כל תקופה והאקססוריז שלה. היום אלה מסכות, כפפות ואלכוג'ל, אבל פעם, בתחילת הניינטיז, אלה היו מסכות אב"כ ומסקינג־טייפ לאטום את החדרים שבהם התבודדנו מפני הטילים של סדאם. ואז, בדיוק כמו היום, היו מי שעשו על האביזרים האלה קופה. למשל, המוכר משה המבודד, אחת הדמויות הזכורות מתוכנית הטלוויזיה המיתולוגית 'העולם הערב', של ארז טל ואברי גלעד.
כשהם שירתו בגלי צה"ל אי שם באייטיז, טל וגלעד נחשבו לשני הגאונים שמאחורי תוכנית הסאטירה 'מה יש', שבמהלך השנים הפכה גם היא למיתולוגיה. זה היה שלאגר, ככה אמרו אז, בקרב חיילים ובני נוער, אבל זה היה רק רדיו, מי רואה. ואז, לפני 30 שנה בדיוק, הכל השתנה. התחנה הבאה שלהם, 'העולם הערב', שודרה בערוץ 2 הניסיוני ודל הרייטינג בדרך כלל, כך ששום תקרת פופולריות לא הייתה אמורה להתבקע. גם טל וגלעד חשבו כך, עד שגילו פתאום שהם לא באמת יכולים ללכת ברחוב בשקט.
"הפעם הראשונה שבה פתאום הבנתי את זה, קרתה ביום הכיפורים", נזכר ארז טל, "זה היה שנה אחרי שהתוכנית עלתה, וביום כיפור יש התגודדויות של ילדים בצמתים. אז יצא שהלכתי ברגל מהבית. באיזה צומת פתאום מלא ילדים התחילו לצעוק ולרוץ, נהיה מפחיד. פשוט היו המונים. רצתי מהר ככל שיכולתי - וברחתי".
בפעם הראשונה הבנת שלתהילה יש מחיר.
"כן, פתאום מזהים אותנו וזה היה נורא מוזר. היינו ברדיו הרבה שנים, אברי עשה דברים בטלוויזיה, אבל פתאום זה נהיה משהו. קלטנו את זה גם עם ההוצאה של היומן 'העולם הערב', כשהגענו לחתום עליו בשבוע הספר, נדמה לי שב־1991, והייתה היסטריה. עמדו בתור ילדים שנחתום להם, היומן נמכר בכמות מטורפת. אף אחד לא חשב בכלל שזה יהיה ככה".
"היינו כוכבי ילדים בעצם", מדייק אברי גלעד, "נהיינו בשנייה. להיות כוכב ילדים אף פעם לא היה דבר סימפתי, לא אז ולא היום. אבל כיוון שאני בן אדם מרוחק חברתית ולא זורם ולא חמוד, אלא ביישן ומתקשה לחלק קשב, זה לא היה תמיד נוח במיוחד. היום כל מפגש בין מעריץ לכוכב הוא סלפי אבל אז היה צריך לחתום ולכתוב הקדשה. עשינו את זה עשרות אלפי פעמים ועד היום יש לי בליטה באצבע מרוב הקדשות וחתימות. היום, לילדים ובני נוער אין מושג מי אני. אבל משהו בי, כשאני עובר ליד חבורה של ילדים, מתכונן להתקפה, מתכווץ מבפנים, בגלל הימים של 'העולם הערב'".
× × ×
'מה יש' הייתה הבסיס, 'העולם הערב' הייתה התרגום הטלוויזיוני המשודרג. זה התחיל ב־1990, בזכות המשקיע דורון אברהמי שרצה להתחרות במכרז הקרב לערוץ 2, הערוץ המסחרי הראשון, שתוכנן לעלות ב־1993. לבמאי אבי כהן זה התחבר במדויק. "חלמתי אז לעשות את 'מה יש' בטלוויזיה, כי הייתי מהמעריצים. ב־1989 פניתי לחנוך חסון מרשות השידור, שניהל את מחלקת הבידור, והוא לא הבין על מה אני מדבר. נפגשתי עם רון בן ישי, אז מפקד גלי צה"ל, והוא אמר לי: 'אבי, מי שמכיר את התוכנית זו שכבה של חיילים. אם זה יהיה בטלוויזיה, יתחילו מהכנסת להעיר לנו. עדיף לנו ככה, מתחת לרדאר'. אז לא קרה. כשהגיע מכרז ערוץ 2 הראשון, דורון אברהמי חשב שהוא צריך להיות חתום על משהו, ועלה הרעיון שוב. פניתי לאברי וארז, שיתפנו את ‘אולפני מימד’ של לאון צימן ואיתן אבוט. זה היה אולם קולנוע זנוח, בשכונת תל ברוך בתל־אביב. בשנה הראשונה, כשצילמנו, רצפת האולפן עוד הייתה בשיפוע".
