יוסי לא ישכח בחיים את הזריחה הכי יפה שראה, במוצב עישייה, בין הטילים השורקים. עמית כתב הספדים על עצמו כשישב במארבים, כי ככה עשו כולם, ואיתמר הלך לעשרים לוויות בשבוע אחד. זאת הייתה הפעם הראשונה שלו בבית קברות. טל זוכר איך חיכה שעות לטרמפים ביציאה מלבנון אבל אף אחד לא עצר. אביחי שמע בלופים את "מחר אני בבית" של אתניקס, לירון העדיף את הג'ירפות. ניר חישב מה הסיכוי שלו להיהרג מבחינה סטטיסטית. והחבר'ה של נועם הצטלמו עם רווחים ביניהם, שיהיה מקום לעשות "עיגולים" בתמונה בעיתון, אם מישהו ייהרג. עשרים שנה עברו מאז שצה"ל יצא מלבנון, אבל לבנון לא יצאה מהם.

אלפי מונולוגים של בוגרי השנים הארוכות של צה"ל בדרום לבנון נאספו בשבועיים האחרונים בקבוצת הפייסבוק "סיפורים מלבנון – מה שקרה במוצבים". איל שחר, יוצר ובמאי, פתח את הקבוצה לצורך תחקיר לפרויקט עלילתי שהוא עובד עליו. שחר חשב שאם יהיו לו מאתיים תגובות זה יהיה נס. אלא שאחרי עשר שעות כבר היו לו אלף. בתחילת השבוע האחרון היו בקבוצה יותר מ־14 אלף אנשים.

הם מריצים דחקות, מספרים סיפורים ומעלים תמונות. של עצמם, גם של חברים שלהם שנשארו צעירים לנצח. הצעירים ביניהם בני ארבעים. לחלק מהם יש כבר ילדים שסיימו צבא. רבים מהם עדיין עושים מילואים, בהתנדבות. הקבוצה פתחה אצלם פצע שלא הגליד אף פעם. אולי בגלל מגפת הקורונה והזמן הפנוי, עשרים שנה אחרי שהחייל האחרון סגר את השער על לבנון הם סוף־סוף פותחים את המגירות.

לא כולם רצו להתראיין. חלקם הסכימו אבל בחרו שלא להופיע בשמם המלא. יש ביניהם כאלה שחושבים שמה שקורה בקבוצה צריך להישאר בקבוצה, ויש שחולמים כבר עכשיו על מפגש עתידי לכל חיילי ומפקדי המלחמה האבודה ההיא, מתישהו, אחרי הקורונה.

עמית מרום | "זה שרט לנו את הנשמה ברמות"

"לבנון הייתה שדות הציד הנצחיים, הלונה פארק, דיסנילנד של הצבא", מספר עמית מרום (45), תושב מודיעין. הוא נשוי ואב לשלושה, בעל חברת ייעוץ בינלאומית. "כל מה שרציתי היה שם. מהשנייה שנכנסתי ללבנון היה ברור לי שזאת ההרפתקה המיתולוגית".

הוא התגייס בנובמבר 93', לצנחנים. השתחרר כבר אחרי מלחמת לבנון השנייה, ב־2007. בלבנון היה חייל וקצין צעיר ומפקד פלוגה מסייעת וסגן מפקד גדוד 747. "אתה בנאדם צעיר, מוצא את עצמך בגיל 23 יוצא למקומות הכי רחוקים, מעבר להרי החושך, לוקח 16־15 איש לעשות מארב, הולך לקיבינימט, ממש על קו אדום, ארבעה־חמישה ימים בתוך שיחים. זרוק לגמרי לבד בשטח. עד שיגיע כוח חילוץ, אם יקרה לך משהו, יעברו כמה שעות. בשביל זה באנו.

"אתה לא מפחד כי אתה בהדחקה". עמית מרום

"בכל מוצב היה בחדר התדריכים, שהיה גם חדר האוכל, שלט 'המטרה – הגנה על יישובי הצפון'. זאת המשימה. והרגשנו את זה. אתה יושב במקומות גבוהים, בעישייה, בטייבה, רואים משם את ישראל. היה לנו ברור למה אנחנו שם. פחד? אלה דברים שלא חשבנו עליהם. יורים עליך, מפציצים אותך. אתה לא מפחד כי אתה בהדחקה. פתאום אני אומר עכשיו, עם הבשלות, עם הבגרות, בואנה, איזה דפוקים היינו.

