מדבר שממה

אתי קריחלי, 30 שנה ברשת ישרוטל ואחת הקודקודיות הכי רציניות ומקסימות שם, מחנה ממש על הדלת של מלון רויאל גארדן באילת ויוצאת מהאוטו הקטן שלה. היא באה כדי לפתוח במיוחד בשבילנו את המלון הסגור הזה, שעומד כמו שלד חלול באמצע עונת התיירות הכי עמוסה שלו. "אי־אפשר להסביר את זה", היא אומרת לנו במקום להגיד שלום. "אני נוסעת בעיר והדמעות לא מפסיקות לזלוג לי מהעיניים. מסובבת את ההגה ובוכה, לא מצליחה לשלוט על זה". באמת יש לה דמעות בעיניים. בא לי לחבק אותה, למרות שאסור, כי גם אני נאבקתי בגוש דומה בגרון בדרך לכאן.

אתי קריחלי, קבוצת ישרוטל | צילום: מאיר אוחיון

בחיים שלי לא ראיתי את אילת ריקה ככה. ואני עוד הייתי פה ביום כיפור שעבר. הייתה לי אז איזו מחשבה רומנטית שנתבודד מול ההרים הוורודים בשקט קדוש ואולי אפילו נעשה משהו שקראתי לו בגנדרנות "התבוננות פנימית", אבל בשתיים בלילה התעוררנו לצלילי טצצ־צטט של איזו מסיבת טראנס חתרנית שההיפים ערכו על החוף, ובבוקר הים היה מפוצץ במזרני ניאון ובאנשים שבאו לשחות ולשחק עם הילדים. מה שקורה כאן היום, יום שישי, חמש אחה"צ, בחול המועד פסח, זה יום הכיפור האמיתי של אילת. זה סרט מדע בדיוני על עולם נטוש שמשוטטים בו רק גלגלי שיחים ורוחות רפאים. אנחנו מטיילים פה מאחר הצהריים, ולא ראינו בן אדם אחד - אחד! - ברחוב ובכבישים. זה היה כאילו שכל האילתים הקשיבו לאיזה שידור רדיו סודי ופרטי משלהם, עלו על איזה תדר שלחש להם: "אל תצאו בחמש אחה"צ ביום שישי, לא כדאי לכם, בדיוק אז הנגיף מסתובב עם כוס ברד כחול ליד ההרודס".

"כזה ריק עוד לא היה", קריחלי חוזרת ואומרת, משתאה כמו ילדה. "הכי ריק שהיה אי פעם. חשבתי שאתמול לא היו אנשים, אבל היום, היום זה משהו שלא ראיתי בחיים". והיא צודקת, כי בדרך לפה ראינו שאפילו הסמל אולי הכי גדול של אילת, הטיילת הצפונית שלה, משוללת כל אדם, כנראה לראשונה בחייה. רק כמה חתולי זבל טיילו עליה מוכי תימהון ורעב, כשואלים איפה האנשים עם הקרפ נוטלה והשקיות של נייקי, מתי יחזור לפה מוש בן ארי. כל החנויות של הטיילת היו סגורות ונעולות עם בריח, חלקן שמו קרטונים ולוחות עץ על חלונות הראווה שלהן. חלק מהן שברו לי את הלב כי הן עדיין נשאו הוראות מלפני שבועיים שקשורות לקורונה, כמו "רק עשר לקוחות בחנות (עם הטעות במקור), נא לשמור על מרחק".

זה היה רמז למלחמה האחרונה, הנואשת שלהן לשמור על מראית עין של עסקים כרגיל, רגע לפני שבא איזה איש תחזוקה ודפק מנעול ושרשרת על כל החלומות. אפילו מתקן האקסטרים הזה באמצע הטיילת, זה שמשגר אותך לאוויר בתוך כלוב ברזל ואז מערבל אותך כמו כדור בהגרלה של החישגד, עמד בלי אור, בלי שמץ של הבהוב ניאון אחד, אות לכך שלאס־וגאס של הנגב קיפלה את הציוד.

העונה שבה המקומיים בורחים מהעיר בגלל העומס. דנה ספקטור בלובי מלון דן

× × ×

יש רק מלון אחד בעיר, קלאב הוטל אילת, שפתוח כרגע. גם כי יש לאורחים מטבחונים בדירות הנופש וגם כי הבעלים שלו, איש העסקים הבינלאומי משה בובליל, פשוט לא היה, "מסוגל לכבות את הלפיד", כהגדרתו. ממש לפני שהווירוס הגיע, הוא השקיע משהו כמו 120 מיליון שקל בשיפוץ מחדש של המלון שלו, שגרם לו לקבל דירוג נדיר של חמישה כוכבים דה־לוקס. הלב שלו, לב של ילד יפואי ממשפחה ענייה שהצליח לטפס לגדולות, לא נתן לו לעזוב את הכל ולנעול את השערים.

בחזרה ברויאל גארדן המצב אחר. קריחלי פוסעת כמה צעדים, לוחצת על איזה פעמון נסתר בצד הדלת, ועכשיו אנחנו מחכים לקב"ט שיפתח לנו. בכל המלונות הסגורים נותר רק קצין ביטחון שישמור עליהם. "היום השני של חול המועד עכשיו", אתי אומרת, כאילו להזכיר לעצמה. "בדרך כלל בתקופה הזאת אי־אפשר לראות את קצה הבהונות שלך מרוב תיירים. המלונות והדירות כל כך מפוצצים, שאנשים ישנים בחדרי מדרגות. צריך לגרש אותם בכוח, העיקר שהם יצליחו להיות כאן באילת בחול המועד. אנחנו בתור אילתים תמיד בורחים מהעיר בתקופה הזאת מרוב שהעומס הוא בלתי נסבל".

