לפני כחודש, כשרק החל המשבר הבריאותי, חזרה ד"ר איריס קלירס הביתה מעוד יום ארוך מדי בעבודתה במרכז הרפואי וולפסון. הבן שלה, בן עשר, הביט בה בחשדנות והכריז: "הנה קורונה־וומן!" כשניסתה להבין מה אומר התואר, הסביר בפשטות: את גיבורת־על והכוח שלך הוא לרפא אנשים מקורונה. "למרות המחמאה, הוא שמר על מרחק בטוח ולא זינק לחיבוק רגיל", היא מודה בחיוך. "ילדים של צוותים רפואיים מפתחים חוסן אחר, בלית ברירה".
"הבן שלי הודיע לנו שהוא חסין־על", צוחקת ד"ר ענת אנגל, מנכ"לית המרכז הרפואי. "אצלנו בת הארבע בעיקר מנסה להבין מי נחשב זקן ומי סתם מבוגר", משתפת ד"ר שירי טננבאום, "בכל זאת אנחנו משננות שהקורונה כמעט לא פוגעת בילדים". וד"ר קרן הולצמן מחדדת: "כמומחית במיילדות, אני יכולה להגיד באחריות שכשנולדת אמא נולדים גם ייסורי מצפון. השאלה היא מה קורה כשנולדים האבות".
הצוות הזה, שמוביל את וולפסון במשבר הבריאותי הכי גדול שידעה המדינה, יוצא דופן – מנהלת ולה שלוש סגניות, כולן בנות 41 עד 47, כולן מומחיות במינהל רפואי. צוות נשי וצעיר בשדה גברי באופן מובהק שבו הגיל הממוצע של מנהלי מחלקות הוא 55. אנחנו יושבות במשרד במרחק בטוח, מפוזרות בחלל. כשאני שואלת "למה זה עדיין סיפור שנשים מנהלות בית חולים", קל לראות את אי־הנוחות מתחת למסכות.
"אולי זה באמת לא צריך להיות סיפור", עונה באינסטינקט ד"ר הולצמן, מומחית בגינקולוגיה.
"אבל לצערנו זה בהחלט סיפור", מדגישה המנכ"לית אנגל, מומחית ברפואה פנימית. "עובדה שאנחנו לא רואות מספיק נשים בתפקידים בכירים ובתפקידי ניהול. בכל זירה משמעותית אנחנו נעדרות. בפוליטיקה, באוניברסיטאות, אז זה עדיין אישיו. אני מתפללת ליום שבו הנהלה נשית של בית חולים תהיה עניין מובן מאליו, אבל לצערי אנחנו לא שם. הבנתי כמה זה משמעותי כשאני שומעת מרופאות ואחיות שניגשות אליי ואומרות כמה כוח הן מקבלות כשזה המודל".
"לשאול אם זה סיפור זו שאלה ששומעים מגברים", אומרת ד"ר טננבאום, מומחית באונקולוגיה. "הם עיוורים לתחושת התסכול שיש להרבה נשים שזה אמור להיות טבעי אבל לא קורה. הייתי מצפה למשל שהצוות שהקים המל"ל ליציאה מהמשבר יהיה מאוזן. זה כל כך ברור ופשוט והרי לא חסר נשים בכל התפקידים. אבל בסוף יושבים סביב השולחן רק גברים. כל משבר עושה רוורס ומחזיר את הדומיננטיות הגברית, בטח במדינה כל כך צבאית כמו ישראל. אם היו בונים צוות באמת לפי כישורים ודאי שהיו נבחרות נשים, אבל עובדה שבסוף זה חבר מביא חבר".
"בואו נאמר את האמת. הם אפילו לא חיפשו נשים. זה שקוף להם או לא מעניין אותם", אומרת ד"ר הולצמן. "לדבר על אסטרטגיית יציאה בלי נשות חינוך, בלי רופאות, זה צוות חסר בהגדרה".
"אני מודה שהעניין המגדרי לא היווה עבורי חסם משמעותי", אומרת ד"ר אנגל, "אבל לראשונה בתפקיד הזה אני מבינה את המשמעות הרוחבית של להיות אישה שהיא מנהלת בכירה. אף פעם לא ראיתי את עצמי כמייצגת של קבוצת הנשים, הדרך שלי נובעת מתוך תחושת שליחות ורצון להשפיע, זה הדרייב שלי. רק עכשיו הבנתי שיש לזה משמעות לנשים אחרות, שזה פותח דלתות, שזה מאפשר לחלום".
