את כבוד הראשון לציון, הגאון הרב אליהו בקשי דורון זצ"ל, פגשתי בעת שבה חיי סבבו סביב הקמת והפעלת המכללה החרדית בירושלים.
הסכמת כל רב הייתה אז חשובה לי – קל וחומר רב ראשי לישראל. פגשתי באישיות כבירה, שמעבר לגדלותו בתורה היה בעל הבנה לצורכי הציבור ובעל רצון אמיתי לסייע – והכל בנועם ובצניעות, בענווה ובלבביות שאינה מובנת מאליה.
הרב בקשי דורון ראה בקידום הלומדים במכללה משימה חשובה לכלל עם ישראל. בנפש חפצה ובלב שלם הוא סייע בפנייה אישית ל"גבירים", נדבנים, שיסייעו ללומדים. הוא התייחס בכבוד ובאהבה לכל אדם ואדם ולא חסך כל מאמץ שנדרש כדי לעזור לכלל ולפרט, ובמיוחד לחלש.
לא אשכח את מאבקו ההירואי כרב ראשי למען חקלאי ישראל בשנת השמיטה, כאשר באומץ ובנחישות נלחם על מנת לאפשר להם להסתמך על "היתר המכירה" כדי שלא יאבדו את פרנסתם במשך שנה שלמה לטובת יבוא תוצרת חקלאית מחו"ל.
הרב בקשי דורון הלך בדרכו של אבי זצ"ל, הרב עובדיה יוסף, והיה מבכירי תלמידיו. אישי, הדיין הרב עזרא בר־שלום שליט"א, זכה לכהן לצידו בבית הדין הרבני הגדול, שם ראו לנגד עיניהם כל העת את מצוקת העגונות ועשו כל שביכולתם כדי לסיים את הסאגה הקשה שבה הן נמצאו ולהוציאן לחירות.
הראשון לציון המשיך במסורת של רבני ספרד והמזרח – להבין, לתמוך ולחבר את העם למורשת ישראל בדרך בית הלל, בסבלנות אין־קץ ובמסירות מוחלטת. בנוסף, הוא הקים מוסדות לימוד נפלאים, שרמתם הגבוהה הייתה לשם־דבר בעולם התורה. כל מאווייו היו לצורכי ציבור ולהרבות באהבה ובאחווה.
זכרו לא ימוש מאיתנו. משפחתו הנכבדה תמצא נחמה בהמשכת דרכו.