"הקצינים, המ"פים, כשהיינו עולים ללבנון, התחרות הייתה מי לא יוצא הביתה עד שהוא פוגש מחבלים. היו מכריחים אותנו לצאת הביתה כי פחדנו לפספס היתקלות. זה היה החיים שלנו. בסוף, כשמתחילים למות מסביבך, ומתו בזמנו אנשים באחוז גבוה, אז זה נהיה קשה. אנשים, סמ"פים ומ"פים לא רצו להישאר בצבא.

"זה שרט לנו את הנשמה ברמות. אני זוכר את החבר'ה כשיצאנו למארבים. היינו כותבים לעצמנו הספדים. יושבים חמישה אנשים ומדברים, מה נגיד אחד על הקבר של השני. מה אתה רוצה שיגידו עליך בהספד שלך. גם ככה אתה תקוע ארבעה ימים בשיח. וקרה שמתו ואמרנו מה שביקשו, כן.

"והומור שחור. מפוצצים בהומור שחור. מישהו מת, היינו שואלים: 'מה הדבר האחרון שעבר לו בראש? 5.56 כמובן. שזה הקוטר של הקליע. אני זוכר את הבדיחה; רכב היה עולה על מטען, מתפרק. היינו הולכים לאסוף חתיכות של אנשים. היינו צוחקים שקוברים אנשים במשקל שהם נולדו בו, שזו בדיחה גדולה. זה היה הווי שאף אחד לא הבין אותו, עולם אחר, מנותק. לא דיברנו על זה עם אף אחד. זה היה רק שלנו".

יש אירוע שצרב אותך במיוחד?

"הייתה היתקלות בנבי אבו־רכב. אני הייתי מ"פ מסייעת והוצאנו כוח של הפלחו"ד למארב. אנחנו היינו כוח החילוץ שלו, בריחן. והם נתקלו. ישבו בשיחים, קפץ מחבל, שיחרר צרור ופתח למ"מ את הבטן. כל המעיים נשפכו לו. התחיל ליל קרב ומרגמות וסאגרים ויורים מכל הכיוונים. וזה בקיבינימט. ומזעיקים חילוץ. לקח שעה עד שהגענו ועוד שעה לחפש אותם. אני זוכר שפגשנו את הכוח. יש שם חייל, החובש, עם תחבושת, מחזיק למ"מ את המעיים, מחזיק לו את האברים הפנימיים בפנים. ועם כל הירי צריך לארגן את הכוח, ולילה, ולא מובן מי יורה, ומסתובבים חיילים וצריך לרדת את נבי אבו־רכב, וסבך, ולרדת יותר קשה מלעלות, בטח עם אלונקות. בסוף אני תופס אלונקה מקדימה, רק על הכתפיים שלי, ומתחילים לנווט למטה. ומטוס חילוץ לא מצליח לנחות כי יש אש מטורפת. וכל הזמן הזה יש בחור בן עשרים, מ"מ, עם בטן פתוחה וכמות דם מטורפת. וכל צה"ל, צה"ל הגדול עם הפצצות אטום והמטוסים וכל האמצעי לחימה שיש, ואתה לבד. לבד עם האם־16 ועם עוד 15 חבר'ה בנבי אבו־רכב, 25 קילומטר מהגבול על קו אדום, מנהל אירוע.

"ואז אתה חוזר למוצב, מכוסה דם, ויושב על קפה והחיים ממשיכים. אף אחד לא מדבר על זה. זה הפך אותנו לאנשים אחרים. אפילו על זה הייתה בדיחה: 'אנחנו לא עם פוסט־טראומה, אנחנו עם פסטרמה'. כולנו הבנו שמשהו בנו השתנה. היינו לגמרי אטומים רגשית. זה השפיע על מערכות היחסים שלנו. אתה חושב שאתה מחזיק את אלוהים בביצים. זה מרים את האגו שלך לשמיים. אתה בשיא של השיא. אתה בן אדם בן 25־26, אתה בשפיץ של השפיץ של מדינת ישראל ומי יכול עליך בכלל. ואתה רואה שכולם מתים מסביב ואתה סוחב ארונות והולך ללוויות ואתה בחיים!