הנחיות מלפני שבועיים תלויות על דלתות סגורות. הטיילת הריקה | צילום: מאיר אוחיון

והנה הקב"ט, בחור צעיר, בן פחות מ־20, שמדשדש לעברנו בעייפות גדולה וגם נראה לא מגולח. "מה שלומך מותק? איך אתה עומד בלחץ?" אתי אומרת ושניהם צוחקים. הוא לבוש בסוג של פיג'מה, טרנינג אפור ואיזו חולצת סיום קורס של צבא שראו עליהם שחרשו את נטפליקס. "לפחות היית מביא סקייטבורד או רולר בליידס", אני אומרת, "היית דופק פה רונדלים בכל המסדרונות".

אני לא אומרת את זה סתם. אתמול, כשהסתובבנו ברחובות וחיפשנו לשווא מישהו שמטייל בחוץ שאפשר לראיין אותו, שמענו פתאום קול צחוק בוקע מאחד המלונות הגדולים. זה היה כמעט מצמרר, באמצע השקט המצמית, שני קולות צלולים שצועקים: "אחי, זהירות על הכד הזה". הצצנו מבעד לזגוגית, ואז ראינו אותם, שני בחורים צעירים עם בלוריות מושקעות עומדים בלובי המפואר ומשחקים פינג פונג, פשוט מיידים את הכדור מהקצה האחד של האולם לקצה השני. אלו היו כנראה הקב"ט וחבר שהוא הביא איתו כדי שלא ישעמם לו, והם הגשימו את חלום הילדות אולי הכי גדול שלי, להינעל בטעות במוזיאון או בקניון אחרי שעות הסגירה, ולבלות שם את כל הלילה. לבד במגרש המשחקים. וזה גם מה שאנחנו עושים עכשיו, משוטטים לבדנו במלון שאין בו אף אורח. כל המתקנים פה לשירותנו, כל החדרים.

רק שזה לא מרגיש כמו להינעל בטעות בדיסנילנד. זה מרגיש יותר כמו לשוטט במלון המטורף ההוא של 'הניצוץ', שילוב מוזר של פחד ועצב. דלפק הקבלה לא מאויש, וגרוע מזה, הוא לא מואר, אפילו לא באור הצהוב, הקטן הזה, שמאיר אותו בחמש בבוקר כשאת יורדת לקבלה לבקש כדור נגד כאב ראש. בלי המנורה ובלי הפקידה עם הצמה, הקבלה נראית כמו סתם קרש עץ שטוח, והמלון נראה כאילו איבד את הלב הפועם שלו. "אני 30 שנה בישרוטל", אתי אומרת. "ועברתי משברים. עברנו את אינתיפאדת 2000, הוציאו את כולנו פה לחל"ת. את מלחמת המפרץ. בהתחלה סגרו פה את כל המלונות, ואז סדאם הפציץ את רמת־גן וכולם ברחו לאילת, אז החזירו את כולנו לעבוד. היו לנו משברים, אבל זה לא השפיע כמו מה שקורה עכשיו. כל הפאר הזה, כל האימפריה, זה פתאום נראה חסר ערך. מנקר עיניים".

קריחלי פוסעת על רצפת השיש, הנעליים שלה משמיעות צליל בודד כזה של קליק־קלוק, ופתאום היא נעצרת. ושוב דמעות בעיניים. "אני משנה למנהל משאבי אנוש של הרשת, ובכל פסח אני פתאום שוכרת מלא עובדים, בשנייה אחת אנחנו עוברים מאפס למאה. וזה הפסח הראשון זה 30 שנה שבו במקום לשכור הייתי צריכה להיפטר מכמה שיותר עובדים. לישרוטל יש 20 מלונות, ובערב המשבר היינו 5,000 עובדים, מתוך 5,000 העובדים האלו אולי 3,200 היו זכאים לדמי אבטלה. אבל מה עם האחרים? אז 400 ירדנים חזרו לירדן, עובדים זרים גם יש לנו כמה מאות, רובם מארגנטינה ורוסיה, והם הכי מסכנים, הם גוועים ברעב עכשיו, כי אין להם תעודת זהות ושום זכאות. אז פתחנו להם במלון מפעל הזנה ענקי מכל האוכל שאיכסנו ואנחנו מחלקים להם. ומה עם השאר? מה עם החדרנית שבעלה הוא מנקה בחדר אוכל, אני חייבת לדאוג לה שיהיה לה אוכל במקרר", היא אשת משאבי אנוש מאוד אנושית, ואפשר לראות איך זה ממש כואב לה פיזית, כל משא הנשמות המתקשות הזה על הגב שלה. "מה שקורה עכשיו ממחיש מאוד את הבעיה של אילת, זה שאין גיוון תעסוקתי. ניסינו לפתוח מפעלים וחברות היי־טק וזה לא צלח, כולנו פה בתיירות".