אבל אז הגיע המכשול הראשון. גלעד אהב את הרעיון, טל לא רצה בכלל לשמוע על טלוויזיה. "אברי נורא רצה מסך", מספר טל, "הוא כבר עשה תוכניות כמו 'עד פופ', נדמה לי, ואני ממש לא רציתי. התנגדתי לזה, נראה לי שזה ליפול לידיים של כל מיני במאים שיגידו לי מה לעשות, ולא התאים לי. ברדיו אני זה שעשיתי הכל, שלטתי בזה ואהבתי. טלוויזיה נראתה לי עבשה, וחשבתי שאנשים מתייחסים למדיום הזה בחוסר חוש הומור".
בגלל הערוץ הראשון של אז?
"בעיקר. בשיא ימי 'מה יש' הייתה לאברי ולי הופעה אצל רם עברון בערוץ 1, שהייתה קטסטרופלית. הוא עשה ראיון רציני עם 'הזוג הזה מהרדיו שעושה דברים שנויים במחלוקת', וביקש שנעשה שני קטעים. אברי עשה מבזק חדשות של יוחנן, ואני עשיתי שיחת טלפון עם פזית, כשהיא מתעצבנת עליי בטלפון ומאיימת לנקום בי ולשפוך עליי מים, ובסוף מישהו שפך עליי מים. זה היה אולי נחמד מהצד, אבל אני לא אהבתי את זה".
לפי הסיפורים, עמדת בסירוב לא מעט זמן.
"הייתי פרפקציוניסט ברמות, וברגע שאתה תלוי בתאורנים ובבמאים, וזה לא תחום שאתה שולט בו, לא רציתי להתקרב לטלוויזיה. לא הבנתי אז בטלוויזיה. אברי לחץ וכל הזמן אמרתי לא. לתמונה נכנס אבי כהן, שעשה עם אברי את הסרט 'יהושע יהושע'. הם היו חברים, והוא לחץ עלינו לעשות כבר דברים בטלוויזיה יחד. הסכמתי לעשות פיילוט, משהו של רבע שעה, אני לא יודע אפילו איפה זה היום. שמחתי שלא קרה עם זה כלום כי גם ככה הייתי חצוי".
למה בעצם?
"כי באותם ימים עשיתי אודישן אחד ל'זהו זה!' כדי להגיש פינה. לא מעט תוכניות פנו לגל"צניקים, ולכל האודישנים אמרתי 'לא' חוץ מל'זהו זה!'. נדמה לי שעשיתי פינה כזו של חזאי, השתוללתי שם ודי שברתי להם את האולפן. לא קיבלו אותי, וזה האודישן היחיד שעשיתי כל חיי למעשה".
"היה לנו ניסיון בוסר שלא צלח", מוסיף גלעד, "עשינו איזה פיילוט לאייל גפן לדעתי, תוכנית פורים, לא היה בכיוון בכלל, אבל בפעם השנייה זה כן הצליח. אני כבר הייתי בטלוויזיה, 'פיצוחים', 'להיט בראש', 'עד פופ', ואז הגיע הדבר הזה".
טל: "אמרתי 'לא יודע, לא בטוח', אבל הבטיחו שאנחנו נחליט בדיוק איך אנחנו עושים את זה. צילמנו תוכנית אחת במצלמה ששכרנו, בתחנה המרכזית הישנה בתל־אביב. זה היה קטע של שמוליק המדריך, שזה אני, ואברי כילד שבא איתי לטיול. לא חשבנו לרגע שזה ישודר, אבל יצא די משעשע. וזה בעצם היה הפיילוט. כל הרעיון היה שדורון אברהמי יממן, ערוץ 2 הניסיוני ישדר, ואם יקבלו את הפיילוט, נעשה 20 תוכניות של 15 דקות כל אחת. ביום צילום הספקנו שלוש כאלה. זה היה אמור להסתיים שם".