"הרבה חבר'ה שהיו איתי נהרגו. הכי קשה לי זה להיכנס לבית של משפחה שכולה. ביום הזיכרון אני לא הולך לאף אחד. לאן אני אלך? יש כל כך הרבה אופציות. אני מאכזב בזה את עצמי, אבל השלמתי עם האכזבה. השלמתי עם זה שאני לא מסוגל להיות שם. לא יכול. תמיד היינו מקפידים ללכת ללוויות, ולאזכרות, ולסחוב ארונות על הכתפיים. אבל ברגע שיכולתי לא להתעסק בזה יותר – הפסקתי".

ניר גליקמן | "הייתי הולך להתקלח עם שכפ"ץ"

פתאום הם מגלים שבגולני ובצנחנים, בשריון, בגבעתי, בהנדסה קרבית, בגדודים וביחידות המיוחדות, כולם הרגישו בדיוק אותו דבר. לכולם היה קשה.

ניר גליקמן (46) מכפר חיים, עוסק ברפואה טבעית, שירת בפלוגת החה"ן של גולני. הוא היה בן מחזור אוגוסט 92'. פעמיים היה בלבנון. הפעם הראשונה הייתה שנה אחרי שהתגייס, הפעם השנייה כבר הייתה בסוף 1994. בשתי הפעמים במוצב ריחן. "בקו השני הבנתי יותר לאן הגעתי", הוא משתף, "הייתי הולך להתקלח עם שכפ"ץ וקסדה".

"אנחנו יושבים במוצב, מאה על מאה מטר. בכל רגע נתון יכול ליפול עליך פגז, ובכל רגע נתון צלף יכול לירות עליך. הכל קורה לכולם. מספיק שאתה יושב בחדר אוכל ואתה אומר 'אוקיי, כרגע יכול ליפול כאן פגז', אפילו אם הוא לא נופל. או שאתה הולך לישון, עוצם עיניים ואתה אומר 'יכול ליפול פה פגז עכשיו', וככה אתה נרדם.

"באחת הפעמים היינו צריכים לעזור למוצב סוג'וד, של צד"ל. העלו לשם D9 ואנחנו איבטחנו אותו, חודש במצטבר. חפרנו שוחות ושמרנו. היו התקפות על המוצב. אני רואה אבנים מתפוצצות, טיק טק טק. מהשיחים אתה מבין שיורים עליך ומגיב חזרה.

או שמתחילים ליפול פצמ"רים. לי הייתה אמונה פנימית חזקה שלא יפגעו בי. זה לא שלא פחדתי, השריקות היו מפחידות. התזזזז.... לימדו אותי להיות לוחם. אתה מזהה מחבל, מסתער עליו. אבל השריקות האלה זה מפעל הפיס, זה לא קשור לכישורים הצבאיים שלך בשום צורה. זה כלום. זה אפילו לא קשור למי שיורה עליך. זה משהו שמחוץ לקונטקסט. זה כאילו – וואללה, כולו מן אללה, לגמרי".

משימת האבטחה נמשכה חודש ימים. "אחרי כמה זמן אתה מפתח כל מיני תיאוריות", מספר ניר. "כשפצמ"ר נופל הוא יוצר גל הדף של קול. מין שריקה כזו. שומעים את השריקה כשהוא מתקרב, כמו אבן שעפה מהר. גל ההדף זז לצדדים. זאת אומרת שאם אתה שומע את השריקה אתה בצד, זה לא ייפול עליך, אז אין לך מה לפחד. ידעתי שאם אני שומע שריקה אני מוגן".

והייתה הסטטיסטיקה. "ידענו כמה אנשים נהרגים בכל תקופה", אומר ניר. "אני הייתי מחשב לעצמי. אני זוכר שישבתי פעם בחדר וחישבתי מה הסיכוי להיהרג, אחד לכמה. יצא אחד ל־18 או ל־19, שזה הזיה. היו בחדר 17 או 18 אנשים ואמרתי, מעניין מי לא יחזור. ובאמת אחד מהצוות שלי לא חזר מהקו הזה. כלומר, הסטטיסטיקה מתקיימת".

