אני מאמין

ביקום מקביל עמית רהב היה אמור לצעוד על שטיח אדום באיזה פסטיבל. אם הכל היה מתקתק בלוח הזמנים המתפקע שלו, הוא היה חנוט בטוקסידו בהקרנה חגיגית לסדרת הלהיט הנטפליקסית שבה הוא מככב בימים אלה, 'המורדת', שיכור ממינגלינג או מיין צרפתי. משם הוא תכנן להמריא לברלין עם שאר כוכבי הסדרה לעוד סבב הקרנות וראיונות לתקשורת הבינלאומית. במקום זה הוא שוכב בחדר שלו בהרצליה פיתוח ומרפרש את האינסטגרם. כוכב עולה מתכנן תוכניות ואלוהי הקורונה צוחקת לו בפרצוף.

"כן, הכל בוטל", הוא מספר. "כל מסע יחסי הציבור שתוכנן. כל הטיסות. כל הפסטיבלים. כל ההקרנות. זה מבאס. אתה מחכה לרגע הזה בטירוף, ואתה מתכונן ומשקיע. ופתאום הדבר הזה נלקח ממך. אבל מזל שזה בנטפליקס ושזה מגיע לכל העולם. מעז יצא ממש מתוק".

איך מתוק? היית עכשיו אמור לטבול בקערת קוקטייל ענקית ולהתחכך בכוכבים.

"ברור שזה היה יכול להיות כיף, והאמת היא שכל זה קורה — רק שזה קורה באינסטגרם שלי. אני קם בבוקר ומקבל מלא הודעות מכל העולם. כותבים לי שחקנים מחו"ל, פרסונות עם מיליוני עוקבים, וגם אנשים מהארץ. בן פלאט מ'הפוליטיקאי', שחקן שאני מאוד אוהב, כתב לי שהוא מאוד התרגש מהסדרה. אלכסנדר וונג, מעצב האופנה, כתב לי שהוא דורש עונה שנייה. זה מרחיב לי את הלב יותר מכל שטיח אדום".

× × ×

אז מסע הניצחון שלו בוטל, אבל רהב מסתכל על חצי הקורונה המלאה. מאז עלתה לשידור לפני חודש, הפכה 'המורדת', מיני־סדרה אמריקאית דוברת יידיש על צעירה שבורחת מהנישואים האומללים ומהקהילה החרדית שלה בברוקלין, ללהיט היסטרי. בישראל, אולי לא במפתיע, היא מדורגת בין חמשת הסדרות הנצפות בנטפליקס, אבל גם בחו"ל לא נשארו אדישים. כוכבים כמו לארי דיוויד, צ'לסי הנדלר ואלן דג'נרס המליצו לעוקביהם לצפות, ושיאי צפייה נרשמו גם בקנדה, אוסטרליה, אוסטריה, שווייץ, גרמניה, טורקיה ואפילו ערב־הסעודית. אפשר להסביר את הבאזז בכך שרוב אזרחי העולם נמצאים בבידוד כפוי מול הטלוויזיה, אבל זה לא הכל. קהילות חרדיות — כפי שלמדנו מההצלחה של 'שטיסל' בארה"ב - עם המתח בין אסור ואסור בהחלט, וההתנגשות המתמדת בין מערכת החוקים מלמעלה ורגשות בני־האדם מלמטה, הן עדיין נושא מסקרן וטרנדי.

רהב, כוכב נוער שהילדים שלכם מכירים, מגלם ב'המורדת' את יעקב־ינקי שפירו, בעלה של אסתי (שירה האס המעולה), שנישא לה בשידוך כמובן. כשמכבש הלחצים והחטטנות של המעגל הקרוב פוגשים את הקשיים האינטימיים של זוג בני 18, הנישואים מגיעים לנקודת רתיחה, ואסתי בורחת כדי להתנתק מהעולם הזה, ולהגשים את עצמה בברלין. ינקי, יחד עם בן דודו (ג'ף וילבוש), יוצאים בעקבותיה כדי להחזיר אותה "הביתה". 'המורדת' מבוססת על ספרה האוטוביוגרפי של דבורה פלדמן, שנולדה וגדלה בחסידות סאטמר בברוקלין, התחתנה בשידוך בגיל 17 ועזבה לברלין כשהייתה בת 23.

כמי שחקר לעומק את הקהילה הזאת, יש לך הסבר לתגובה האיטית של חרדים להנחיות בימי הקורונה?

"אני לא יכול להסביר מה קורה שם, אני פשוט רואה מה קורה, בתוך ההתקהלות הזאת. כחילוני אני חושב שזה לא בסדר, ולא אחראי. אני חושב שכולם צריכים לקחת אחריות, להיכנס לבידוד ולעשות מה שצריך כדי שהמצב ייפסק".

רהב מגלם את הגבר הננטש בדיוק ובמורכבות. כעס ונוקשות שהופכים לבלבול ולחוסר אונים. ההישג הזה מרשים עוד יותר כשלוקחים בחשבון שרהב לא ידע מילה ביידיש. למעשה, דרישות התפקיד — לימודי יידיש מסביב לשעון — כמעט גרמו לו לוותר עליו.