אבל אז הגיעה מלחמת המפרץ, בתחילת 1991, ו'העולם הערב' נסקה לספירות של 'זהו זה!' בערוץ המתחרה, שגם היא להטה באותו זמן בדיוק. המצע היה רך לפעולה: כמו בימי הקורונה, רק בלי נטפליקס, כשעם שלם מבלה בחדרים אטומים, מתקשה לעכל את האיום העיראקי ומחכה לאנשים על המסך שיעניקו הקלה כלשהי. 'העולם הערב' התלבשה כמו פטריוט מדויק על סקאד רועם.
"אמרו לנו, 'אולי תתאימו את התכנים שלכם?'" נזכר טל, "ניסינו ועשינו משהו שאהבנו. אבל בלי מלחמת המפרץ, התוכנית לא הייתה ממשיכה. זה היה הומור הזוי ומנותק ולא שייך לכלום. המלחמה הפכה את התוכנית לרלוונטית כי כולם, כמו היום בערך, היו בחדרים אטומים וחיפשו משהו שיצחיק אותם. פתאום היינו רלוונטיים. ובסוף עשינו כמעט שלוש שנים, מאה ומשהו תוכניות".
אם כי התוכנית די עבדה גם לפני מלחמת המפרץ.
"בהתחלה לא ממש. כתבו עלינו דברים איומים ב־20 התוכניות הראשונות. בגלל שפתאום התייחסנו לאקטואליה ולמצב הרוח הלאומי, משה המבודד התאים בדיוק, והיה את הקטע עם 'לא להזריק אטרופין' והדמות של סדאם חוסיין, פתאום זה נהיה וואו, וקלטנו שכולם רואים את זה. הדבר היחיד שעשינו לפני וממש תפס היה הפסטיפח של הילד רובי, אבל ברגע שהתחילה המלחמה, אנשים הכירו את התוכנית, ומרגע שהכירו, זה כבר הפך להיט מדינה".
ואז כבר יש ציפיות.
"שמע, גם השתכללנו, לא ידענו מה אנחנו עושים בהתחלה, למדנו תוך כדי תנועה. ב־20 התוכניות הראשונות לא היה ציוד כמעט, וכשרצינו לייצר רקע היה לנו מישהו שעשה שקופית כזו, והקרנו את השקופית מאחורה. עם הזמן השתכללנו בצילום ובעריכה והמוצר נהיה יותר טוב".
גלעד זיהה הצלחה כבר מתחילת הדרך. "לא יודע אם 20 הראשונות לא עבדו. כשאתה מדבר על 'לא עבדו', זה 20־50 אחוז רייטינג. במלחמת המפרץ זה קפץ ל־40 אחוז. מספרים של פעם. בעיניי התוכניות הראשונות היו מקסימות, אבל ברור שהמלחמה נתנה את הבוסט הגדול למשך משהו כמו 20 תוכניות, ואחר כך זה המשיך עוד 80 תוכניות אחרי המלחמה".
× × ×
יאיר ניצני, כוכב תיסלם באייטיז והאשם תמיד ב'מה יש', נכנס לדמות האגדית של בסאם עזיז, השגריר העיראקי. "מה שהיה יפה בדמות של עזיז זה שהוא למעשה היה הראשון שבישר על טילים על ישראל", הוא נזכר, "בעוד כל המומחים ואנשי הביטחון נשאלו אם טילים ייפלו בישראל ואמרו שלא, עזיז של 'העולם הערב' אמר שייפלו טילים עוד יום־יומיים וזה מה שקרה. די מדהים".
השחקן מתי סרי גילם את סדאם חוסיין, האיש השנוא ביותר בארץ באותם ימים. "את סדאם עשיתי מתוך ניחוש ולא ידעתי עד כמה סילפתי בול. פשוט הייתה השראה מסוימת ממנו, כפי שראיתי בטלוויזיה אז, וזה בא לי בבום".
"הלהיט היה סדאם חוסיין", מאשרת השחקנית שרית סרי, בת זוגו לשעבר של מתי. "אנשים היו דבוקים אלינו וכל פיפס מסדאם חוסיין קיבל תהודת ענק. מתי היה מקבל טקסט מאברי וארז, מתקשר לסבא שלי יעקב ז"ל והוא היה מתרגם לו לערבית. בשילוב עם העברית".
אבי כהן: "בזמנו זה היה חידוש עצום כי הבאנו טלוויזיה שיצאה מהז'קט שלה. להביא את סדאם חוסיין שהפחיד את כולם ולהציג אותו כדמות לגמרי אחרת, מצחיקה, היה שחרור מאימה ממש".