לירון | "לא השפיע עליי להוריד אנשים"

בחורף של שנת 99' יצא הדיסק של הג'ירפות, "משוחח עם כיסא". הדיסק תפס חזק במוצב רותם. זה היה פס־הקול של לבנון בשבילם. עד היום כשלירון נוסע באוטו ושומע את השורה "רוצה לבוא איתי לסיני?" זה זורק אותו עשרים שנה אחורה, ללבנון.

הוא היה הצלף של המוצב. התגייס בקיץ 98' לגדוד 932 של הנח"ל. היום הוא שף במקצועו, בן 40, נשוי ואב לבת, תושב חולון. מעדיף שלא לחשוף את שמו המלא.

אז, בלבנון, באחד הלילות התצפיתנים זיהו תנועה חשודה בתוך בית נטוש, סמוך למוצב. "קראו לי עם הנשק שהיה מתחת למיטה", הוא מספר. "אמרו שהמ"פ מחפש אותי. הגעתי לעמדה. אני סורק, גם המ"פ שלי סורק, וכל מי שצריך סורק. ואז ראינו תנועה. קיבלתי אישור. מחכה לנקודה נכונה, עוצרים נשימה, משחררים כדור, מזהים פגיעה. הבנאדם נופל. אני מקבל טפיחה על השכם מהמ"פ".

מה הרגשת?

"מה הרגשתי? אתה מבסוט. אתה לא חושב שזה יישאר איתך עשרים שנה אחרי זה. זה לא בקטע שהרגתי בנאדם ושוברים שתיקה, ממש לא, אבל בקטע של הלחץ. זאת פשוט מציאות מטורפת. לרדת לשמירה, לעלות, לצאת למארב שלושה ימים, לישון חצי שעה, לעלות לשמור".

בשבוע שעבר סגר ארבעים. "בגיל עשרים אין לך הרבה מה להפסיד, אתה ילד מורעל", הוא אומר. "זאת נקודת מבט אחרת. היום, בראייה לאחור, זה נראה כאילו זה היה חיים של אחרים. על פרטיות אין מה לדבר. מחרבנים ביחד, איזה פרטיות? אתה מגיע מהבית, נכנס למדי ב', שם נעליים ואומר שלום לרגליים שלך לשלושה שבועות. אתה לא רואה אותן, לא מתקלח שלושה שבועות. אין שישנים בלי נעליים או על אזרחי. אנחנו בכוננות. גם כשאתה מחליף גרביים ושם טלק פעם בכמה ימים אתה לא מוריד נעליים. זאת פריבילגיה. אתה מוריד נעל אחת, שוטף את הרגל במים, סבון, ניגוב, טלק, ויאללה, נעל שנייה.

"פעם אחת דיברתי עם אמא שלי בטלפון. יש טלפון אחד. שלוש דקות שיחה בשבוע. מדבר איתה - בום, נפילת פצמ"ר בדיוק על המוצב. פגיעה מדויקת. השיחה מתנתקת. חזרתי אליה אחרי שבוע. כשאני רק חושב על זה יש לי דום לב. סבלנו, פתחנו ת'תחת, הפעילות לא נגמרה אבל אהבנו את זה".

ולהיות צלף?

"לא השפיע עליי להוריד אנשים. כל אחד שקיבל כדור הגיע לו למות. אם הוא לא היה מת - או אני או ישראלי אחר היה מת. אין מה לעשות".

מאז שהשתחרר מהצבא הוא מעשן. אשתו רצתה שיפסיק. "הפסקתי לכמה ימים, אז לא הצלחתי לישון", הוא אומר. "קפצתי מהמיטה בלילה. הסתכלתי שלא קיבלתי כדור בבטן. חלמתי. אני זוכר את החלום: הייתי בלבנון, על הגבול, ישנתי, נשען על הגב, וראיתי את הכדור פוגע בי".

יוסי עמגר | "אני זוכר שממש התחננתי לאלוהים"

יוסי עמגר היה הקשר של איל אייזנברג, מפקד החטיבה המזרחית בלבנון. בן 41, רווק, עובד בדן אנד ברדסטריט. לצנחנים התגייס בנובמבר 97'. אחרי שסיים את בית הספר למ"כים שובץ ביק"ל, יחידת הקישור לאו"ם. "ילד בן 19 מגיע ללבנון. אמרו לי: 'תבוא לתקופת זמן לא ברורה'. באתי עם תיק גדול. שאלתי 'איזו שיירה?'. ענו לי: 'השיירה למרג' עיון, זאת השיירה הזאת, תעלה עליה'.

