ברגעים הקשים של הקורונה, שעה שהכל נראה אבוד וחסר תכלית, חיפשתי אנשים גדולים להיאחז בהם. תמיד בשעות הקלסטרופוביה הקשות אני עובר על דברים שמנהיגים מעוררי השראה אמרו בעבר, אמירות שייתנו לי כוח גם היום. בתקופה האחרונה למשל, מנחם בגין הוא הדמות שמרימה אותי. ברגעים העלובים ביותר של הסגר, רגעים שבהם הסתובבתי עם טרנינג ותהיתי למה נתנו בכלל שמות לימי השבוע אם ממילא כל הימים נראים אותו דבר; רגעים שבהם לא הבנתי למה יש דלת למקרר אם כלל לא מספיקים לסגור אותה מרוב שאוכלים - נזכרתי בבגין המנוח, שעמד בשעתו הקשה מול האומה והכריז: איני יכול עוד. איזה איש. כמה כוחות נפש. איזו התפרקות מענגת. התפרקות שמצדיקה התרפקות.

וממש כמו בגין בשעתו כך גם אני בימי חול המועד השנה: פשוט לא יכולתי. האביב הגיע, חברים יקרים, ויש תחושה של נשבר הזין באוויר. 

מרוב שלא קורה כלום אני לא מספיק שום דבר. קברו אותנו בעודנו בחיים בחג הזה, אז טוב שהוא נגמר. אלוהים הביא עלינו גם קורונה וגם גשם, והתחשק לי לשאול אותו מה השלב הבא, ריבון העולמים, תיקח לנו גם את האינטרנט? וכמו בקורונה ובעקומה - את התוצאות של מה שאכלנו בחג הרי נראה בעוד שבועיים. אז העקומה מתחילה לגדול אקספנ... עזבו, לא מנסה אפילו לומר את המילה הזאת. גדול עליי.

אגב אתם יודעים מה כן אהבתי בפסח הזה, למרות הכל?

כלום. 

מי שכן חוגג זה בני הצעיר. הוא באמת לא מאמין שזה קרה לו. הוא בדיוק בגיל הזה שאתה כבר יודע להסתדר לא רע לבד אבל אתה עוד לפני השיט של גיל ההתבגרות, והוא קם כל בוקר - בוקר. בואו, קם כל יום בצהריים - והוא בשוק שזה ממשיך. "אבא", הוא אמר לי, "אני מאוהב בסינים, ואני מוכן אישית להכין להם מרק עטלפים. זו תקופה שאספר לנכדיי כמה טובה היא הייתה". "אבל אנשים מתים", אני אומר לו. "בכיתה שלי אף אחד לא מת", הוא משיב. "כולנו חיים לגמרי ואנחנו בעיצומו של טורניר אונליין באקס בוקס".

אין פלא שהוא מאושר, הילד. רמת השירות שהוא מקבל, הפנסיון המלא, הגיעה לכזאת השתכללות שהוא מבקש מאפרת שתביא לו את האוכל לחדר, ואחרי הארוחה הוא אשכרה משאיר את הכלים על הרצפה ליד הדלת מבחוץ. הוא כל כך משוכנע שהוא במלון, ששלשום הוא גם גנב לי מגבות מהחדר. 

יכול להיות שבשעה שאתם קוראים את הדברים הללו כבר החלה איזו אסטרטגיית יציאה מאורגנת שמציתה קצת תקווה במה שנשאר מאיתנו ומנדב איל. אבל כרגע אנשים מנחמים את עצמם במימונה שבה הם משתתפים דרך זום, ובכך שהכנרת מלאה. מה אכפת לי שהכנרת מלאה, תגידו, למה אני לא מלא? אז היא מלאה, אוקיי, אבל יש בכלל סיכוי שנזכה לרחוץ בכנרת המלאה הזאת בקרוב? אני במצב כל כך קשה, שהיציאות לשפוך את הפח הפכו לאירוע מרגש. אני מתגלח לפני שאני יוצא עם הזבל, ואז כמובן הולך לפחים רחוקים, כדי להאריך את המסלול. אתמול שפכתי את הפח בקריית עקרון. נדדתי עם השקית בכל הארץ, הרגשתי בחופשה. 

