"לא נקום בוקר אחד לכותרת הללויה, זה נגמר", אמר השבוע מושל ניו־יורק אנדרו קואומו, "לא תהיה התגלות. לא נלחץ על מתג, ניכנס למכונית, נתחיל לחבק אנשים והכלכלה תזנק מחדש. הייתי רוצה שזה יהיה ככה, אבל זה לא הולך לקרות ככה". הוא דיבר באחד התדרוכים היומיים שלו. הוא ביקש מהניו־יורקרים להיות "קשוחים" והבטיח לתת להם את "העובדות, ורק את העובדות. היפות, המכוערות. ואתם תחליטו על פיהן". היה משהו מדכדך, משחרר וגם, איכשהו, מלא תקווה ריאליסטית בדבריו. משהו שמעט חסר אצלנו.

קושיות אחרי פסח

בתוך חודש בערך גירשה הקורונה והשלכותיה כל נושא אחר מהחדשות ובעצם מהשיחה הציבורית בכלל. הדרמות הקואליציוניות נראות אפרפרות. משפט השוחד והמרמה של ראש הממשלה נדחק לקרן זווית. אנחנו גדושים וגודשים מלל, מידע, מחקרים חדשים ותזות מהפכניות. הציבור פה - ולא רק פה - מיטלטל בין נבואות זעם וצפירות הרגעה. פוסט ויראלי שמהמר שהעולם לא יחזור לקדמותו, ואז פוסט ויראלי יותר שמסביר שהכל פאטה מורגנה מסויטת; שלמעשה, לא מדובר בשפעת אלא בכלל בהצטננות.

זה שיעור בצניעות, ושיעורים כאלה מתחילים תמיד עם מה אנחנו לא יודעים. ומשום שהקוביד־19 הוא אירוע חדש בהיסטוריה שלנו, אנחנו לא יודעים הרבה. הדיבורים והגלים הפתוחים, ניירות העמדה ואסטרטגיות היציאה, כולם מחפים על התחושה העמוקה של חוסר ידיעה. ראוי לפרוט אותה לפרטים ממש.

ראשית, אנחנו לא יודעים מה שיעור התמותה הצפוי, ואנחנו לא יודעים כמה חולים יידרדרו למצב קשה. תמותה ממגפה משתנה ממקום למקום; היא תלויה בשירותים רפואיים, במהירות התגובה הראשונית למגפה, בגיל האוכלוסייה, לפעמים בגנטיקה המקומית. באיטליה, לדוגמה, יש מתים רבים כי האוכלוסייה מבוגרת וקשישה יותר, וגם, משום שצעירים רבים עד גיל 49 נוטים לחיות עם הוריהם הקשישים - והם הדביקו אותם. אנחנו יודעים אחוזי מחלה קשה ותמותה בהתייחס למקרים שאובחנו, אבל כבר כעת ידוע שעשרות אחוזים ממי שיידבקו בקורונה לא יראו כל סימפטום, או יחוו סימפטומים קלים בלבד. ברור שמספר הנדבקים האמיתי גדול משמעותית ממי שאובחן, ומספר הנדבקים הרשמי בכלל תלוי בעיקר במספר הבדיקות שמבצעים. שיעור התמותה בווהאן שבסין, אחרי התאמת התוצאות ונרמול, עמד לפי מחקר אחד על 1.14 אחוזים (וזה הרבה). אף חוקר ששוחחתי איתו לא נפל מהכיסא מהאפשרות ששיעור התמותה האמיתי יתברר לבסוף כ־0.3 או 0.2 אחוזים בקרב כלל הנדבקים, או פחות. אלה פערים יוצאי דופן. מי שהמספר 0.3 אחוזים גורם לו לתחושת רווחה צריך לשאול את עצמו עוד שאלה; לא רק מה שיעור התמותה, אלא עד כמה הנגיף מידבק.