עוברים עוד דלת זכוכית ומגיעים לבריכה. היא מצביעה על ערוגת הפרחים היפה שישרוטל מקפידים להשקות. "כן, נחזור והכל יהיה צח, נקי, פרשי", היא אומרת, "מוכן לקבל את האורחים. זה בטוח עם הסטנדרט הגבוה של ישרוטל. אבל אז יקרו שני דברים. אחד - כנסים, קבוצות, השתלמויות - הם לא יגיעו, יפסיקו את זה. בשבילנו קבוצות זה כמות החדרים הכי גדולה, זו התפוסה האמיתית. דבר שני - האורח הישראלי. דווקא אילת תתאושש הכי מהר. למה? כי היא סוג של חוץ לארץ בשביל האורח הישראלי, ואנשים יהיו חשדניים, אז ממילא הם לא יטוסו לחו"ל כל כך מהר. אז יהיה מפוצץ, הלוואי שיהיה. אבל איזה תקנות יביא משרד הבריאות? נגיד שהם יגידו שחדרי אוכל יהיו סגורים ואין התקהלות, אז מה, תיתני להם חדרי מלון בלבד? אז אולי נחשוב מחוץ לקופסה, נמציא דבר כזה כמו מלונאות מתבודדת, בואו להתבודד במלון שלנו, נחזיר את אילת של לפני 50 שנה, שאנשים היו באים לפה להיזרק, אוהבים את הקטע של החוף".

"והנה הסוויטה הנשיאותית שלנו", אומר ליאור מוצ'ניק ומחייך את חיוכו הקסום, אולי חיוך המלונאים הכי אפקטיבי שראיתי, כשהוא מראה לנו את גולת הכותרת של המלון, 13 אלף שקל ללילה בחול המועד. החיוך הצחור הזה, סדור השיניים, גורם לי לאהוב אותו ובו־זמנית לבקש ממנו שישדרג אותי לחדר עם נוף לים. מוצ'ניק הוא אדם רציני. הוא אמנם התחיל כשוטף כלים פשוט, אבל התקדם להיות מנכ"ל מלונות דן באילת ויו"ר התאחדות המלונות בעיר. גם הוא הסכים לפתוח בפנינו את שעריו של מלון הדגל הנעול שלו, דן אילת. הגענו למלון מהטיילת, והאדם הראשון שראינו היה מוצ'ניק, עומד כסוף שיער וזקוף קומה מאחורי המחסום האדום של כניסת הבריכה שלו. הוא נראה ממש כמו קפטן, חשבתי, כמו קפטן של ספינת פאר שמסרב לנטוש אותה, ולא משנה אם היא עומדת לטבוע. הרושם רק התגבר כשנכנסנו למלון וראינו כמה הוא מצוחצח, ובאיזו רמת השקעה גבוהה הקפטן שלו מתחזק אותו. המים בבריכה היו צלולים, הערוגות פרחו בשלל צבעים וניחוחות, לא היה גרגיר של אבק בשום מקום. "לא משנה לי אם פתוח או לא", הוא אמר, "המלון הזה ייראה כאילו הוא עוד שנייה פותח לאורח הראשון, ואני מוכן להוציא על זה כסף. זה בדמי".

מנכ"ל מלונות דן באילת, ליאור מוצ'ניק

"אבל 13 אלף שקל ללילה", אני אומרת, "אתה חושב שרמת המחירים הזאת בכלל תחזור לאילת?" "אני לא יודע", הוא עונה, "אבל אני יכול להגיד לך מה כן חייב להשתנות. הרגולציה המוגזמת, זאת הסיבה שבגללה יקר פה. כל התקנים והנהלים הלא־הכרחיים. את רוצה להסביר לי למה אני צריך גדר ביטחון בגובה מדויק של מטר וחצי בבריכת פעוטות? באף בריכת פעוטות באירופה אין אפילו גדר, וזה בא מתוך אמונה ששני הורים אוהבים ישמרו הרבה יותר טוב על שני הילדים שלהם ממציל שמשגיח על 500 ילדים בו־זמנית. יש לי אמונה שביום שאחרי הקורונה אנחנו נצטרך לוותר על המון תקרות זכוכית".

סירות שיטור מוציאות אנשים מהים. חוף בר ביץ' | צילום: מאיר אוחיון

× × ×

אני אוהבת את אילת, ולא רק אוהבת. היא מבחינתי המקום הכי יפה בעולם. אני מעדיפה את האוויר שלה ואת הים שלה על פני תאילנד, ג'מייקה ושאר ריזורטים מפוארים. "נו בטח", אומר ניסים קריחלי, מנהל חוף ציון, כדורגלן עבר מצליח, וגם אחיה של אתי מישרוטל, "הים פה מלוח פי שלושה מכל הימים והאוקיינוסים האחרים, יש פה משהו מיוחד במים. לפעמים אני מתווכח על החוף עם מישהו ואני ממש מתעצבן, ואז כבר למדתי להגיד - רגע, אני קופץ למים. כשאני חוזר אני בן אדם חדש. זה כאילו הים עושה לי ריסטרט ומתקן אותי". בדיוק כמוהו, גם אני מרגישה שהמים פה הם שמחים ומדויקים יותר מבכל מקום אחר.