"הייתי בכל העולם, אבל הזריחה הכי יפה שראיתי בחיים שלי הייתה בלבנון. זה זיכרון חרוט. מוצב עישייה, חורף, חודשיים לפני הנסיגה. השמש התחילה לעלות והאירה את החרמון הישראלי והסורי שהיו מכוסים שלג. מתחת להרים כל צמרות העצים היו ירוקות מעל האדמה החומה. השמש זורחת ושלושה צבעים נפתחים לך עם אור יום. חשבתי, איך המקום הזה, שאצבע אלוהים נגעה בו, מספק כל כך הרבה דם ומוות.

"אתה שונא את לבנון אבל אתה לומד לאהוב את השנאה הזאת". יוסי עמגר

"זה פרדוקסלי. מצד אחד מדינה מהממת עם נופים מדהימים, מצד שני אתה לובש מדים ואתה בפאקינג זמן מלחמה ומארבים ופעילות מבצעית ומוות ודם שנשפך. זאת לבנון. איפשהו זה להתגעגע למקום שאתה לא אוהב להיות בו. זה מוזר. בסוף אתה לומד לאהוב משהו שאתה שונא. אתה שונא את לבנון, אבל אתה לומד לאהוב את השנאה הזאת".

חודש וחצי היה סמל מבצעים בחטיבה. "אחרי חודש וחצי אמרו לי 'יאללה, זה הווסט שלך, אתה מתחיל להיות קשר מח"ט מזרחית'. ואני קשר. כל דבר עובר דרכי. קורה משהו, המח"ט עסוק, אני כותב על פתק ואני מעביר לו דיווח.

"יום שישי, התחלנו סיור עם הצד"לניקים. אביב. שמש, לא חם, לא קר, הגזרה שקטה. ואנחנו מטיילים במקום הכי פסטורלי, עוברים דרך בוסתנים, נחלים. כמה שעות של מציאות אחרת, כאילו אנחנו בחוצלארץ. בצהריים עשינו עצירה. אכלנו דגים על האש, סלטים, והקֶשֶׁר שלי, שהיה עליי, כל הזמן שקט. עד כדי כך היה שקט שמדי פעם בדקתי שהכל עובד. נראה לי שקט מדי.

"מסיימים את הסיור. אנחנו יושבים, מעשנים, צוחקים. ואז יש שתי נפילות, מכיוון ההר. זה היה כל כך תלוש שמישהו זרק משפט לאוויר 'מה זה קשור עכשיו, שני הפיצוצים האלה'. ידענו שזה מגיע מהבופור. הבופור חטפו תמיד הכי הרבה. במכה אחת אתה עובר ממציאות פסטורלית, אפילו מלטפת, למלחמה. צריך להזמין מסוקים, לבדוק איפה היו הנפילות. נגמרה הסייסטה.

"אני זוכר שממש התחננתי לאלוהים שלא קרה כלום. הייתה לי תחושה כזו, חזקה. אמרתי: אלוהים, בבקשה שלא יקרה שום דבר.

עליתי מול החטיבה ועידכנתי אותם, כי אני ראיתי את זה ויזואלית. הם עוד לא ידעו. 'תעלו ותבררו מה קרה שם'. אני זוכר שהיו שתי דקות שחיכיתי לדיווח, והתפללתי לאלוהים. ואז אני זוכר שהחמ"ל אמרו: כספיתון קודקוד קבל, יש לנו פרח והרוג בבופור. רעדה לי היד כשהכנסתי את הפתק למח"ט עם הדיווח. באותו רגע בא לי לזרוק הכל ולצרוח. זאת תחושה של כאב שמלווה בפספוס והחמצה ורצון לנקמה. היה את החילוץ המוסק. התותחנים ירו, והגזרה חזרה להיות שקטה. אלוהים לקח את מנת הקורבן היומית שלו. באותו יום, בחדשות, פירסמו את השם של החייל שנהרג. אני לא מכיר ת'בנאדם אפילו. התבאסתי על מישהו שלא הכרתי בחיים שלי ואני לא אכיר. אני לא זוכר את השם שלו, אני חושב שהוא היה שריונר".