לייצר מודלים חדשים
הן להוטות, חדורות מטרה. נראה שמשבר הקורונה כמעט מלהיב אותן. ד"ר אנגל הגיעה לבית החולים לפני שנתיים אחרי הרבה שנים בצבא ואחרי שכיהנה כסגנית מנהל בית החולים אסף הרופא וכעוזרת מנכ״ל משרד הבריאות. היא זו שגייסה את החבורה הזו סביבה. "אנחנו במלחמה כשרוב נשי מוביל את הקרב, ואנחנו גאות להיות בחזית", היא אומרת.
קשה להיגמל מהשפה הצבאית.
"כן, זה די מדהים. כמובן שיש לז'רגון הזה יתרונות. הוא ממחיש את הדחיפות ואת ההתמקדות במטרה. נכתבת פה תורה חדשה גם קלינית וגם ניהולית ויש בזה ממד מרגש".
ד"ר טננבאום: "עניין המגדר במודעות שלי כל הזמן. האם זה אומר למנות רק נשים? לא. לא זאת המשמעות. זה אומר לאתגר את המחשבה ולזהות את הכשלים המחשבתיים שירשנו. אני לא מתחברת למודל הסופר־וומן, 'הכל אפשרי אם רק תרצי', העצמה נשית חלולה. להפך. אני בעד לתמלל כל הזמן מה קשה ואיך אני מתמודדת. לא לאמץ דפוסי ניהול ודיבור בלי לאתגר אותם, ולא להתעלם מהחסמים. לשאול איזה דבר חדש אני יכולה להביא דווקא כאישה? אם זה לא מתבטא בשום צורה אז זה חסר משמעות".
נשים עושות את זה אחרת?
ד"ר אנגל: "אני חייבת להגיד שאני לא יודעת מה זה ניהול נשי. זה צמד מילים שקשה לי איתו. יש לי את הסגנון שלי ויש לי סגניות ששונות ממני בתכלית. אני לא יודעת למה מתכוונים בהגדרה הזו והיא בעייתית בעיניי. אני כן יודעת להגיד כמה אמפתיה אני מכניסה לניהול, כמה אני ממוקדת משימה וכמה ממוקדת אנשים, ועד כמה ביקורת ושיתופיות הם כלים שחשובים לי.
"אני עושה את מה שאני אוהבת הכי טוב שאני יכולה, ואני בעד לשים את החסמים על השולחן ולא להעלים אותם. אם אני פה עד אמצע הלילה אז אני לא עם הילדים. יש מחירים, יש צביטה אמיתית. בימים האלו אני מתגעגעת עוד קצת. זה לא קל. הבעיה היא לא שזה צובט לנו, הבעיה היא למה לא מביאים גברים לשוחח על זה.
"אנחנו מצפים שנשים יהיו כמו גברים, אבל האמת היא שזה לא רלוונטי. אולי השאלה המעניינת היא מה גברים יכולים ללמוד מנשים. למשל, שאלת הפנאי ואיזון בית־עבודה ממש לא צריכה להיות שאלה של אמהות, אלא נושא חשוב בזכות עצמו. הנחות המוצא שלפיהן עובד טוב הוא מי שממית את עצמו במשרד הוא מודל מיושן שלא רלוונטי לחיים שלנו. אז עברנו לדבר על תפוקות וביצועים, וזו המשמעות של לייצר מודלים חדשים".
ד"ר קלירס מוסיפה: "השטח אמר את דברו. העולם משתנה. רואים את זה במקצועות שבהם בוחרים רופאים צעירים להתמחות. היום יש נהירה למקצועות שמאפשרים שילוב של בית ועבודה. רופאות ורופאים רוצים איכות חיים במקצוע תובעני ושוחק. הקורונה, במובן הזה, יצרה הזדמנות יוצאת דופן. בלית ברירה רובנו עברנו לעבודה מרחוק וגילינו שזה עובד וזה אפשרי. שמה שחשוב זה מבחן התוצאה".