ועכשיו אילת בסכנה, המשבצת האחרונה הפנויה בישראל, המקום שבו אתה מצליח לנשום גם בטיילת עם עוד מיליוני סרדינים בנופש, והרבה מהתושבים שלה בסכנת קיום אמיתית. "שלא תחשבי שהאבטלה זה רק בעלי חברות ומפעילי סירות בננה", אומרת לי מורה אילתית שמעדיפה להישאר בעילום שם, "אילת זו עיר של חוטבי עצים ושואבי מים. המון פה עניים מרודים. אני מלמדת בבית ספר מאוד קשה והילדים כבר עכשיו גוועים למצה. זה הקרב על מי ישיג מצה להשקיט את הרעב, כבר עכשיו. אומרים לנו המורים 'למידה מקוונת'. לעשות איתם זום. לא זום ולא כלום. למי מהם יש מחשב בבית? אינטרנט? מאיפה הם יביאו טאבלטים מקיר לקיר? איפה אנשים חיים, בסרט? הם תקועים בדירת 30 מטר עם אמא חדרנית ואבא חצרן, ועוד שנייה המקרר יהיה ריק והנפש תהיה ריקה ותחפש צרות. יש לי חבר שוטר, הוא אומר שכבר עכשיו יש עלייה של 40 אחוז בדיווח על מקרי אלימות ביתית בעיר, גם מינית וגם מכות, ואני דואגת להם. התלמידים הכי חכמים שלי, הכי מנומסים ומקסימים, אני בדרך לאבד אותם. והם רעבים".

"אני למשל מובטלת", אומרת בלונדינית אחת שהגיחה מהחוף. "אני קוסמטיקאית, אבל מי תבוא אליי לעשות גבות וציפורניים עכשיו. אז אני תופרת בינתיים מסכות יפות לקורונה, נגיד עם סמל של אדידס, או עם פנים של שועל, לוקחת 30 שקל לאחת ומנסה להתפרנס מהכמה הגרושים שזה מביא. הדבר האחרון שאני צריכה זה קנס של 5,000 שקל עכשיו. זה ימוטט אותי. אני חד־הורית, יש לי שני בנים בני 12 שאוכלים המון, כל הלילה פושטים כמו עדר של חזירי בר על המקרר, מאיפה אני אביא כסף להאכיל אותם בחודש הבא? אה? באיזה קסם הכסף יגיע לי?" היא צוחקת, אבל נראית מכורסמת מרוב דאגות. לפי הדיווחים בחדשות, האבטלה באילת הגיעה לגובה לא ייאמן, 69 אחוזי אבטלה, כלומר יותר משני שלישים מהעיר יושבים בבית מובטלים. וזה אפילו לא סופר את כל העצמאים, ויש הרבה באילת.

את אריאל אוסלנדר, הבעלים של מועדון הצלילה שבחוף הבר ביץ', אנחנו פוגשים על החול. הוא עדיין לבוש במדים של פרמדיק במד"א. הוא תמיד התנדב שם, אבל עשה את זה בשביל הנשמה. עכשיו הוא עושה את זה בשביל הפרנסה. הוא, שתמיד היה איש עסקים, הבין שזהו, החגיגה נגמרה. הוא חייב לצאת החוצה ולשים כסף על השולחן בשביל הילדים.

עכשיו הוא יושב עייף אחרי יום באמבולנס עם הגב לחוף שלו. למרות הכל, הוא סבור שיש פה מסר. "התרחבתי יותר מדי. יש לי פה בית ספר לצלילה, אני מושקע בעוד בר, בעוד עסק ליבוא ציוד גלישה. כל הכסף שלי הלך להשקעה בעסקים שלי ולא נשארתי עם נזיל, בול על המגפה. אז נהייתי פרמדיק בקורונה כדי להאכיל את המשפחה. רוב העבודה זה להסיע אנשים עם התקף לב לסורוקה. פחד מוות. אין צנתר אחד בכל אילת. אם יש לך התקף לב חייבים שעתיים נסיעה עד באר־שבע. עכשיו אנשים עם התקפי לב מפחדים ללכת לבית חולים, והתקף לב קשה יותר מסוכן מקורונה. פה, בחודש האחרון של הקורונה, נסעתי עם אנשים בהתקפי לב שדחו ודחו כשזה כבר על הקשקש ואני נוהג את השעתיים הכי מפחידות שהיו לי בחיים".

"אני אגיד לך משהו אחד", אומר לי ביום האחרון מאיר יצחק הלוי, ראש עיריית אילת הנצחי שכבר מכהן בתפקיד חמש קדנציות, "אף אילתי, ולו אחד, לא ייגע בארנק שלו עד שזה נגמר. זה המסר העיקרי שלי. בגלל זה אני שומט להם את כל החובות שאני יכול. ארנונה אני לא יכול לצערי כי זה לא קשור אליי. אבל אני כן הצלחתי לכנס ישיבת ממשלה מיוחדת שתעסוק רק בנושא אילת בצורה נקודתית, ואני לא אוותר עד שאני אשיג שם שני דברים. אחד - שהמדינה לא תיגע בכסף של האילתים, פשוט תקפיא כל מה שקשור להוצאת כסף. שתיים - שהיא תזרים לעיר שלנו, שהיא נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, כמה שיותר כספים. כשכל זה ייגמר, כל הישראלים יחזרו לאילת, זה יהיה המקום הראשון שיתאושש, אני מבטיח, ועד אז המדינה חייבת לשמור עלינו ועל העיר בחיים".