"הבופור תמיד חטפו הכי הרבה". יוסי עמגר וחברים לשירות בלבנון

טל אמיתי | "אתה דרוך אבל לא פוחד"

הכי מטורף היה לחזור הביתה ולגלות שהם בעצם לא מעניינים אף אחד. "היינו מנסים לעצור טרמפים הביתה. שעות, לא היו עוצרים", מספר טל אמיתי (46), נשוי ואב לשלושה מתל־אביב, עובד בעסק המשפחתי. "אני נתתי למדינה, ושעות אף אחד לא עוצר לי? כל אחד שיצא מלבנון יספר את זה. אתה אומר כוס־אמק, אף אחד לא עוצר לי וכולם בארץ יושבים בבתי קפה, חיים כאילו אין שמה מלחמה".

הוא התגייס למגלן באוקטובר 92'. אחרי שסיימו מסלול קרעו את לבנון. "השיירות היו מפחידות", הוא נזכר בכניסות פנימה. "הייתי נוסע בשיירה ומתפלל להגיע כבר למוצב. אתה משקשק ופוחד ודרוך ואתה גם לא רואה כלום. יושב ברכב ממוגן, עם האפוד.

ויש מספרים על הידיים. איך יזהו אותך? שיירה זה מלא אנשים ולכל אחד יש מספר. מגיעים עד 12. 13 אף פעם אין. וממשיכים, 14, 15, 16. אתה ילד, אתה לא מבין שומדבר. אתה כל הזמן דרוך אבל אתה לא פוחד. אתה מחפש את האתגר. אתה רוצה שזה יקרה. מה שווה להיות בלבנון אם לא קורה כלום?".

טל אמיתי: "לוחם איבד רגל והייתי צריך להחליף אותו שלושה חודשים לשחרור שלי. שנייה לפני השחרור אף אחד לא רוצה לעשות כלום. אמרו הנה, אתה הבא בתור, אתה לפני שחרור, אל תצטלם שלא יהיה תיעוד, תמונה. כי ברור שזה לעיתון"

פעם אחת היו במוצב עם חיילי גולני. שני לוחמים נהרגו, אולי שלושה, הוא לא זוכר. "מתחילות צרחות של שבר. אני שומע במטבח שהופכים דברים. כל אחד מתפרק אחרת. אבל הם מתפרקים כולם. כל המוצב מתפרק נפשית. זה חבר שלך, חבר שלך מת. אתה לא יודע להתמודד עם דבר כזה בגיל 18. חלקם היו צעירים מאד, שבעה־שמונה חודשים בצבא. אני בטוח שגם המ"פ מתפרק, אבל הוא צריך להרים אותם, אין מישהו אחר.

"צוות מקביל שהחליף אותנו קיבל טיל לעמדה. לוחם איבד רגל והייתי צריך להחליף אותו שלושה חודשים לשחרור שלי. שנייה לפני השחרור אף אחד לא רוצה לעשות כלום. אמרו: הנה, אתה הבא בתור, אתה לפני שחרור, אל תצטלם שלא יהיה תיעוד, תמונה, כי ברור שזה לעיתון. נו, אתה מחר בעיתון. הרבה בדיחות שחורות, אבל זה כדי לשרוד".

"השיירות היו מפחידות. הייתי נוסע בשיירה ומתפלל להגיע למוצב". טל אמיתי

איתמר דויד ינאי | "פתאום 20 הלוויות בשבוע"

איתמר דויד ינאי (43), רווק תל־אביבי, ארט דיירקטור במשרד פרסום, אומר שזה כמו הפלשבקים מווייטנאם. הוא התגייס בנובמבר 97' לעורב נח"ל. בגיל 19 וחצי רצה לצאת לקצונה, אבל אמרו לו שאיחר את המועד בארבעה חודשים והוא כבר "זקן מדי". בסופו של דבר הצליח לשכנע את המפקדים שלו לצאת. בינתיים שלחו אותו להמתין בבופור.

"הבופור, איזה כיף, המקום שבו קורים דברים. אני נכנס פנימה לצוללת. חמישים־שישים סנטימטר, דרגשים, מיטות עליונות, תחתונות, אף אחד לא ישן טוב. ואני אומר 'יאללה, מה עושים, בנאדם, בוא נשפצר. מתי יוצאים? מה הלוז?'. מישהו עונה לי: 'מפה יוצאים רק בשוודי'".

שאלת אותו מה זה שוודיה?