"מעניין מי עושה את זה יותר טוב, נשים או גברים?" שואלת ד"ר הולצמן. "נשים בהרבה מובנים כבר מתורגלות בזה. בשביל גברים זה עסק חדש. אני מחכה שישאלו את הקולגות שלנו, מנהלי בתי החולים הגברים, מתי הם בדיוק רואים את הילדים".
כששאלתי אם הן מזדהות כפמיניסטיות, השקט חזר.
"בשביל להיות פמיניסטית צריך להיות אישה? צריך לשאול גברים למה הם לא פמיניסטים", שברה ד"ר הולצמן את הדממה.
"לא סתם הייתה שתיקה", משתפת ד"ר אנגל. "זה מעסיק אותנו ואנחנו מדברות על זה. אני עדיין לא מגדירה את עצמי ככה למרות שהשוויון המגדרי והתרבותי מאוד חשוב לי. יש משהו בהגדרה הזו שמצמצם אותי, יש לה את הסטריאוטיפים שלה".
"אצלי זה לחלוטין ההגדרה העצמית", אומרת ד"ר טננבאום, "ולמרות זאת, שאלה כזו גורמת לי לנוע באי־נוחות, אני מרגישה שזה מיושן. למה דורשים ממני הצהרת נאמנות לדבר כל כך בסיסי אבל גברים לא נדרשים לשאלת המחויבות שלהם לשוויון?
"לעוול לפיו אין כמעט נשים בכירות יש גם יתרונות. כשאין מודלים מוגדרים אפשר להמציא את העולם מחדש. ככל שמנהלות מטפסות גבוה יותר אין להן למי לשאת עיניים. ולכן יש פה קרקע לא חרושה שאפשר לייצר בה מודלים חדשים. במובן הזה הקורונה לא מפחידה אותנו. זו מחלה שנבראת כל יום מחדש, אין לנו שום מודל אמיתי ללמוד ממנו, אבל למנהיגות שלנו יש יתרון. אנחנו יודעות להתנהל בעולם משובש, בעולם בלי מודל. האינטואיציות כבר מתורגלות. נשים יודעות לפעול טוב יותר בכאוס ואי־ודאות".
"בניגוד למה שחושבים, הקורונה גרמה לצוותים פה לפרוח", מודה ד"ר קלירס, "במציאות של חירום ואי־ודאות דברים קורים הרבה יותר מהר, יותר ביעילות. כולם מגלים הרבה יותר גמישות. כשזה קורה בספינת מטוסים ולא סירת מרוץ קטנה, זה דרמטי".
הדבר הכי חמוד
כשחולה הקורונה הראשון הגיע לבית החולים, ד"ר קלירס, מומחית ברפואה פנימית, בדיוק ביקרה בשיבא, בית החולים שקלט את החולים מיפן. היא הגיעה על מנת ללמוד מהשטח. ואז הגיע הטלפון ממשרד הבריאות, "חולה מספר 14 בדרך אליכם". "אנחנו חיכינו לרגע הזה, נערכנו אליו כל כך הרבה, ופתאום המפגש עם המציאות קרה. רגע האמת הגיע".
"החולים הראשונים הגיעו אלינו עם טרולי, ישר מהחופשה בחו"ל. היו להם סימפטומים קלים יחסית, אבל הבנו את גודל השעה. זה מדהים לראות איך אסימון נופל", מתארת ד"ר אנגל. "אנחנו יודעות איפה אנחנו ממוקמות. אנחנו מוקפים בבתי אבות וערים עם אוכלוסייה מבוגרת מאוד, חלקה במצב סוציו־אקונומי נמוך. גם בשגרה יש פה טיפול באוכלוסייה מורכבת וזה היה לנו ברור שהקורונה תזמן לנו חולים מאוד־מאוד מורכבים. ואכן תוך זמן קצר האזור שלנו הפך לאזור קרבות".
נכון לכתיבת שורות אלה, בוולפסון מאושפזים 24 חולי קורונה, חמישה מתוכם מונשמים במצב קשה. 12 חולים נפטרו עד כה. שם קיבל החולה הראשון טיפול בפלזמה שנלקחה מדם של מחלימים, ובית החולים משתתף במספר מחקרים בניסיון לאתר תרופות שיקלו על החולים. בטיפול נמרץ הצליחו הצוותים לגמול חולה במצב קשה מאוד ממכשיר האקמו. האור בעיניים של הצוותים הממהרים ניכר. הם גאים בעבודה שלהם מאוד.