אנחנו לא יודעים כמה אנשים חלו במחלה והחלימו כבר, ולא נדע עד שיהיו בדיקות דם מדויקות ורחבות היקף - כאלה שיוכלו לומר לנו לכמה אנשים יש נוגדנים. נוכחות של נוגדנים תעיד, לכאורה, שהאדם חלה בנגיף (או חולה בו עכשיו). בדיקות סרולוגיות כאלה, במסגרת מחקר מסודר ונרחב, עדיין לא קיימות - אך צפויות בשבועות הקרובים. השבוע פורסם כי כ־14 אחוז מנשים בהיריון בבית חולים בניו־יורק התגלו כחולות בקורונה. לרובן המוחלט לא היו סימפטומים (ואין אינדיקציה, אגב, שהנגיף מסוכן בהיריון). זה אולי מרמז שרבות אחרות כבר חלו והחלימו. למה זה חשוב? אין ספק שהירידה בהדבקה בניו־יורק נובעת מצעדי ריחוק חברתיים ולאחר מכן סגר קפדני. אבל האם ייתכן שהעיר כבר חווה או חוותה הדבקה מסיבית, ולכן לנגיף אין הרבה מרחבי התפשטות כי החלה מתפתחת חסינות? שאלה ענקית.

אנחנו לא יודעים עד כמה ילדים נדבקים, ועד כמה הם מידבקים. אנחנו בהחלט יודעים שהנגיף לא פוגע כמעט בכלל בילדים. באיסלנד החלו בודקים את כל האוכלוסייה, ומחקר שפורסם השבוע המחיש כי לא נמצאו חולים כמעט בכלל בילדים עד גיל עשר. האם זה אומר שהם מבריאים מהר מאוד, או שהם לא חולים בכלל? שוב, לא יודעים.

אנחנו לא לגמרי מבינים את המהלך הקליני של המחלה. לדוגמה, יש רופאים שהעלו לאחרונה את האפשרות שהקורונה גורמת לבעיית חמצן בגוף בשל שיבוש בייצור כדוריות דם אדומות, וכי הזווית הזו היא הקריטית, יותר מאשר הנזק לרקמות הריאה. הם טוענים כי חולים במחלה אינם סובלים ממצוקה נשימתית חדה, ולכן הטיפול בהם, באמצעות הנשמה, סובל מאחוזי הצלחה נמוכים. לפי נתונים ממדינות שונות, בין 25 אחוז ל־80 אחוז מהמונשמים ימותו - זה תלוי גיל, טיפול ומצבים רפואיים קודמים.

מה אנחנו כן יודעים? שתי עובדות דרמטיות וסותרות. הראשונה היא שהסערה הוויראלית הזו מידבקת, וחריפה: מסוף פברואר ועד עתה מתו באיטליה למעלה מ־22 אלף בני אדם. בעיר ניו־יורק מתו למעלה מעשרת אלפים בני אדם בתוך כחודש. העובדה השנייה היא שארבעה־חמישה חודשים אחרי ההתפרצות בסין, אנחנו לא מצויים בנקודה אסונית שצפו חלק מהמודלים ההתחלתיים. ובאופן כללי, הנטייה הכללית של החוקרים היא לשערך למטה את הערכות התמותה שלהם. בניו־יורק דיברו על הצורך ב־140 אלף מיטות עם מכשירי הנשמה, אבל השבוע הייתה יממה שבה נרשמו פחות ממאה אשפוזי קורונה בעיר כולה. מחלקות שלמות עומדות ריקות.

הסתירה העמוקה הזו משחררת לעולם, בתנודתיות, מומחים שמאיימים שזה רק הגל הראשון והפחות קטלני, ומומחים אחרים, או מומחים מטעם עצמם, שאומרים שהכל נגמר ורצוי לתכנן את חופשות הקיץ. בסוף יצוצו אלה ש"תמיד ידעו" ו"צדקו". האמת צנועה יותר. אנחנו לא יודעים על הנגיף הזה מספיק; בעיקר שהוא חדש, מידבק מאוד והורג בעיקר אנשים בני 70 פלוס. אל מול חוסר ודאות כה מזעזע, בחר העולם באקטים של זהירות יוצאת דופן, ובמחירים כבדים מאוד.