"מסוק פינוי. יש כל מיני מור"קים על המבצר שיש בו רוחות רפאים. ואני מאמין. גופות של מחבלים שנשארו שם. זה מבצר צלבני, מקום הזוי, של אנשים שבאו לכבוש מדינה והתבצרו, ועכשיו אנחנו מתבצרים במקום שנקרא מבצר, בצוללות, אבל אנחנו בכלל חי"רניקים.

"אני זוכר שהיה לנו חימום בצוללות, סוג של צינורות שעבר בהם חום. חוזרים ממארב עם רגליים קפואות. שמים רגליים על הצינור. קמים בבוקר והנעלים נמסות. לך תשיג נעליים בבופור. ודברים קורים, וחוטפים, ופיגוע פה, ומטען פה, ומארב, ופצמ"רים, ויורים. וכל זה מתרחש בנוף הכי יפה שאני ראיתי בחיי עד אותה תקופה. זאב בתחפושת כבש.

"אמרתי פעם שאם הייתי יכול לצלם יום, 24 שעות ביממה של החיילים בבופור, אנשים היו בוכים. איך אפשר? זה כל כך אינטנסיבי, והילדים האלה, כי אנחנו ילדים! אבל עושים מה שצריך. אין זמן אפילו להתלונן.

"המדינה מאחורינו, לא במובן של רוח גבית. ההפך. מאחורינו פיזית. אני יושב, שומע את השדרניות החמודות בגלגלצ 'שלום, אנחנו עכשיו בפקק' ואומר הלוואי שאני הייתי בפקק הזה. ובתוך זה אתה גם גדל. האמת, אין לך זמן לגדול, אבל אתה רואה דברים.

"אני זוכר שאני עולה לשמור בעמדה צפונית, פונה לחרמון, 'הלבן'. מבצר מימינה, צפונה רואה את החרמון ורכס עלי טהאר. אמצע הלילה. החיבור היחיד הוא לנל"ן, טלפון קווי שדרכו אפשר לדבר עם החמ"ל. אני מת מפחד. יש סיפורים שפעם מחבל חיזבאללה טיפס על הצוק. אני שואל 'תפסו אותו?'. לא. מצאו יום אחד גופה שלו בליטני. איפה זה כתוב? לא יודעים. ואני עומד בעמדה. באחד הלילות הראשונים שלי בבופור. נוף מדהים שאי אפשר לתאר גם בלילה והסיפור הזה בראש שלי. אני שומע דפיקות עמומות, הולכות וחוזרות, ואני מדמיין, ורצים לי דברים, ואני מוציא כבר רימון מהאפוד ומחזיק ביד. פדיחה, אם אני מתקשר לחמ"ל ואומר שמזהה ולא קורה כלום, אני הופך לבדיחת המוצב. יקראו לי הפחדן מהלבן. ואני לבד. בסוף אני מסתובב, ורואה: בתוך הפח האחורי יש עכבר שמנסה לקפוץ. עכבר קטן שכל הזמן נופל ועושה רעש. תפסתי את הפח עם העכבר, זרקתי לליטני ולא סיפרתי לאף אחד. ושאלו אחרי זה: 'מישהו ראה את הפח?'".

אחרי פעמיים בבופור הודיעו לו שהוא יוצא לקצונה. כמה שבועות אחר כך אירע אסון המסוקים. "לא הייתי עד אז בבית קברות בחיי. ההורים שמרו עלינו, ופתאום עשרים הלוויות בשבוע וקדישים ובכי. הייתי כבר חודש וחצי או חודשיים בקורס קצינים. חתמתי ויתור. זה היה המנגנון שלי עם עצמי, לא היה לי כוח לזה יותר, כל המוות הזה. לא חשבתי שאני יכול לספוג את זה יותר".

נועם רז | "הנפש לא עמדה בזה"

דווקא השהות של נועם רז (40) במוצב דלעת עברה בשקט. לפני ואחרי שהצוות שלו הגיע היה הרבה בלגן. אצלם לא. הוא קיבוצניק מרמת השופט, אב לשלוש בנות, מחנך בבית הספר הדו־לשוני בכפר קרע. התגייס לעורב נחל בנובמבר 98'. "זה לא דומה לשום דבר אחר", הוא אומר על לבנון, "זה להיות בשום מקום. חבורת גברים מנותקת על אי בלב שום מקום. סיטואציה הזויה. קצת כמו להיות בצוללת בלב ים.