"מה שעבד במלחמת המפרץ היה היכולת לקבל מענה לפחד שהתעורר אצלך בבוקר, באמצעות הגחכה", אומר גלעד, "סדאם חוסיין ומלוויו היו מושא להפחדה בארץ, ואצלנו פתאום הפכו לדמויות מגוחכות. היום אתה לא יכול לצחוק על וירוס, אין על מה לצחוק, אבל כשלקחנו את האנשים האלה והראינו כמה הם חפפנים וקטנים, זה עשה תחושה טובה שלא אויב גדול עומד מולנו, אלא סתם אנשים מטומטמים שאפשר להכיל אותם. זה היה קתרזיס כל ערב. באמצעות ההומור הפשוט הזה הצלחנו לתת לאנשים לצחוק ולהשתחרר מהפחדים שלהם. זה היה הומור שבפעם הראשונה פנה לכולם, לא רק למבוגרים כמו ב'ניקוי ראש'. כולם היו יכולים להתחבר, יש למסרים העמוקים, יש לתלבושות ולדמויות".
אלה היו שנות השיא ביצירה של טל וגלעד, שעבדו בתקציבים מגוחכים יותר מדמותו של סדאם בתוכנית. "כל אחד ישב בבית וכתב", מספר גלעד ,"זו הייתה תחילת האפשרות לתקשורת בין מחשבים. עוד אין אינטרנט ואין אפשרות להעביר טקסטים, אבל העברנו קבצים במחשב איכשהו. כל אחד שלח לשני את הרעיון שלו, השני משפר, מוריד, מוסיף, והיינו באים ומצלמים ביום אחד את כל החומרים, בהתנהלות שהיום בלתי אפשרית, כי היום בכל שעתיים שלוש מחליפים סט והכל היה אז באפס כסף. היינו מייצרים שלוש תוכניות בשבוע של 15 דקות".
הם חילקו ביניהם את העבודה: "ביום צילום אברי עשה את רוב הדמויות, ויותר עבד עם האורחים שבאו, יחד עם הבמאי”, מספר טל, "ובעריכה אני ישבתי שעות על גבי שעות עם העורכת, שהייתה חברה של אברי, מיקי זר. ישבנו שעות על שעות בחדר עריכה".
המצוקה התקציבית הולידה אולי את התוכן השיווקי הראשון בישראל. מרצ'נדייז עוד לפני שהמילה הגיעה לארץ. "דורון אברהמי כל פעם אמר, 'נגמר לי הכסף, נגמר לי הכסף', וחיפשו איך לממן את זה", אומר טל. "בערוץ 2 הניסיוני היו דרכים עקלקלות לממן תוכניות, אז עשינו ופל מיוחד של עלית, ששמה הרבה כסף בתוכנית, והיה גם את יומן 'העולם הערב' וההכנסות הלכו לממן את התוכנית. במונחים כספיים של היום זה מגוחך. את 20 התוכניות הראשונות בכלל עשינו בהתנדבות. מהתוכנית ה־21 שילמו לנו נדמה לי מאה דולר לתוכנית, אולי פחות".
נכנס משהו לכיס?
"לא ראינו כמעט כסף. המרצ'נדייז הלך כמעט כולו לתוכנית, ובשנה האחרונה, כשהיו כבר כמה גופים שהכניסו כסף, העלו לנו את השכר וקיבלנו אולי 200 דולר לתוכנית. זה כבר היה הרבה כסף".
"כל המרצ’נדייז הלך למימון התוכנית ולא ראינו מזה שקל", מוסיף גלעד, "בקושי חיינו מהתוכנית הזאת. אז עוד לא היה כסף בטלוויזיה משום מקום ולא הרווחנו בכלל. היום היינו נהיים מיליונרים מזה, בטוח, כי היינו ממנפים לפרסומות ולכל מיני עניינים. אבל אז אי־אפשר היה למנף שום דבר לכלום ומה שמונף הושקע חזרה. הפרצוף שלי היה חטיף, ולא ראינו שקל. מהיומן קצת הצלחנו להרוויח, הצלחנו למכור לא מעט וכך קניתי את מכוניתי הראשונה, אלפא שחורה ונהדרת. אבל זה לא משנה".
כי?
"לא עשינו את התוכנית בשביל הכסף. באנו מגלי צה"ל, ולא הייתה לנו מסורת לעשות דברים בשביל כסף. עשינו דברים כי הם בערו בנו, נהנינו, ולמשך תקופה היה לנו את מגע הקסם הזה. כל דבר שנגענו בו נהיה זהב. אחר כך זה עבר לאנשים אחרים. כשיש לך את זה אתה יודע שמה שתעשה יצליח, ולא שואל שאלות אחרות".
