סיפור אהבה

הוא: איציק סוקולובסקי, בן 31 היא: אסתי סוקולובסקי, בת 29

איציק, מנהל סופרמרקט בירושלים. אסתי, מאפרת

אסתי: "שכנה של חמותי הפגישה אותנו בשידוך. בדרך כלל בפגישה הראשונה מדברים על כמה אחים יש לך, מה אתה מתכוון לעשות בחיים. זה כמו למלא טפסים. אצלנו זה זרם בקלות. יש לאיציק 12 אחים, אז היה לו הרבה על מי לספר. האמת? התאהבתי בו מהרגע הראשון. הרסתי לו את התוכניות. הוא היה פחות החרדי האולטימטיבי, לא תיכנן להתחתן בגיל 22. אחרי ארבע פגישות כבר סגרנו בינינו".

איציק: "הייתי תלמיד ישיבה ותיכננתי לנסוע עם חברים בחופשת פסח לארצות־הברית. ובעקבות זה שהתארסנו הכל בוטל, אז היא 'הרסה' לי את הטיול, אבל הרווחתי את הדבר הכי טוב בחיים".

אסתי: "התארסנו בסוף חודש שבט, סוף פברואר, ובשישה באפריל כבר התחתנו. רציתי כבר להתחיל את החיים איתו ואמרתי לאמא שלי שאני לא מחכה עכשיו חודשים. 'או שאת מחתנת אותי איתו או שאני כבר מביאה ילדים' (צוחקת). לפעמים מסתכלים על חרדים מבחוץ וחושבים 'יאללה, כולה חיבוק', אבל 19־20 שנה לא נגעת בגבר וגם אם את חרדית את רוצה בזה. לא רציתי לעבור על ההלכות שחונכתי עליהן ובגלל זה היה חשוב לי כמה שיותר מהר להתחתן".

איציק: "ואחרי החתונה, כשיש משהו שנשמר רק לתקופות שבהן האישה יכולה להיות עם הבעל – זה משמר את ההתרגשות, את הגעגוע, את הכימיה, את האהבה".

אסתי: "לפני ארבע שנים, הבת שלנו הדר, אז בת ארבע, חלתה בסרטן. אתה נופל למצב שאתה לא יודע אם הילד שלך יחיה עוד יום אחד. היה רגע שבו עשו לה החייאה. וחגית, הבת הקטנה שלנו, הייתה בת שנתיים וחצי, והיינו צריכים גם להיות איתה. זה לא משבר אחד, זה המון מהמורות קטנות וצריך כל הזמן להתקדם, לא לעצור, לא לתת לסרטן פתח. איציק ואני ידענו שאם ניתן לזה להפיל אותנו - אין דרך חזרה. הדבר שהציל אותנו זה הזוגיות שלנו. היו הורים לילדים במחלקה שהתגרשו. ועלינו היו צוחקים בבית חולים שבכל מקום היינו מוצאים את הזמן להיות יחד. הדר הייתה חייבת לראות חוסן, שאמא ואבא לא רבים. פעם הייתי מאוהבת באיציק, היום אני אוהבת אותו. כי אני יודעת מה עברנו, והוא לא נשבר. תמיד הייתי זו שנשענת על איציק, ובתקופה ההיא הוא זה שנשען עליי".

איציק: "לאסתי יש המון שמחת חיים. וגם ברגעים הכי נמוכים - היינו ממש ילדים, אני הייתי בן 27 ואסתי בת 25 וגם אנשים מבוגרים מתקשים להתמודד עם זה - האופטימיות שלה החזיקה אותנו. היא לא אמרה סתם, היא האמינה באמת שיהיה טוב. קל יותר להתמודד עם סיטואציה כזאת כשיש מישהו כזה לצידך".

אסתי: "הדר החלימה לפני שנתיים והטראומה הכתה בנו דווקא אחרי המחלה. הכעס, החרדה. בן אנוש לא יכול לעבור כזה דבר אם הוא לא חי באשליה שהכל בסדר. למרות שאתה רואה את כולם מתים סביבך, מלא ילדים נפטרו מסרטן במחלקה של הדר, חיינו באשליה שהכל בסדר. זאת הישרדות. ואת זה אפשר לעשות אם יש לך פרטנר טוב. אחרי זה, כל אחד מאיתנו הלך לטיפול כדי לטפל ברגשות שהדחקנו".

איציק: "זה חיבר בינינו מאוד, היינו חייבים להיות 200 אחוז אחד בשביל השני. זה גילה לכל אחד מאיתנו את העוצמות שיש בשני, ואת הפירות של התקופה ההיא אנחנו קוצרים גם היום".

שגרת קורונה

איציק: "זו תקופה מאוד מאתגרת. ממילא פסח זו התקופה הכי עמוסה בשנה, ובגלל הקורונה אנשים הכפילו ושילשו את הקניות שלהם. אנחנו סופרמרקט ענק, 6,000 מ"ר, מפלצתי. אנשים באו ופירקו את החנות. וחוץ מזה צריך לנהל את הכל, וגם לוודא שאנשים לא מפירים את הנהלים בתור ושומרים על היגיינה. פתחנו את החנות משמונה בבוקר וסגרנו אותה באחת בלילה, יש לי שעה נסיעה הביתה, אני והעובדים היינו צריכים להימתח למקסימום. לפני פסח יש הרבה דברים לעשות בבית והכל נפל על אסתי. זה לא אנושי.