"בדיוק התחלתי אז שנה א' בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. הבנתי שאני צריך ללמוד יידיש לטובת האודישן. לא היה לי זמן, היו לי הרבה משימות לבית הספר. אמרתי, תודה רבה, אני מוותר. שיחררתי. אחרי חודש פנו אליי שוב. החלטתי לנסות. אחרי כמה שבועות של לימודי יידיש, באתי לאודישן. למחרת הודיעו לי שקוראים לי שוב. הפעם למאצ'ינג עם שירה האס. זה שימח אותי ממש. חוץ מזה ששירה האס היא השחקנית הכי טובה בעולם, אנחנו חברים מכיתה ט'. למחרת הגעתי לאודישן נוסף. הגעתי לבוש כמו חרדי. הקדמתי קצת. כולם הלכו לאכול חומוס אז הצטרפתי".

הנה סצנה שהייתי רוצה לראות.

"ישבתי, כולי מזיע, בבגדים של הדמות, וחשבתי: איך אני ממנף את החומוס הזה ועושה אודישן טוב? זה שבר את הקרח. וכשעלינו חזרה זה הרגיש מאוד טוב. שבוע אחרי בישרו לי שהתפקיד שלי. מאוחר יותר הבנתי שאני גם דומה פיזית לבעל לשעבר של דבורה".

אפשר להבין בזמן אמת את גודל ההישג?

"לא ממש. גם עכשיו אני לא עד הסוף קולט את זה. אמרו לי, אתה טס לברלין ולניו־יורק לארבעה חודשים. בהתחלה ניסיתי לסדר את זה עם בית הספר, אבל כשהבנתי שזה יהיה בלתי אפשרי עזבתי את הלימודים. בסוף הצילומים ביקשתי לחזור ללימודים. הסכימו לבחון אותי מחדש, ולשמחתי המשכתי. הכל קרה נורא מהר. תוך רגע התחלתי שיעורי יידיש, שלחתי מידות בגדים, ומהר מאוד זה התגלגל".

זה טוב. ככה אין זמן לחרדות.

"נכון. התחקיר שלי כלל הרבה סרטונים ביוטיוב של חתונות חרדיות מחסידות סאטמר. שמתי לב למימיקות, לשפת הגוף, לעיניים שלא יוצרות כמעט קשר עין. שמתי לב שבריקוד הראשון שלהם הם זזים ממש לאט. בקושי מסתכלים ונוגעים אחד בשני. זה רגע מאוד מביך וקדוש עבורם. הדהים אותי לגלות שהזוגות האלה נפגשו בערך פעמיים לפני. היה איתנו מדריך דת לאורך הצילומים שהקפיד איתנו על הכל. החרדות צפו בעיקר בין ימי הצילום. יש הרבה אי־ודאות ותחושת אחריות. לא יכולתי לא להיות טוב".

חלק מהזמן בעצם הסוויתם את עצמכם בתוך הקהילה בברוקלין?

"באחד מימי הצילום התהלכתי בווילאמסבורג בבוקר שבת, לבוש כחרדי, והרגשתי כמו מסתערב. המצלמה הנסתרת עמדה רחוק בתוך רכב. זאת הייתה חוויה מרגשת. וגם בוא נודה, הייתי אורח שהיה קל להבחין שלא באמת שייך ל'שם'. השטריימל שלי היה מזויף. כובע טבעוני לא מפרווה אמיתית. מי שראה — קלט".

וואלה?

"כן. באחד הימים שצילמתי עם שירה, חיכינו בצד בין הטייקים עם הבגדים והכל. עברו מולנו שני חרדים מהקהילה. נלחצנו. כל הזמן הזהירו אותנו שאסור שיעלו עלינו כי מישהו עלול להיפגע מזה וכך יסכלו לנו את הצילומים. השניים האלה הלכו לעברנו. אמרתי לשירה, 'הכל בסדר'. אנחנו הרי 'בעל ואישה', אנחנו בסך הכל מדברים. ואז הם נעצרו מאחוריי ואמרו, 'נייס שטריימל'. אמרתי לעצמי, או מיי גאד. הם עלו עליי! הסתובבתי אליהם. נראינו שלושתנו בדיוק אותו דבר. עניתי, 'תודה רבה'. אחד מהם חייך ואמר, 'אם אתה רוצה, אתה יכול לבוא אליי לדירה ואתן לך שטריימל אמיתי'. הם היו הכי מצחיקים וחמודים. ולפעמים כשאנשים שם קלטו את המצלמה, ראינו את המבטים שלהם, והבנתי שגם העולם שלנו מעניין אותם".

× × ×

הקורונה לא רק דחתה לרהב את השטיחים האדומים. היא גם מעכבת בינתיים את המעבר המתוכנן שלו לתל־אביב. עד אז, הוא מעביר את הזמן בבית המשפחתי בהרצליה פיתוח, שם נולד לפני 24 שנה. אמו בריטית לשעבר, מורה לאנגלית, אביו הוא מנהל עסקי בסטילקייס. כשהיה בן שנה, התגרשו. מאז הספיקו להתחתן שנית, ולהביא לרהב עוד ארבע אחיות נוסף על אחותו הבכורה.