"הוא ראש עיר טוב, אני חושבת", אומרת לי סווטה, חדרנית באחד המלונות הגדולים, "אבל אפילו הוא לא יכול להבטיח לי שכשאילת תחזור לפעילות הם יחזירו את כולנו לעבודה. נו בטח, חצי מאיתנו לא יחזרו, הרי כולם יודעים שהם יהיו חייבים לקצץ, לעשות דיאטה לכל הקפיטליזם. מה, שלוש בריכות יפעלו כמו פעם? יהיה הכל כלול וחדר אוכל מלא באנשים עד הקצה שנפתח לעוד שעתיים? אילת הייתה עיר המפלט של הישראלים, אבל עכשיו שום דבר לא יציל אותה. אני לא יודעת אם יחזירו אותי לעבודה, ומה אני אמורה לעשות? באילת זה רק תיירות, אפילו צמידים בטיילת אני לא יכולה למכור כי ראש העיר ניקה את הדוכנים. יש לי אמא מבוגרת שתלויה בי, ילד עם צרכים מיוחדים, ואני לא ישנה בלילה, אני אומרת לך. אני בן אדם ריאלי, וכל בן אדם ריאלי יגיד לך, המלונות הגדולים גמורים לכמה שנים, ישפכו עלייך אלכוג'ל איך שאת נכנסת וישלחו אותך לבקתה מבודדת עם קומקום בקצה השני".

המשבר הוא טרגי במיוחד כי 2019 הייתה כמו מכשפה שמחזיקה ממתק. היא הייתה כל כך מתוקה ורווחית שהיא פיתתה את כולם להתרחב, למנף, להשקיע - ואז כשכולם היו אול־אין היא סגרה את הכלוב. תשאלו את שי משה, הבן של יוסי מ'יוסי במות'. למי שלא מכיר, יוסי במות הוא תאגיד בדמות איש. הוא חברת ההפקה שמפעילה את הפנג'ויה, ובעצם את רוב ההופעות והפסטיבלים בעיר. "הבעיה של קיץ 2019 היא שזה היה הקיץ הכי טוב שהיה באילת. כל כך טוב שהעירייה הוציאה הודעה לישראלים: 'אל תבואו יותר, הכל מלא עד אפס מקום'”, אומר שי.

"אז נערכתי לקיץ 2020 ברמות, כמו כל אנשי העסקים פה. קניתי עשר משאיות חדשות, הזמנתי ציוד מיוחד לחתונה של אוליגרך בפארק תמנע, ציוד שאי־אפשר להחזיר. בגרמניה כבר הייתה הקורונה, והתקשרתי למפעל הגרמני ואמרו לי, 'מה הבעיה, יש לנו שבועיים במפעל עובדים, ואז אחרי שבועיים מחליפים אותם בעובדים חדשים ובודקים את הישנים. המפעל עובד, אין ביטולים'. המשלוח נשלח אליי אבל אני נתקעתי עם ציוד במיליונים, כי כמובן שהחתונה בוטלה, וגם הפנג'ויה. הכל כרגע לא קורה. עשרות עובדים, מרוויחים 20 אלף שקל, אני משלם להם כל החורף, על זה אילת בנויה. זו לא כרתים, שיש לך וילה באתונה ובקיץ אתה בא ומפעיל את החוף. אנחנו כולנו אילתים, חיים פה, העובדים שלי, נהגי המוניות ואני".

אבי כראל, יזם ומסעדן, עומד במשרד המכירות של הפרויקט שלו, בראון 42. סליחה, brown 42 eilat. מדובר בפרויקט נדל"ן שאפתני, מלון דירות שיקי עם בריכת ענק שהוא מכנה פארטי־פול, ולידו קומפלקס מגורים פרטי שישראל קטורזה כבר השקיע בו. עכשיו הוא מראה לי את הדגם המוקטן של הפרויקט, רוכן על כל גזירי הנייר המדויקים האלו, על הבובונים שעומדים על המרפסות הליליפוטיות שלהם ומשקיפים על הצלופן התכול של בריכת המסיבות. הכל עשוי מנייר, שביר כל כך, אני צריכה להיזהר שלא ליפול בטעות מהכפכפים ולהפיל. שזה אגב, מה שקרה עם הפרויקט האמיתי, לא הדגם המוקטן, ב־15 לפברואר. "היום תאריך ההתחלה, היום היינו אמורים להתחיל להרים חפיר", הוא אומר. "אבל אני אופטימי, זה עוד יקרה. ביבי מבין גדול בכלכלה, הוא יוציא אותנו מהברוך הזה".

× × ×

נראה שאף אחד פה לא באמת יודע כמה חולי קורונה יש באילת. ההיא מהסופר טענה שבערך 24, הבחור ממועדון הצלילה טען שכלום, שאולי היו שישה אבל שניים החלימו וארבעה מהם בכלל היו תיירים צרפתים מעצבנים שייבאו לפה קורונה ביבוא אישי והוחזרו לשמחת כולם הביתה. המספרים האחרונים של משרד הבריאות מעידים על 20 חולים מאומתים, אבל האמונה הגורפת של רוב מי שדיברתי איתו הייתה שאילת נקייה ממרעין בישין, גם בגלל שהיא מבודדת וגם בגלל החום המלטף אך הקטלני, שנוחת עליך כמו שמיכה בשנייה שאתה מגיח מהאוטו. "וגם היופי", אומרת לי מישהי ומצביעה על המפרץ. "איך אפשר להאמין שבטבע כזה הקורונה יכולה לשרוד? באוויר כזה טוב של הרים? במים כל כך צלולים?"