גם עינב גלילי, שגילמה את קריינית הרצף של התוכנית, לא התעשרה. "'העולם הערב' הייתה תוכנית של אברי וארז, ואני עשיתי את הקריינות שהם כתבו", אומרת גלילי, שהייתה בת זוגו לשעבר של גלעד עוד לפני שהתוכנית התחילה. "הייתי בגיל שבקושי ידעתי לכתוב ולקרוא, אז לא הייתה בזה מבחינתי בעיה. הקריינית שהם יצרו הייתה מתוקה מאוד ודי נועזת לתקופתה, בעיקר בהיעדר מוחלט של עכבות או מבוכה, בנכונות שלה לעשות הכל בשביל התפקיד, ובגאווה הלא־מוסתרת שלה בשרשרת מאהבים מרהיבה כולל אושיות כסדאם חוסיין".
לפחות הרווחת קצת?
"לצערי התקוות של הקריינית ושלי להתעשר מהתוכנית, לא התממשו. חלק מהזמן עבדתי בהתנדבות ואחר כך הרווחתי סכום צנוע מאוד בלירות או בזוזים או מה ששילמו באותה תקופה. עד היום אני חושדת שאברי וארז עקצו אותי עם הבפלה והיומנוער".
"לימים אנשים טענו שהיה לחטיף הזה טעם של גרביים", מבקשת להזכיר סרי.
"לא היה מה לעשות אלא ללכת על החטיף הזה", אומר הבמאי אבי כהן, "הכל נעשה בתקציב משקאות קלים בהפקה של היום. להרוויח? זה היה רחוק. אבל לכולנו זו הייתה השקעה לעתיד וזה בסדר. מה שכן, עד חמש וחצי כולם היו מסתלקים מהאולפן, מהפחד של הטילים. בימים כאלה, של הקורונה, תוכנית שהייתה משחררת לחצים כמו שעשינו, הייתה מאוד מצליחה. לא לחינם מחדשים את 'זהו זה!'. את אברי וארז אי־אפשר להביא לעשות את אותו דבר".
× × ×
על הכימיה המופלאה בין גלעד לטל מקפידים להעיד כל המשתתפים ביצירת התוכנית. "היה משהו חדשני שם, בעיקר של ארז ואברי, בכתיבה שלהם, הם היו גם כאלה שמאוד מקבלים רעיונות", קובעת סרי, "הבאנו רעיון טוב, הם היו עליו. לא היו קרבות של אגו".
"היינו צעירים ונחמדים ומצחיקים מאוד", מאשר גלעד, "אני כבר לא צעיר ולא מצחיק הרבה זמן ככותב. אולי כבן אדם. איך שנגמר 'העולם הערב' נדרתי לא לכתוב יותר הומור, כי זו עבודה קשה מדי ומלחיצה מדי, החלטתי שזה לא בשבילי לחשוב כל הזמן מה מצחיק, איבדתי עניין בלהצחיק אנשים, ואני עושה את זה היום באלתור, אבל לכתוב מערכון עם פואנטה זה התיש ושחק עד הקצה".
למה בעצם?
"זו הייתה עבודת פרך בכתיבה ועמידה מול דדליינים, די קשה ומפחיד. לא היה גיבוי, כי היינו הכותבים היחידים. אם אני או ארז לא הבאנו את זה, אז איש לא הביא. הלכנו בעולם וכל דבר שראינו - כל פרסומת, כל אמירה - ניסינו להפוך לבדיחה. זה גרם לי להסתכל על העולם כחומר גלם לבדיחות וזה לא שירת אותי טוב".
כלומר?
"הייתי ממש לא רגוע, במיוחד בצילומים, הייתי עצבני כל הזמן, וזו לא הייתה אווירה נעימה בשבילי, אז גם ידעתי שיש לי הפרעת קשב וכל דבר מסיח אותי. על הסט עשיתי טרור, צעקתי על כל מי שהפריע לי והתעצבנתי שדברים לא עבדו בקצב שלי. היה מאוד לא נעים לעבוד איתי תקופה".