"אחד הסיפורים שהכי נגעו בנו היה זוג שהגיע מטיול בחו"ל, היישר מהחופשה הנהדרת אל בית החולים. יחד, על הרגליים", מספרת ד"ר קלירס. "אבל בעוד שהגבר החלים לאט־לאט, האישה הולכת ושוקעת. הוא כבר אמור להשתחרר למלונית, והיא לעומתו מידרדרת ומגיעה למצב של הנשמה. זו סיטואציה אנושית בלתי נסבלת. הוא לא רצה לעזוב אותה, הילדים לא יכולים להגיע להיות איתה.
"בעדינות ובחמלה אנשי השירות הסוציאלי ליוו את הבעל ושיכנעו אותו להתמקד בהחלמה שלו במלונית. הבטחנו שנטפל בה באהבה ובמסירות. ברור שהפחד שלהם הוא מתחושת הבדידות האיומה. הצוות עשה פה עבודה מהממת. כשהיא נגמלה מההנשמה, הילדים כתבו לה מכתב והאחיות הקריאו לה אותו. לא הייתה עין שנשארה יבשה. בינתיים המצב שלה השתפר לשמחתנו. הוא עדיין במלונית והיא כבר במצב טוב בהרבה. הם כל היום מדברים בווידיאו־צ'ט בטלפון, ואין ספק שזה הדבר הכי חמוד ומעודד שיש, גם עבורנו".
מטופל בן שמונה ימים
במחלקת הקורונה הפלזמות משדרות בלי הפסקה את חדרי החולים. הקולות והצפצופים של מכשירי המעקב מחרישי אוזניים, אבל ניכר שהצוות מורגל. בזמן הביקור שלנו בדיוק מגיע עוד חולה מאחד מבתי האבות בסביבה. הצוות הממוגן מכניס אותו אל המחלקה. "לחולים שלנו יש מחלות רקע מורכבות, כל הזמן צריך להמציא את עצמנו מחדש ולחשוב איך נותנים מענים בכל החזיתות", אומרת ד"ר אנגל.
לפעמים נדמה שצירוף המילים "מחלות רקע" הוא מעין תרופת הרגעה. להרחיק מאיתנו את המתים.
"אני מבינה את הצורך הזה. אנשים בחוסר ודאות, אבל בשבילנו כל מטופל הוא אדם שלם. אנחנו מכירים אותו, את המשפחה שלו. זה לא פשוט לתקשר עם החולים דרך המסך. בייחוד לצוותים שכל כך מתורגלים במגע וקשר עין. הקרבה האנושית היא לא רק סיפור של אמפתיה, אלא גם של אבחנה. אנחנו נכנסים אל החולים למרות הסכנה. ואנחנו בעיקר מסרבים לאבד תקווה.
"הגיע לפה חולה דיאליזה עם קורונה. זו אחת ממחלות הרקע הכי מורכבות. הצוות נלחם פה בצורה מדהימה, עשינו לו טיפולי דיאליזה בתוך מחלקת הקורונה למרות שזה מאוד מורכב מבחינת המיגון, והוא החלים. זה אדם שכל הסיכויים היו נגדו והוא יצא מזה. וחשוב לנו לספר את זה – גם בשביל הציבור, וגם בשבילנו. בשביל זה אנחנו קמות בבוקר".
ד"ר אריה סורוקסקי, מנהל טיפול נמרץ, מתרוצץ בין החולים. "טיפול נמרץ זו תמיד זירה קשוחה, אבל בימי קורונה אין שום מרווח לטעות. זו מחלה אכזרית למי שממילא חולה וחלש, וכל החלטה שאני מקבל היא דרמטית. אני ממש מרגיש את החיים של החולים בכפות ידיי". הוא אומר. כשאני שואלת איך זה להיות בבית חולים עם הנהלה נשית, התשובה ברורה: "מרגיז שבכלל מתייחסים לזה. אני באמת חושב שזה לא משנה אם אתה אישה או גבר, בטח בעולם הבריאות. הן פה כי הן מנהלות טובות, לא כי הן נשים".