מטבח בלי שף

בזהירות וחרדה אנחנו טובים, פה בישראל. ראש הממשלה נתניהו לא יואשם, בניגוד לדונלד טראמפ ומנהיגים רבים אחרים, בכך שהיה שאנן ביחס לאיום. ההפך. הוא סיפק השוואות לדבר השחור ולמגפות הגדולות של ימי הביניים, בסגנון שאפידמיולוגים מעטים היו חותמים עליו. במשרד הבריאות אמרו לביבי שמדובר ב"אירוע תקשורתי" בתחילה, אבל הוא לא הסכים. הבאים מחו"ל בודדו מוקדם יחסית, וזה חסך התפשטות נרחבת פה באוכלוסייה. ישראל הרוויחה זמן רב. בנוסף, עמדו לה שני יתרונות ענקיים: אוכלוסייה צעירה מאוד ביחס למערב, ולכן שיעורי תחלואה ומוות נמוכים באורח מתבקש, ומערכת בריאות מצוינת, גם אם רזה ומוחלשת ביחס לעבר.

ואז, מוקדם למדי, הכל החל מקרטע. משרד הבריאות אימץ קונספציה ברורה: הסגר הוא עיקר המדיניות. דוח של מכון גרטנר השבוע הראה כי רוב הורדת ההדבקה בישראל אירעה עוד לפני הסגר. אנחנו רואים במדינות עם צעדים רכים יותר, ויש כאלה, כי הורדת ההדבקה מתחילה במודעות, בהתנהגות, ורק לבסוף בסגרים כפויים. אך אל מול התמונות האיטלקיות, מול הטרגדיה הספרדית ונוכח התקדים של הסגר בסין, ישראל הממשלתית אימצה ואז התאהבה בסגר. הכשל היה נעוץ בקונספציה: בעוד בחלק מהמקומות הללו הסגר נעשה כצעד חירום אל מול התפרצות, כאן בישראל הוא נעשה באורח מניעתי בלבד. תכליתו הייתה לא לבלום התפרצות מסיבית, אלא לקטוע אותה באיבה. המשמעויות של הצעדים הללו, בכפייה, היו אדירות: משרד האוצר זורק מגוון מספרים לאוויר, אבל גם אם הוא מפריז העלות לתוצר יכולה להסתכם, די בקלות, בכמיליארד שקל ביום. ההתפרצות אכן נקטעה באיבה. הזמן הזה עלה לכולנו עשרות מיליארדים. הוא רושש מאות אלפים וגרם לאבטלה חסרת תקדים. הנזקים הבריאותיים לבדם, של חולים שלא אובחנו בזמן, יהיו חריפים. המצוקה החברתית לחלקים החלשים ביותר בחברה שלנו - ילדים עם צרכים מיוחדים, מוסדות שיקום למיניהם, משפחות בסיכון - אדירה. לכן, ניתן היה לצפות שמשעה שיוחלט על הסגר יתחיל לתקתק שעון אימתני בליבה של ממשלת ישראל. מהר־מהר, להקים מערך בדיקות מפואר שיוכל לאתר חולים ולקטוע שרשראות הדבקה. עוד יותר מהר, להקים מערך בדיקה וחקירה אפידמיולוגי, כדי לבודד את החולים ואת המעגלים הקרובים אליהם. להוציא את רוב החולים מהבית, כמו שעשו בדרום־קוריאה. למנות אדם אחד שינהל את הפרויקט הלאומי למאבק בקורונה, ויקבל את כל הסמכויות האפשריות להקים מטה מסודר. לבנות גוף שייתן תמיכה מסודרת למבודדים ומשפחותיהם - מפינוי הזבל שלהם ועד לרכישת מצרכים. היה ניתן להעריך שיגויסו אלפי עובדים חדשים לטובת כל המערכים האלה, מתוך הבנה שהעלות של הסגר כה בלתי נתפסת, שדרושה פעולה מסיבית ומיידית. ש־24/7 יעבדו רק על זה.