כמו לא מעט מתושבי השכונה גם רהב יודע מגיל קטן להשמיט את ה'פיתוח' מה'הרצליה'. "כשאני אומר לפעמים שאני מפיתוח, זה מיד מביך אותי. לא רוצה לעורר אנטגוניזם. אני זוכר שבצופים היו צוחקים עלינו, 'העשירים'. אמרו לנו פעם 'אתה הטחונים', לא הבנתי את המילה הזאת. שאלתי מה זה אומר, וגם אחרי שהסבירו לי, לא הרגשתי מחובר להסבר".

מאז ומתמיד ידע שיהיה שחקן. עבר את כל המסלול האפשרי — חוגים, להקות נוער, הצגות ילדים, תיאטרון צה"ל — שיחק בסדרות נוער ('משפחה שולטת', 'להתבגר', 'סוסי פרא'), אבל את ההכרה הגדולה קיבל בזכות 'פלאשבק', דרמת נוער של ערוץ הילדים, שבה גילם נער הומו שיוצא מהארון. העובדה שזאת הייתה הפעם הראשונה שדבר כזה מתרחש בטלוויזיה הישראלית עוררה עניין רב והפכה את רהב לגיבור ילדים. תסתכלו עליו, תרגישו טוב עם עצמכם.

"כשהגיעו התגובות, הבנתי איזה כוח היה לסדרה מול בני נוער. עדיין ניגשים אליי ילדים ובני נוער להחמיא על התפקיד. נערה אחת כתבה לי שהיא לסבית, מבית ספר דתי, ואמא שלה אוסרת עליה לראות את הסדרה אבל היא רואה אותה בסתר, זה נותן לה אוויר לנשימה. פעם אחת הייתי בים, וראיתי ילד גולש יחד עם חברים בנים מסביבו. הוא הסתכל עליי וצעק לי מרחוק, 'תודה על התפקיד'. ריגש אותי שעשיתי משהו שגרם לאנשים להרגיש נוח יותר עם עצמם".

גם רהב מרגיש נוח עם עצמו. הוא שייך לדור שלא צריך ארון כדי לצאת ממנו. הוא כבר שנה וחצי בזוגיות עם איתי, סטודנט לאדריכלות, ושיחת 'אמא אבא יש לי משהו לספר לכם' הייתה אגבית כמו בקשה להעביר את המלח בארוחה משפחתית. "כולם ידעו והכל היה על השולחן משלב מאוד מוקדם של חיי. לא הייתה שיחה דרמטית. לא היו ייסורים. להפך. זה היה כמעט כמו בדיחה. ניגשתי לאמא שלי, אמרתי לה מה אני מרגיש, היא חייכה אליי ואמרה, 'ממש הפתעת השנה'. משם הכל התקדם מאוד טבעי. זה לא עורר שום עניין אצל אף אדם אחר במשפחה, כולל סבא וסבתא שלי. ככה זה צריך להיות. למזלי אחד מחברי הילדות הקרובים שלי היה גיי. אז היינו ביחד, בתוך חבורה של בנים ובנות, וגדלנו ככה, טבעי לחלוטין. עצם הביטוי 'יציאה מהארון' הוא מיושן. כן, זה אני, ככה נולדתי, ביי. ככה צריך להסתכם העניין הזה. ברור לי שהמצב הזה תוצר של הרבה עבודה קשה של אנשים שהפכו את החיים של כולנו כאן לקלים יותר".

שחקנים בעבר, בטח בתחילת הדרך, חשבו פעמיים אם לצאת מהארון מהחשש שזה יפגע בהם מקצועית.

"עכשיו אנחנו ב־2020. מבחינתי מעולם לא הייתה אופציה להסתיר. חשבתי על זה רגע, ואז אמרתי לעצמי, אני בחיים שלי מאוד פתור, אז להסתיר את ההעדפה המינית שלי זה להכניס את עצמי לעוד יותר חרדות. אני גם ככה טיפוס חרדתי, אז לפחות שאחסוך מעצמי את זה. חלק ממי שאני זה גם העובדה שיש לי בן זוג, וזה שיש לי בן זוג לא אומר שאני לא יכול לגלם את החרדי הכי אדוק ומסובך".

אותי שיכנעת. בעיקר הפאות.

"הדביקו את הפאות בכל יום במשך חצי שעה, וכל לילה היו טובלים אותן בשמן ועושים להן בייביליס. בסוף הצילומים ביקשתי אותן למזכרת. המאפר הראשי מיסגר לי אותן ונתן לי אותן במתנה. אז עכשיו יש לי פאות תלויות בחדר. קצת קריפי".

מה היעד הבא? ארזת כבר מזוודה לכבוש את העולם?

"זה מרגיש לי לגמרי משהו שאני רוצה לנסות ולבדוק. יש כבר כל מיני פניות, אבל הדברים עוד בבדיקה. יש קצב קורונה, וממילא אי־אפשר לטוס כרגע לשום מקום".