נעים או לא, 'העולם הערב' נכנסה לפנתיאון עם שלל מערכונים ודמויות. "באיזשהו שלב הגיעו כוכבי התעשייה, קרן מור, ענת וקסמן, שרית ומתי סרי, אורי גוטליב, טל פרידמן, משה פרסטר, שירילי דשא, שמיל בן ארי, כל הדור הצעיר והמתוסכל שהערוץ הראשון פחות התייחס אליו", מספר טל. "אני שנאתי לעשות דמויות, אז הייתי הכתב או המנחה, ואברי עשה הרבה מאוד דמויות, מהילד רובי ועד שמעון דן".
ולאט־לאט העזתם יותר.
"כשהתוכנית עבדה ממש טוב, היינו מאתגרים את ההפקה, מרשים לעצמנו, ואפילו הבאנו פיל אמיתי מקרקס מדראנו, שהיה אז בארץ. הפיל השתין באולפן, ואתה יודע מה זה פיל משתין באולפן? אין לתאר. בבת אחת כאילו התפוצץ צינור שם. אני גם זוכר את עצמי עומד באיזה מערכון על עגלה רתומה לסוס, צילמנו משהו על אלטע־זאכן ונסענו בחוצות תל־אביב. הייתה היסטריה".
"אני לא שחקן ואף פעם לא הייתי, אבל היה לי ארסנל של דמויות מהילדות, והדמות שהכי הצליחה הייתה 'מים מים', הילד רובי", אומר גלעד, "זו דמות שהייתי עושה בבית להורים שלי. כשהייתי נער, הייתי תמיד מדבר ככה, כמו ילד קטן. הבאתי אותו, כי זה מה שהיה לי זמין, לא היה לנו זמן לעבוד על דמויות וזה הצליח, כי לא היה משהו אחר. היום, מול כל תותחי־העל של הבידור והסאטירה, זה אולי מגוחך שבכלל חשבנו שאפשר לעלות עם דבר כזה לשידור".
עובדה שהצליח.
"כי זה מה שהיה, עניין של תזמון. גם ברדיו, ב'מה יש', פשוט היינו במקום הנכון בשביל לשבור את כל המוסכמות ולהביא את הדבר הצעיר שאז היינו, שהיה הרבה יותר מהיר, הרבה פחות פוליטיקלי־קורקט. למרות שהדברים שלנו היו נקיים לגמרי לעומת מה שעושים היום, אבל אז היינו חתרניים ממש. המצאנו משהו, פאנצ'ים מהירים, צילום מהיר, עריכה מהירה".
ואת משה המבודד, דמות מיתולוגית.
"כל משבר ומשה המבודד שלו. יש אנשים שמנסים לגזור קופון גם היום. זה היה אז בול בפוני, לספסרים שאז קמו למסקינג־טייפ. אתה רואה, כל זמן עם המוצרים הלא־עוזרים שלו, שאנשים מרגישים דחופי כוח עליון לאגור, כי אם לא, הם חשופים לכל התחלואים. עכשיו זה מסכות ונייר טואלט, ואז היה מסקינג־טייפ. היו למשה מערכונים רבים של הפקעות מחירים עד לשיא של שיר המאה שקל בתוכנית המאה בקליפ מהמם".
איך נולדה הדמות?
"אני לא יודע. בניגוד לשחקנים שיכולים להגיד לך 'לקחתי את זה מפה ועבדתי ככה', היינו עושים שלט מקרטון, עומדים למצלמה ואז היינו ממציאים משהו עם טקסט מאולתר שכתבנו חצי שעה קודם. כל התהליך היה מאוד פרטצ'י, לא מערכון של עשרה כותבים ושחקנים מהרמה העליונה. שני כותבים, רצון טוב, אפס זמן וכסף ואי־עשיית חשבון מוחלטת לשום דבר".
בראייה לאחור, מה עבד שם?
"אתה מדבר על זמן אחר לגמרי, זמן שבו אין רשתות חברתיות ואין את העניין הזה של כל אחד מייצר כל מיני בדיחות ושולח, אין ווטסאפ, יש ערוץ 1 ושמינית הערוץ הניסויי, ואין חומרים, אין כלום. פתאום באנו אנחנו, שיודעים להגיב מהרגע להרגע, יתרון גדול. שמענו משהו בחדשות, וידענו להגיב בערב, משהו שלא היה אז בכלל. הבאנו מיומנויות מגלי צה"ל של לעשות מהר, לערוך מהר, וארז היה עורך־על וידע להעמיד תוכניות שלמות מאוד מהיום להיום".