רק ביום שבת אנחנו אולי עולים על הסיבה האמיתית שבגללה האילתים כל כך מקפידים על הנהלים למרות שהם לא באמת מפחדים מהקורונה. זה קורה כשאנחנו יורדים לחוף האהוב עלינו, הבר ביץ' שברצועת חוף אלמוג, בצד הדרומי של העיר. זה לוקח בדיוק חמש דקות של שמש עד שמהים נשמע קול קרקור צורמני של מכשיר קשר. הוא בוקע מספינת שיטור, אולי ספינה של חיל הים שהוסבה לצורך חדש, שבאה לפקח שאף עבריין בידוד לא יחלל את טוהרם של מי הטורקיז. "אזרחים יקרים", אומר הקול הנורא, בהתחלה בנימוס ואחרי זה בישראלית עוינת שהולכת ומתגברת, "אני מבקש מכם יפה לעזוב את החוף ולחזור הביתה לבידוד שלכם. כן, גם אתם בפינה של המזח, גם אתה אדוני עם משקפת הצלילה. מה כולכם עושים פה? לכו הביתה מיד, שמעתם, ואל תספרו לי שכולכם פה בעבודה חיונית".

וכאן אני נחשפת לצורת ההתמודדות הייחודית של כל פושע פה עם רשויות החוק. האיש הקירח עם המשקפת מזייף שהוא תייר רוסי שלא מבין מה אומרים לו, דא־דא, פרסטרויקה, הוא מגמגם במבטא לא משכנע, וזה חמש דקות אחרי שאני שמעתי אותו מנצח מישהו בשש בש לגמרי בעברית. שתי הנשים בפינה טוענות שהן דתיות ובאו לטבול בים על תקן מקווה, מתעלמות מהעובדה ששתיהן לבושות בגופיות בגודל מיקרוצ'יפ. "500 שקל מינימום שיכולים להגיע ל־5,000 שקל קנס", אומר ניסים. הוא חי פה על החוף בחושה מהממת עם כילה נגד יתושים. "ושלא תחשבי שהם לא מחלקים, הם אוכפים פה מאוד חזק. נותנים אזהרה אחת ואחרי זה אתה חוטף קנס כספי".

בינתיים, האילתים שפגשנו ליד החוף סיפרו לנו על יצור מיתולוגי מקומי: מישהי שבאה כל יום בצהריים לשחות ואף משטרה או סיירת לא מעיזה לדבר איתה. היא שוחה כל יום בצהריים בשתיים. באה לבד, שוחה קילומטר כמו אמזונה יפה בבגד ים שחור אבל איכשהו לא תופסים אותה. כולם מכירים אותה בעיר. זאת נעמה. היא מנהלת את ההדרכות בבית ספר שדה אילת, שזה אומר שעל כתפיה מוטלת המשימה לנסות לעניין את לילי מי'3 ועילאי מי'2 שהוא גם אושיית טיקטוק בסרטני הנזיר המפעימים שחיים בשונית הרדודה, או בהוד הקדומים הסלעי של נחל שלמה.

בתור יצור מיתולוגי, לא היה קשה כל כך למצוא אותה. אנחנו חונים מול שער האוטובוסים של בית ספר שדה, שבמילא נעול, ונכנסים. הכל סגור: המשרדים, החדרים והכיתות. מאחורי שלט של "מגורי צוות" אנחנו רואים מין צריף עץ ננסי מלא בכלי עבודה, וממנו יוצא גבר שרירי עם חיוך אבהי שמגרש את המבוכה. הוא מסביר לנו שהוא בן הזוג של נעמה, שנעמה בפנים עם הילדים. "רוצים לראות איך אני מעביר את הבידוד?" הוא מצביע על משהו שתלוי לייבוש על הסלע. "עשיתי נדן לסכינים מעור של גמל".

מה?

"לצערי הרב. ממש אהבתי אותה, את סהרה הנאקה, אבל היא מתה, אז אין ברירה. משעמם בבידוד, אמרתי נפשוט לה את העור, וככה נזכור אותה, וגם תהיה תעסוקה, הנה, תראי איזה יופי העור שלה". בשלב זה אישה שחורת שיער ושזופה יוצאת מפתח הבית, גם היא מחייכת. "אתה מספר להם על סהרה?" היא אומרת, "נו, אתם רואים עם מי אני חיה, בחור שגרתי".

אנחנו מתיישבים בחצר שלהם, שזה בעצם אדמת מדבר עם סוג של מרבד דשא דהוי שעליו פזורים ספרים, צעצועים, כלי עבודה - כנראה לפשיטת עורות גמלים - ודליים. "אני כל כך נהנית עכשיו", היא אומרת ומצביעה על בית הספר הגלמוד. "אמרתי לחברה היום שהקורונה מבחינתי היא כמו בעל עשיר, רק בלי הכסף. אני לא צריכה לעבוד, תענוג, אין דוחות אקסל משעממים למלא. וגם פעם ראשונה שאין פה רעש ואוטובוסים, ואין פה קריוקי בלילה. אבל אני גם מתגעגעת לילדים שהיו באים לכאן, כי מה שהמגפה עשתה, זה להחזיר אותי לסיבה שבגללה אני במקצוע הזה. אז אני מבינה, אוטובוסים עמוסים ובתי ספר שלמים כבר לא יהיו פה, אז אני יושבת וחולמת על היום שאחרי. על סיורים אינטימיים עם מעט אנשים ועששיות בלילה, על לקחת קבוצה של עשרה אנשים להרים".