"אם תמיד במלחמה השוטרים והחיילים בחזית, הפעם גם העובדים והמנהלים של הסופרמרקטים היו בחזית לגמרי. ובסוף אנחנו גם חוששים שהעובדים או אני נידבק. ואם חס וחלילה אדבק, אני אביא את זה הביתה. אצלנו זה יותר קריטי כי המערכת החיסונית של הדר עדיין לא חזרה

לעצמה, אז היא בקבוצת סיכון, ואני מפחד פחד מוות.

כשאני חוזר הביתה מהעבודה, אני רץ לאמבטיה, זורק את הבגדים למכונת כביסה, מחטא את עצמי מכף רגל ועד ראש, ורק אז יוצא החוצה. וגם אז אני לא מתקרב אליה. עם כל הכאב שיש גם לי וגם לה, הבריאות שלה חשובה יותר מהכל".

אסתי: "אני כבר לא עובדת, כי אין חתונות. בהתחלה עוד עבדתי, מאפרת אחת־אחת, עובדת עם כפפות ומסכה, וזה מבאס כי כשכולן יחד זה החלק הכי שמח. בשבועות הראשונים הלקוחות לא חשבו שזה קריטי ואני כבר הבנתי, כי הנחו את איציק איך להתנהג בסופר, וגם עידכנו אותנו לא לבוא לבית החולים האונקולוגי אז ידעתי להזהיר אותם. אגב, אמרו שהציבור החרדי עושה דווקא, אבל אנשים במגזר הבינו את המצב והתאימו את עצמם. גדלתי בבני־ברק וגם לי לפעמים יש תלונות על דברים מסוימים, אבל נפגעתי בשבילם. אני שומרת על הכללים במסירות נפש. אין לך מושג כמה אנשים היינו אמורים לארח בפסח והיצר דיגדג לנו, אבל לא, אתה מוסר את האני שלך למען הציבור. למען הכלל. בליל הסדר הרגשנו כאילו יצאנו ממצרים בפעם השנייה וגם סוף־סוף ראיתי את איציק. חודש וחצי שיחררתי את הבן אדם וכבר לא ידעתי איך הוא נראה. יום אחד הוא חזר מגולח ומסופר".

אסתי: "במה אנחנו שונים? בהכל. איציק הוא הבן אדם הכי פרטי שיש ולי יש חשבון אינסטגרם פעיל מאוד. הוא מפרגן, אומר שאעשה מה שאני רוצה, ובו־בזמן מתחנן שלא אעלה תמונות שלו. פעם אמרתי לו שאני רוצה להעלות תמונה שלו רק כדי שיידעו שאני לא גרושה (נקרעת), כי רואים אישה מאופרת מדברת, וגברים יכולים לשלוח הודעות 'מה המצב?' או, 'את פנויה?' מרחרחים. אז יש שם גם כמה תמונות שלו".

איציק: "אנשים ברשתות מתלבשים באופן מסוים, אני טוב לי בפיג'מה (צוחק)".

חילוקי דעות

אסתי: "הוויכוחים בינינו נוגעים בעיקר לחינוך של הילדות. כשהבנות בבית ספר, אין מצב למחשב, רק יום בשבוע מותר להן, ודווקא בקורונה שמרתי על זה. קניתי המון חוברות, חומרי יצירה וספרים, הייתי עקשנית ברמות. ואיציק בא ואמר לי לשחרר".

איציק: "צריך להתאים את עצמנו לסיטואציה".

אסתי: "ועד שלא דיברנו על זה הרגשתי נקיפות מצפון, כאילו אני הורסת להן את המוח".

איציק: "יש לנו הרבה חלומות אבל הם מאוד פשוטים: תמיד־תמיד להמשיך לאהוב, להיות יחד עם הילדות ושתמיד יהיה לנו כיף יחד".

אסתי: "ולנסוע מדי שנה לאיזה מקום בעולם, לכבוש את כל העולם. בשנה שעברה רציתי לטוס לתאילנד. זה היה יום רביעי, ספירת העומר, הזמן היחיד שאני יכולה לטוס לחו"ל מבחינת העבודה שלי כי אז לא מתחתנים. ישבנו בבית בערב ואמרתי לו, 'מחר אנחנו טסים לתאילנד. אני אסדר הכל. אתה רק תקנה כרטיסים'. ואיציק אמר: 'מה פתאום'. ידעתי שהוא יכול לקחת חופש, אבל בגלל שהוא כל הזמן חושב קדימה, הוא אמר שלא. מפה לשם, יום למחרת בשעה אחת בצהריים, טסנו. השנה רצינו לניו־זילנד, אבל עכשיו אני כבר לא יכולה להיות אימפולסיבית ולהזמין כרטיס (צוחקת). כפרה על ניו־זילנד".