שרית סרי: "ישבנו איזה ערב בסלון, נזרקו רעיונות כמו הזמרת נאווה רן על הרקע של זהבה בן ושירי הדיכאון שלה באותה תקופה. לזהבה היה שיר עם מספר טלפון ממש, 'שתיים, ארבע, תשע, שמונה, בסוף שתיים', משהו כזה, ואז עשינו את זהבה ואחותה במסך מפוצל, שהיה מרעיש וחדשני אז. מתי היה בדמות של רבקה מיכאלי שראיינה את זהבה ואחותה. הגאווה שאקח עד לקבר זו פרודיה על צ'רלי צ'פלין. באותו זמן ספי ריבלין עשה במפעל הפיס את צ'פלין ועשינו מזה מערכון שבו הייתי בדמות".
הצלחת לתרגם את ימי הכוכבות להצלחה בהמשך?
"לא הרגשתי כוכבת. הדבר הראשון הגדול שלי היה 'העולם הערב' והתחבאתי מאחורי פאות, לא זיהו אותי ברחוב. הקפדתי לשמור על אנונימיות וזה לא היה חכם. גם כסף לא היה ממש, אבל נכנסו עבודות אחרי זה, למשל 'מוצ"ש', 'החרצופים', היו פינות שלי אצל עינת ארליך. אנשי מקצוע ידעו שזו אני, אבל זה לא משהו שעצרו אותי ברחוב".
כהן: "זו הייתה פרודיה מאוד ברורה וחריגה על טלוויזיה והקונבנציות הטלוויזיוניות בימים ההם, אחרי שחבורת לול עשתה את זה פעם ו'ניקוי ראש' גם, אבל מאז לא עשו את זה. למשל, ירדנו על 'מקבילית המוחות' בצורה חריפה. היה מעין שעשועון שבו אם מישהו לא ענה נכון על שאלתו של ארז, אברי היה חוטף מכות. זה היה חלק מפריצה של תרבות חופשית לפני העידן שבו זה באמת קרה, לפני 'החמישייה הקאמרית', התפרצות של דור שנמאס לו מהמוסכמות של הדור הקודם בתרבות, שהסיר את הפלצנות הממלכתית וכל קורבן היה כשיר".
מה זכור לך במיוחד?
"היה איזה קטע ששרית סרי ושחקנית נוספת גילמו שתי פרחות, ואז היה מותר להגיד את המילה הזאת למרות שלא אמרנו. הן נשארו לבד באולפן, הסתכלו, ראו מצלמה ואמרו 'איזה יופי, ניקח אותה'. ואז הראינו את התמונה דרך המסע שלהן עד לבית שלהן. אני לא חושב שהיום היו עושים דבר כזה. היה לנו גם קטע של מצלמה שאוננה כביכול לארז על הרגל, כי הוא התייחס אליה כאל כלבלב שהלך אחריו. הלכנו די רחוק, היינו נועזים ואנשים השתגעו מזה. הייתה אפילו מודעה בעיתון: 'אם אתה רוצה לראות 'העולם הערב' כמו שצריך, תקנה מאיתנו אנטנה'".
× × ×
האם זה היה עובד היום? הדעות חלוקות. "תשמע, זה לא הפורמט, אלא שני האנשים שעשו את זה יחד איתי, ואני מעז למנות גם את עצמי", אומר כהן, "שלושתנו המשכנו בטלוויזיה והשארנו משהו. כמה שנים אחר כך עשיתי את 'פלטפוס' שהייתה מבוססת על קבוצת כישרונות. אבל מבחינה תרבותית, האנרכיסטיות של 'העולם הערב' הייתה פורצת דרך. היום אני חושב שפחות יבינו את זה".
טל: "זה עולם אחר לגמרי, וטכנולוגית כל אחד יכול לייצר כיום משהו שהוא הרבה יותר טוב באמצעים ביתיים. אנשים עושים את זה ומעלים לרשתות. כזה דבר בדיוק לא היה עובד, אבל ביחס לתקופה ההיא, מה שעשינו היה חדשני ואחר. היום זה ישן, של פעם. לעשות תוכנית אחת נוסטלגית לזכר הימים ההם אפשר, ואירחתי בזמנו את אברי בתוכניות שלי, אבל אנחנו במקומות אחרים והעולם השתנה. אז הטלוויזיה הייתה מאוד ממלכתית ומורמת מעם, וכמעט ולא היה בה משהו שהוא סתם בשביל הכיף. אנחנו היינו הילדים הרעים החתרנים, שעושים דברים שיגידו עליהם: 'מה זה השטויות האלה, מה הם עושים'. היום זה כבר לא תופס".
