, שאל: 'תגיד, מה יש לאלוהים ממך?' עניתי שאני לא יודע אבל כשאעלה למעלה, תהיה שיחה צפופה בינינו. בהמשך", הוא שוב צוחק, "נהיו הרבה הסתלבטויות על הקרחת. קוז'אק כל מיני דברים, 'תשאיר, אל תשאיר'. לי אישית זה לא מפריע. אז היה לי אחלה שיער, שאולי יחזור ואולי לא. אבל לראות את דניאלה מתבגרת ואת אורי מתחתן, ולחיות לצד אשתי עוד שנים רבות, זה קצת יותר חשוב".

     

    "אתה תחלים"

    כבר 15 שנה שהוא בארגון נכי צה"ל, צופה בעיניים כלות בתהליכים שעברו על המדינה ועל הארגון, ובונה תוכנית להקפצתו למקום אחר, טוב יותר. "זה לא סוד שתדמית הארגון לא הייתה בשיאה ושהמדינה לא מתנהלת נכון מול הנכים", הוא אומר. "דווקא בגלל זה ראשי המחוזות לקחו את מצבי קשה. אמרו שזה כל כך ציני, שעד שאני מגשים חלום ומגיע הכי גבוה, אני מאובחן כחולה בלוקמיה".

     

    אחרי ההלם קיבל קלימן הוראה מפורשת מהם: "אתה תחלים, אנחנו נהיה באופרציה". בהתאם לכך יש לו כמובן גם סיפור משעשע. "כל אחד שנכנס להמטולוגית צריך לתת שמות של 25 איש שיכולים לתרום טסיות דם, וזה כדי לשמור על המאגר, כי אנחנו צורכים המון דם. אז האחות הראשית ברוריה שאלה אם אני חושב שאוכל לארגן תורמים. אחרי כמה ימים ברוריה נכנסה לחדר וביקשה להפסיק עם הטלפונים, כי הם עברו את ה־200. כשהתקשרתי לעוזר שלי הוא כמעט נעלב: 'מה, אבל יש לי עוד מאה ברזרבה'. וזה רק מאנשים של מפה לאוזן. המצחיק היה שהחברים שלחו לי תמונות לווטסאפ כשהם מחוברים למכונה, מחייכים וכותבים: 'אחי אני במסדרון ממול'".

     

    אם לפני חודשיים הבעיה שלו הייתה מי ייסע במקומו לכנסי ההתרמה באוסטרליה, הרי שהיום הבעיות הפכו לזוהרות פחות, אך אקוטיות יותר. "13 אלף איש חוו סגירה היסטורית של בתי הלוחם. מצב שלא קרה משנת 1974. בתי לוחם הם מרכז שיקומי חברתי מהמעלה הראשונה, לא קאנטרי קלאב. אני מקבל המון הודעות מחברים שמתגעגעים. לשמחתי, כשהבנו את ממדי המגפה יצרנו קשר עם נט"ל ויצרנו מספר טלפון ייעודי לנכי צה"ל שמקבל כל יום הרבה מאוד פניות. בעיקר של מצוקה אישית מהבידוד. זה מחמיר את מצבם של הלומי הקרב. לכן גם משרדי המחוזות, הפסיכיאטרים והעובדות הסוציאליות עובדים כל היום בטלפונים". •

     


    פרסום ראשון: 12.04.20 , 20:33