למרות שרוב החולים שמגיעים לוולפסון הם מבוגרים, כרגע במחלקת הקורונה מתארח החולה הכי צעיר בישראל – תינוק בן שמונה ימים שמאושפז יחד עם הוריו, חולים גם הם, ללא סימפטומים. "הקטנצ'יק הזה הגיע אלינו לאחר שעלה לו החום", מספרת ד"ר אנגל, "לשמחתנו הוא במצב קל, עירני, חיוני ויונק. גם החום ושאר הסימפטומים נעלמו ולכן אין צורך בשום טיפול תרופתי. אישפזנו אותו בגלל שהוא ממש־ממש קטנטן וחייב להיות בהשגחה, אז ההורים מאושפזים יחד איתו במחלקה מבודדת ומותאמת למשפחות וילדים״.
בבית החולים שלכם נפטרו לא מעט מטופלים, הוא נמצא בראש הרשימה אחרי איכילוב ושערי צדק.
"״חשוב להדגיש כי כמות הנפטרים קשורה בכמות החולים הקשים שמגיעים, הגילים והתחלואה המוקדמת שלהם. מתוך 12 חולים שנפטרו מקורונה בבית החולים, חמישה הגיעו במצב קשה מאוד מבתי אבות וגם רוב החולים שעדיין מאושפזים במצב קשה מאוד הינם מבתי אבות״.
לבית החולים יצא שם לא כל כך טוב בשנים האחרונות.
"אין לזה בסיס ואנחנו עובדות קשה לשנות את התדמית הזו", אומרת ד"ר אנגל בנחרצות. "הצוותים פה נותנים את הטיפול הכי טוב שיש מכל הבחינות – מקצועית ואנושית. הקמנו פה בעשרה ימים שתי מחלקות קורונה מבודדות והשלישית בדרך. אנחנו הגענו אל הקרב הזה כשהוועדה שלנו לאישור מחקרים כבר דיגיטלית, וכשהצוותים מורגלים לחשיבה יצירתית ולשבירת מוסכמות. במובן הזה הקורונה הייתה הזדמנות ליישם את החדשנות שאנחנו עובדות עליה מאוד קשה כבר שנתיים".
ד"ר טננבאום: "החיים לא ייגמרו אחרי הקורונה וצריך לחשוב מה אנחנו עושים לכל מי שאיננו חולה קורונה. ממש בהתחלה צפינו את הנזק המשני האדיר של התחלואה הלא־מטופלת. מטריד אותי שנשים לא עושות מי שפיר או סקירות, כי לוותר על הבדיקות האלה בהיריון זה מסוכן לפחות כמו קורונה. עצוב לי שנשים לא באות לעשות הפלות או שקשישים לא באים לבדוק את קוצב הלב או לקבל הזרקה לעין. אנחנו עסוקות בזה ללא הפסקה.
"הקמנו מוקד פניות שפתוח לציבור ועונים בו מיטב המומחים שלנו, בשביל שחולים לא יקבלו החלטות לבד. שיגיעו לטיפול אם יש צורך כזה. בקרוב ייצאו מפה רופאים לבתים של אזרחים בקהילה בשביל לעשות בדיקות עיניים או אולטרסאונד פרקי ירכיים. אנחנו כל הזמן חושבות איך לייצר שגרה חדשה של טיפול רפואי שוטף".
"אני מבינה את החשש להיכנס לבית חולים אבל בסוף זה כמו ללכת לסופר", אומרת ד"ר אנגל. "בבית חולים יש לנו אפילו יותר מיגון. באים כי צריך וכי להזנחה יש מחיר. אל תוותרו על זה, תגיעו עם מסכה ותסמכו על הצוותים הרפואיים. אחד הדברים הראשונים שעשינו הוא לפתוח מוקד טלפוני בווטסאפ שזמין 24 שעות ומופעל על ידי צוות רפואי ומיילדות. אישה יכולה להתקשר ולהתייעץ בכל נושא שהוא בכל שעה ביום.