"היינו צוחקים שאנחנו רוצים שייפול עלינו פצמ"ר ונהפוך לסמלים, כי אנחנו רוצים כבר להיות סמלים. זה הכל היה בבדיחות אבל נוכח. או שהיינו מצטלמים עם רווחים, שיהיה מקום לעיגול, אם מישהו ימות".

"להיות בלבנון לא דומה לשום דבר אחר". נועם רז

שלושה חודשים לפני הנסיגה, כשהצוות של נועם כבר עזב את לבנון, נהרג בדלעת, בעמדה שבה נועם נהג לשמור כמעט בקביעות, לוחם גבעתי, אמיר מאיר. שלושה ימים אחר כך נהרג גם צחי איטח מפגיעת טיל, הפעם בבופור.

"הצוות שלנו נשאר שבת בבית ליד. פתאום הכל עולה לי. אני מצליח להעביר את הארוחה, אחר כך אני יוצא החוצה. זה בא לי משום מקום, לא ראיתי את זה בא. אני נכנס לתוך סבך, רחוק מכולם, ואני בוכה כמו תינוק, בשקט, שלא ישמעו. לא הכרתי את אמיר ולא את צחי, לא חוויתי שום אירוע קשה בלבנון, טיפת דם לא ראיתי. בסך הכל הדחקתי את הפחד. כנראה שהנפש הצעירה והפגיעה שלי לא עמדה בזה".

אביחי חרמון | "הפצצות מתקרבות ואני שוכח שצריך לשכב"

כל הזמן הם חשבו שהם עושים משהו חשוב, שהם נחוצים. אמרו להם שאם הם לא יהיו שם חיזבאללה יהיה על הגדרות. אלה שעוד היו בתוך לבנון בזמן הנסיגה כעסו כשהיא הגיעה. אלה שכבר השתחררו הבינו שזה הדבר הנכון. "כל פעם שהייתי יוצא הביתה והייתי רואה את התל־אביבים בבתי קפה הייתי אומר, אני רוצה להיות בלבנון כדי שהם יוכלו לשתות את האספרסו", אומר אביחי חרמון (41), תל־אביבי, נשוי ואב לבת, עובד בשוק ההון.

הוא התגייס באוגוסט 97'. אחרי מסלול מפותל שנמשך כשנה וחצי, בוגר יחסית, הגיע למסייעת של גדוד 13 בגולני. מפקד קנה מרגמות, 7, בשפה שלהם, מחזור אחרון לפני הנסיגה. באותם ימים היה שומע בלופ את "מחר אני בבית" של אתניקס. באחד הימים שולחים אותו לתפוס קנה בעישייה. הם יורדים שלושה - אביחי, שניר פלום וחייל נוסף. "מתחילים להפציץ את המוצב. כולם רצים לצוללות ואנחנו רצים להחזיר. אני אוסף את שניר, מספר 2 שלי. מספר 1 לא רוצה לבוא, הוא מחזור אחרון, חיזבאללה לא מעניין אותו. בא לי להרוג אותו באותו רגע.

"פתאום מפציצים את המוצב וכולם רצים לצוללות". אביחי חרמון

"אנחנו מתפעלים את הקנה רק שניים. אנחנו לא מצליחים להגיב במהירות שבה אנחנו אמורים להגיב. זה משחק כזה, מי יגיע קודם, אנחנו או הם. הפצצות מתקרבות אלינו, ואני שוכח שצריך לשכב כי אני עסוק בחישובים. ושניר פלום כל פעם צועק לי 'חרמון, תיפול, תיפול', כדי שאני לא אפגע".

הם משחררים כבר פגז שלישי. חרמון שוכב על הרצפה. עכשיו זה פלום שלא שם לב שהייתה יציאה. "אני צועק לו 'פלום, פול, פול, פול'. בשנייה האחרונה הוא נופל על הרצפה, נשכב מתחת לקובייה, והפצצה נופלת מטר ממנו. ואני מציל לו את החיים. לחצי שנה, אפילו פחות".

בנובמבר 2000 נהרג סמ"ר ברוך שניר פלום בהיתקלות עם מחבל. יחד איתו נהרג גם סמ"ר שרון שיטובי.