נהיה גם מצב קצת משונה, אולי הגיע הזמן לפתוח את זה: נותנים לקורונה כל כך הרבה כבוד, אם יש למישהו חלילה סרטן בלבלב ואיידס והוא בן מאה ונדרס, אז גם אם הייתה לו גם קורונה, יגידו שהוא מת מקורונה וכל השאר היו מחלות רקע. אבל דרסה אותו משאית, אתה אומר, הוא מת מהמשאית. עזוב, יגידו לך, המשאית הייתה ברקע. זו הקורונה, היא זו שגמרה אותו. 

וכאילו לא מטורלל פה מספיק, היה בשבוע שעבר גם רגע משעשע לכל אנשי הפוזיציה. הרי בישראל יש מחלה חשוכת מרפא שיש לה תסמינים הפוכים: חלק סובלים מהערצה עיוורת לנתניהו, וחלק משנאה עיוורת אליו. ובשבוע שעבר נחשף שנתניהו עשה עם אבנר את ליל הסדר בניגוד לנהלים. באופן אישי שמעתי את ההסברים שיצאו מבלפור, אבל וואלה, גם אם היה בהם היגיון מסוים, חשבתי שמתאים היה שהאיש שמוריד הנחיות לאומה הזאת ומצפה לציות, ינהג בחומרה יתירה בביתו שלו, ויקפיד גם בעניינים שיש בהם רק מראית עין. כמובן שברשתות התלקחה מהומה: שונאי ביבי הפכו את הפרשה הזאת לחמורה בתולדותינו, ושכחו שאחרי ככלות הכל מדובר במעידה, שלא מבטלת את העובדה שביבי מנהל את המשבר לא רע. מנגד, אוהדיו של ביבי התחילו להשמיץ כל מי שהעז לומר שזה לא בסדר, כאילו להעביר ביקורת על ראש ממשלה זה חילול שם שמיים. הוויכוח התלהט, אבל אז נכנס טוויסט משעשע: התברר שגם נשיאנו האהוב בחר בדרך הקומבינה וערך את הסדר עם בני משפחתו. גם לריבלין היו תירוצים וחלקם היו נוגעים ללב (לא בציניות), אבל גם במקרה שלו היה ברור שמצופה מנשיא לא להתקמבן היכן שאדם פשוט לא יכול. לזכותו של הנשיא ייאמר שהתנצל, אם כי נוסח ההתנצלות היה משונה (הוא התנצל על כך שלא הבנו שהוא צודק, אם הבנתי נכון). ומה שקרה ברגע הזה, היה נפלא: כל שונאי ביבי הם הרי מעריציו של רובי ולהפך. אז איך יוכל מי שהשמיץ קודם את אי־ההקפדה על ההוראות להתעלם כעת? ואיך יוכל מי שביטל את העניין להגדילו לפתע?

אלא שרובם יכלו כמובן, שהרי הכל בפוזיציה, והמסכות, שבדרך כלל לוקח להן זמן לרדת, הוסרו במהירות. אם כי ייאמר לזכותם של כמה וכמה אנשי תקשורת שכן התעלו על עצמם והצליחו לנקוט עמדה זהה גם לגבי ראש הממשלה וגם לגבי הנשיא. היינו צריכים מגפה בשביל להגיע לרגע כזה. 

רובי וביבי היקרים. הביטו בתמונה שמצורפת למדור השבוע. היא צולמה על ידי קצין משטרה, שעבר בירושלים ונדחף לתעד את הרגע המצמרר הזה, שסימל בעיניו את החג. היהודי בתמונה נפטר למחרת היום, ביום הולדתו ה־80. המשפחה שמחה שיישאר לילדיו תיעוד מהסדר האחרון. הנה כי כן, בשעה שאתם חגגתם עם בני המשפחה, יהודי חרדי עשה את הסדר האחרון בחייו לבד עם רעייתו. לפי ההנחיות. נדמה לי שאין צורך להוסיף על כך דבר. שבת שלום.