"לאלו שצריכות לבוא פתחנו מרפאות שפועלות בתנאי צפיפות מאוד־מאוד נמוכים - הכל כדי למנוע התקהלות ולייצר מינימום זמני המתנה בבית החולים. פתחנו שירות ייעוץ הנקה וירטואלי אחרי לידה בחינם וגם ייעוץ של אחות לתינוקות חדשים. לפני כשבועיים התקשרה למוקד הטלפוני אישה בחודש שביעי. היא סבלה מכאבים עזים בבטן העליונה וסיפרה שהיא חוששת להגיע בגלל הקורונה. ד״ר וינר, הרופא שענה לפנייה, הבין מהר מאוד כי מדובר במצב חירום. הוא הנחה אותה להגיע מיד למיון וחיכינו לה שם, מוכנים. מתברר שהייתה לה רעלת חמורה והיא הובהלה לניתוח קיסרי מיד. השירות הזה הציל אותה ואת העובר".
אפשר רק לחלום
למרות שבשגרה לכולן תפקידים שונים בתכלית, בימי הקורונה מבנה בית החולים השתנה מקצה לקצה והצוות המוביל בוולפסון מוקדש לטיפול במשבר הנוכחי ובהשלכותיו. "אחרי המשבר בית החולים לא יהיה כשהיה. וכנראה גם החברה הישראלית. יש דברים שהיינו שמחות שהיו נשארים", אומרת ד"ר הולצמן. "הסולידריות החברתית שהצלחנו לייצר חייבת להישאר איתנו. לא צריך לסייע לקשישים רק בקורונה והטיפול בהם חייב להיות בכותרות גם בשגרה. הציבור מחבק אותנו עכשיו והחיבוק הזה היה חסר. אני מקווה שלא נחזור לימים של אלימות כלפי צוותים רפואיים".
"יש פה מערכת מאוד רזה שהקימה פרויקט מאוד גדול. אפשר רק לחלום על מה יקרה כשיהיו יותר תקציבים ויותר אוטונומיה", אומרת ד"ר קלירס. "אני מקווה שגם הגמישות במודל העבודה תישאר איתנו. גם במקצועות מסורתיים כמו רפואה בהחלט אפשר לייצר עבודה אפקטיבית מהבית וזה משהו שצריך לפתח.
"החלום שלנו הוא שבית החולים יהיה חלק מהקהילה. ד"ר אנגל חולמת להפיל את הגדרות ולוותר על השומר. הניסיון הזה, להוציא רופאים מאזורי הנוחות שלהם, מאפשר לנו לקדם רעיונות כאלה, בהם בית חולים הוא חלק ממרקם של הסביבה והוא יודע לפרוץ החוצה. בניגוד לתדמית, המערכות יכולות להוכיח את עצמן באופן מדהים אם יש בהן אמון ויש להן תקציב".
"אחרי שבנינו שתי מחלקות בעשרה ימים, אי־אפשר לדמיין שנשוב למציאות שבה לוקח חודשים לבנות קיר גבס", אומרת ד"ר הולצמן.
"יותר מזה, בימים האלו מתגלה גדולתה של המערכת הציבורית", אומרת ד"ר אנגל. "אנחנו רואים מה קורה במדינות שמבוססות על רפואה פרטית. יש לנו מזל גדול שכל אדם זכאי לקבל פה טיפול מצוין. אני מקווה שהבריאות והרווחה ימשיכו להיות נושאים משמעותיים על שולחן הממשלה גם ביום שאחרי".
גם כשהצלמת מגיעה, הרופאות מסרבות להוריד את המסכה מהפנים. נדרשנו לנדוד עד החניה בשביל תמונה שבה לרגע נוכל לראות אותן מחייכות. "עם כל הקושי – אני מתחילה כל יום עם שיר בלב", אומרת ד"ר קלירס. "אנחנו חייבים לזכור שזו פריבילגיה שיש לנו עבודה, שהיא חיונית, שאנחנו עושות את הדבר שאנחנו הכי אוהבות בעולם. לקום בבוקר למשימת חיינו זה לא דבר מובן מאליו".
"אין ספק שאני שמחה לצאת מהבית ולהיות בחברת מבוגרים", צוחקת ד"ר טננבאום, "הבידוד הוא גזרה קשה מאוד, והעורף משלם פה מחיר רגשי מאוד גבוה. פה, בצוותים הרפואיים, פחות מרגישים אותו ובמובן הזה אנחנו בנות מזל. אז אל תדאגו לנו".