רק חבל שהמדריכות החולמניות עם אהבת עצי הערבה בעיניים, בנות השירות המתוקות של נעמה, לא זכו להישאר ולראות את המקום עכשיו. דווקא עכשיו. כשהטבע נוקם בנו ועושה בעיר מה שבא לו. העורבים הולכים בענטוזים חצופים על הכביש ועוד רגע שוכרים קורקינט, האיילים חזרו לדלג בין הסלעים של הטיילת במצוד אחרי במבות שכוחות. החורף הגשום השאיר את המדבר ירוק כפי שלא היה שנים.

כשנעמה בישרה להן שלא, הן לא יכולות להישאר, בנות השירות האלו, 12 במספר, בכו ונשבעו שיקשרו עצמן למיטות של החדרים בבית ספר, הן לא חוזרות הביתה. אבל זה לא עזר. ביום ראשון, 15 במארס, נעמה נפרדה מהנערות מהמצוינות שיש לארץ הזאת להציע, ונשארה בבית הספר לבד, עם בעלה, קרוקודיל קאמל, ושני הילדים היפהפיים שלהם. הם נראים כמו כל הילדים האילתים, כמו הילדים הכי מאושרים בישראל. חופשיים, מתים על טבע, עם כתם טרי של בוץ או שוקולד על החולצה ואף אחד לא בלחץ מזה. "אמא", אומר הילד הקטן, "איפה השריון של הסרטן שמצאתי בים?" "הנשל", אומר הגדול בעברית מלוטשת.

ואז נעמה מתחילה לדבר על הסופה. מצפון לצומת יטבתה כבר כמעט לא זוכרים, אבל הקורונה היא לא מכת מצרים הראשונה שנוחתת על העיר בחודשים האחרונים. זאת הייתה סופה איומה, יש שמכנים אותה מיני־ הוריקן, יש שאומרים בשלווה של דייגים ש"אני חיה פה 45 שנה, דרומית כזאת עוד לא ראיתי. דרומית־דרומית". הסופה הכתה באילת הנאנקת שלושה ימים. בהתחלה הים נסוג לאחור, כמו בשיר של ליל הסדר, ורק אחרי שהוא הביא שפל שחשף את כל הסלעים של השונית כמו חניכיים בפה מרקיב הוא פתאום זינק קדימה בעוצמה, עם גלים של ארבעה מטרים, ופירק ולעס ואז נשך החוצה שברי שולחנות, כיסאות חוף ומבנים. הנזקים של הסופה הזאת הם שאחראיים בעצם למראה המוזנח שכל העיר לובשת.

"הסופה התחילה ביום חמישי", נעמה אומרת. "אבל רק ביום שישי ה־13, כמה סמלי, התחלנו להרגיש שזה ממש אפוקליפטי. כל השישי של הסופה אנחנו צופים בים מהבית וזה כמו סרט אימה. אנחנו מסתכלים מהחלון ואני רואה את המזח של הבר־ביץ' מתנפץ לגמרי. ליד החניה היה קרוואן כזה של ציוד צלילה, הוא נקרע לגזרים. בנס לא מת אף אחד. לכל המדריכים שלי הודעתי כבר בחמישי להתרחק מעצי הדקל שליד החוף. הביאו אותם לאילת בתקווה שניראה כמו מיאמי, אבל הם לא שייכים לפה במילא, ובאמת הם היו הראשונים להיעקר. כל שישי אני בבית עם הילדים, מנסה להרגיע אותם אבל רואה מהחלון את העיר עפה. ורואה גם ערימות ענקיות של זבל נשטפות לחוף. כי גם הזבל הוא גלובלי, לא רק הקורונה, אז הגיעה לפה טונת זבל בערבית, ואני משוכנעת שלעקבה ולסיני הגיע זבל בעברית".

ביום שבת הסערה חלפה כלא הייתה. נעמה וקבוצות הווטסאפ של חובבי האקולוגיה שהיא חברה בהן קבעו להגיע לחוף לנקות את הזבל. "אני מחליטה להביא את הילדים איתי למבצע ניקוי החוף, אנחנו מגיעים כמו שקבענו ב־12, ולא מאמינה. החוף היה כבר כמעט נקי מלכלוך ופסולת. לא נעים לי להגיד אבל הילדים שלי התאכזבו שלא היה להם מה לאסוף. זה הדבר הכי מרגש שראיתי באילת אי פעם. עד שאנחנו הגענו, כל האילתים, כמעט כל האנשים בעיר, כבר הגיעו וניקו את כל הזבל. אפילו שמרו מרחק, פשוט עברו משפחה־משפחה וחייכו אחד לשני וניקו. והיה בזה גם עצב, כי ההרס היה קשה, אבל גם שמחה כזאת של יחד, של לכולנו אכפת וכולנו פה על החוף. ועכשיו אני חושבת שזה בעצם היה טקס פרידה שלנו האילתים מהים, כאילו הרגשנו בחושים שעוד יומיים ביבי עולה עם ההנחיות החדשות והופך לכולנו את התקליט. זה היה הרגע האחרון של החוף, של האושר".