איפה אתה מזהה את התרומה של התוכנית לתרבות שלנו?
"'העולם הערב', כמו 'מה יש' ודברים אחרים שהייתי חלק מהם בתקופה ההיא, עזרו לקחת את הטלוויזיה וגם את הרדיו ממשהו שהוא של הממסד למשהו שהוא שלנו, של הצופים, יותר כיף, בגובה העיניים, ולא בא עם איזו דוקטרינה ממלכתית של 'אתה תצחק מזה ותבכה בזה', אלא 'יאללה בואו תבלו'. 'הקומדי סטור' בעצמם אמרו שזה היה חלק מההשראה שלהם, ושחלק מהדקויות שלנו המשיך איתם".
גלעד: "'ארץ נהדרת' היא בעצם 'העולם הערב' בגרסת המיליון שקל לפרק. זו אותה תוכנית, נניח אם אתה חושב על מבזקי החדשות ועל איל קיציס. גם לנו היו חדשות שפתחנו איתן במהדורה עם ידיעות מצחיקות וכתבים וחיקויים ודמויות, אם כי לנו היו רק מומצאות, ולא אנשים אמיתיים, זה עבר אבולוציה. אבל כשאתה מסתכל על 'ארץ נהדרת', זה הפורמט. הוא הומצא ב’אולפני מימד’ בכסף זעום לתוכנית עם שני אנשים שעשו הכל. אם זה היה מצליח היום? ייתכן מאוד. האם החיבור שלי ושל ארז היה מוצלח היום? לא יודע. זה גדול עליי".
מסכים להגדרת 'העולם הערב' כאייקון?
"היא קצת נשכחה לדעתי ולא נחשבת אייקון. אין שידורים חוזרים, בגלל בעיות של זכויות. אני לא חושב שאנשים בני 20 יודעים מה זה 'העולם הערב', אבל רואים אבולוציות של הדבר הזה. מה שהיא תרמה, זה העלאה של כל העשייה ההומוריסטית על ספידים. האצנו קצב. פעם, עד 'העולם הערב', מערכון היה יכול להימשך עשר דקות בתוכניות טלוויזיה ולכלול פזמון וכל מיני דברים. אנחנו קיצרנו. כל התוכנית הייתה 15 דקות ונפתחה במשפט אחד של פאנץ', חיתוכים מהירים, וכל העניין של הדמויות. עד אז לא היו דמויות ממש. לא נגיד שהמצאנו את זה, אבל אנחנו בין הראשונים שהשתמשנו בזה בקביעות ובקנה מידה גדול".
ניצני: "אני מניח ש'הקומדי סטור' במובן מסוים לקחו מ'העולם הערב' ואולי גם 'החמישייה הקאמרית'. אני חושב שאלה היו סימנים ראשונים לארז שהוא צריך להיות בפרונט. אני חושב, ולדעתי גם ארז חושב כמוני, שזה מסוג הדברים שאסור להחזיר, כי כל התפרים הפרומים האלה יובלטו ולכן עדיף להשאיר אותם ככה ולא לגעת, לא להרוס את האגדה".
ואולי בכל זאת יש אפשרות לקאמבק?
טל: "היום כבר לא פונים להחזיר את 'העולם הערב'. לצערי, יש מחלוקת עד היום בכל מה שקשור לדבר הזה, ולכן הוא לא מופיע בצורה מסודרת בשום מקום. ניסינו לסדר את זה עם דורון אברהמי והגענו לסיכום, והוא חזר בו. העניין היה שזה יהיה בווי־או־די ושאפשר יהיה לראות את כל הפרקים בצורה מסודרת. מה שיש זה רק פיראטי ברשת, ואולי ככה זה אמור להישאר. זה שייך לתקופה אחרת, נגמר".
גלעד: "אין מדורות שבט, אלף מדורות הוצתו ואין דבר אחד שכולם יושבים לראות. זה נגמר. עדיין יש תוכניות חזקות פה ושם, אבל זה לא מה שהיה פעם כשכל האזרחים צרכו. זה גם לא טוב שכל האזרחים צורכים את אותו תוכן, אבל זה מה שאיפשר את ההצלחה המטורפת של הפורמט הזה, כולם ראו כי לא הייתה ברירה. היינו בזמן הנכון ובכישרון, והיום לא היינו מצליחים ככה, כמעט בטוח שלא".
razs@yedioth.co.il