מתבודדי צמרת: בווילות ובצימרים האורחים ממשיכים להגיע | טל גלעדי

התיירות אמנם הייתה הנפגעת הראשונה והקשה ביותר מהמגפה, אבל בעוד מלונות הפאר הגדולים עומדים ברובם ריקים, הצימרים ווילות היוקרה – איפה שקל יותר להימנע מהתקהלות - ממשיכים לפעול גם במהלך המשבר. מי שיכול להרשות לעצמו, ניצל את חול המועד פסח לדבר שלשמו נועד: נופש. כי גם לסגר, עוצר ומשבר כלכלי צריכים להיות סטנדרטים.

“אומרים לעשות מהלימונים לימונדה? אז זה להכין חתיכת מוחיטו”, אומרת נועה (שם בדוי), שהעבירה את העוצר בפסח בווילה בקיסריה עם בריכה, ג’קוזי, חדר קולנוע וארבע חברות טובות. “אנחנו חבורת רווקות בנות 03. איך ששמענו שיש עוצר, אמרנו ‘אם כבר, אז בואו נלך להיעצר בווילה מפנקת ונהיה יחד, עם בריכה, ארגז יין ותנאים נורמליים’”. הן לא היחידות. לדבריה, היה קשה למצוא מקום פנוי. “התקשרנו לדירות אייר.בי־אן־בי וסוויטות יוקרה, ובחמש וילות אחת אחרי השנייה אמרו לנו שהן תפוסות. התחלנו בכלל את כל הדיאלוג ממקום של עוצמה, אמרנו שהם אלה שצריכים אותנו. את מדברת עם בעל וילה ואומרת לו, 005,2 שקל ללילה? קח 002,1 ואני עושה לך טובה. בסוף סגרנו במקום כלשהו על 005,1 שקל ללילה, והוא עוד התקשר להגיד שהאורחים ששם עכשיו שמעו שהעוצר ממשיך ורוצים להישאר. ביקשו שנודיע לילה מראש לפני שמגיעים, כדי שינקו אחרי האורחים הקודמים. לא נשמע שהם מחטאים שם וגם לא שאלנו, אנחנו נשים צעירות אז גם אם נידבק לא יקרה לנו כלום. לא שאלו כמה אנשים נגיע או לאיזו מטרה”. בסוף, סגרו על וילה שתעלה לכל אחת מהן 000,3 שקלים לפחות משבוע.

במושב הגלילי אמירים, משכירים את הצימרים למשפחות, זוגות ורווקים. “יש לנו במתחם שלושה צימרים מעוצבים עם בריכה פרטית בכל אחד”, מתארת ענת זיו־און, בעלים של מתחם הצימרים ‘אדום לבן’. “יש כאן כרגע זוג צעיר בני 52 שגרים בהרצליה אצל ההורים של אחד מהם ורצו להתבודד, הם כל היום מנגנים ולא רואים אותם מחוץ לחדר. יש תכשיטן תל־אביבי צעיר שעושה כאן אימוני כושר ועוד זוג קנדי שלא הספיק לחזור לפני שהגבולות נסגרו”. לדבריה, פעילותם אושרה בתנאי שהאורחים ישהו לתקופות ארוכות במקום ללילה או שניים, מה שלא משתלם לבעלי הצימרים אבל בהחלט עדיף מכלום. “ההנחיות שקיבלנו הן לא לעשות טיילת של אנשים שיתחלפו כאן כל יומיים, אלא לארח לחודש ויותר ולנקות כמו שצריך בין האורחים. הפסדנו לדעתי 08 אלף שקל מאז שהתחיל המשבר. פסח הלך לנו ואין ודאות בנוגע לקיץ. זאת הפרנסה העיקרית שלנו, בשגרה שני לילות בסופ”ש עולים 004,2 שקל, עכשיו אני משכירה חודש שלם ב־000,5 ועוד היינו צריכים לצייד את הצימרים במיוחד לתקופה הזאת, קנינו טוסטרים וכיריים חשמליות לכל מטבח ומכונת כביסה. לישראלים היום 000,5 שקל זה לא כסף קטן, אבל אם יש לך יכולת כלכלית, ברור שתרצה להעביר את הסגר ככה”.

אפילו באילת המשותקת, הפעילות היחידה שעוד נרשמה היא בקרב מתבודדים היי־קלאס. “תענוג להתבודד פה”, אומר נור עאמר, מנכ”ל רשת מלונות קלאב הוטל בישראל. “אנחנו נתקלים אצלנו במלון בתופעה של ביקוש לסוויטות התבודדות, שזה אנשים מבוססים מתל־אביב שיורדים לאילת ומסתגרים בסוויטה מפנקת רחבת ידיים עם ג’קוזי במרפסת. אנשים שאחרי כמה שבועות בבית היו חייבים לשנות אווירה וברחו אל הקיץ של אילת. הם מקבלים שירות מיוחד לתקופה הזאת, שירות חדרים ללא הגבלה, ומבקשים ערכות מיגון ואפילו מצרכי מזון לתוך המטבחון של הסוויטה”.