ומה שקרה במציאות היה כמעט בדיוק הפוך. הממשלה נאבקה בקיום בדיקות. זה כבר לא משנה איזה פקיד, או פקידה, ניהלו את הקרב הזה. זה על הממשלה. נעשו מאמצים כבירים לעכב את הרחבת יכולת הבדיקות, ובכלל זה קמפיין שהסביר שאין טעם בבדיקות בכלל. נושא אשפוזי הבית של חולי קורונה הפך למוסכמה מוחלטת, והתוצאה היא, בין היתר, בני־ברק. "מסכות? לא צריך אותן", אמרו במשרד הבריאות. מערך חקירות אפידמיולוגי נרחב לא הוקם. לא הוקם מטה אחיד לניהול משבר הקורונה, אלא ההפך: הגדילו את המטבח וצירפו עוד טבחים. כל אחד עם משימה אחרת. חמ"ל רכש. מרכז הערכה. מכון מקורב למשרד הבריאות. צוות בדיקות. רה"מ סירב בעקביות למנות פרויקטור יחיד לאירוע, או לחלופין, להחליף את שר הבריאות. הממשלה, שהתחילה כל כך טוב, ניהלה קרב נגד הבדיקות, קרב נגד המסכות, קרב נגד פיקוד אחיד לאירוע וקרב נגד הוצאת החולים מהבתים. תורת הלחימה האסייתית, זו שמאפשרת לטייוואן או לדרום־קוריאה להמשיך לנהל את כלכלותיהן באורח נורמלי יחסית, נזנחה.

יציאת חירום

למרבה הצער, כנראה ישראל חייבת לאלתר כדי להתקדם, להשתמש בקופסת גפרורים ומסטיק, לעשות נשק מאולתר מאיזולירבנד. "מה שזה מבהיר לי הוא איך במלחמת יום כיפור היה צריך מישהו שממש יצלח את התעלה", אמר לי השבוע רופא שנולד אחרי המלחמה ההיא, "ישראל לא טובה במבט ארגוני קדימה. היא אולי טובה בללכת קדימה".

ועכשיו הזמן נגמר. הוא נגמר כי ישראל לא יכולה לאפשר לעצמה עוד עשרות מיליארדים, ומשום שכולם יודעים שהעקומה השתטחה. והוא נגמר כי לבד מכל הכשלים האלה, כשל נוסף היה של ההסברה. בממשלה התמקדו בחינוך ובסיסמאות, במחמאות הדדיות בכל מסיבת עיתונאים, אבל בחזית לא הוצב אדם אחד שייתן תשובות מדעיות ורפואיות. לא הוצגה תוכנית מסודרת עם שלבים שונים לציבור, ולמנהרת הבידוד לא התווספה שום תאורה בסופה. נוצר ואקום אדיר לתיאוריות קונספירציה ולפייק־ניוז פסיאודו־מדעי. הריבים הכמעט־גלויים בין בכירי משרד הבריאות והגירעון בדוגמה אישית לא סייעו.

ולכן מה שיקרה עכשיו הוא מה שתמיד קורה כאשר ישראל מצויה בחירום: התארגנות בתנועה. מהסגר יתחילו לצאת, ובמקביל יבנו את מערך הבדיקות בצורה סדורה יותר, את מערך החקירות האפידמיולוגי, את הסגרים המקומיים שיחליפו סגר כוללני, שתלטני וטיפש. צעדי המדיניות שעליהם נכתב בעמודים אלה - בדיקות, איתור מהיר, בידוד, היגיינה, חקירה - נועדו לחסוך לנו את הסגר. לחיות בלעדיו. זה לא קרה. ועכשיו, השעון שהיה צריך לתקתק בשבועות האחרונים יתחיל לתקתק, אבל תוך לקיחת סיכונים הולכים וגדלים. האם זה מחויב המציאות? נראה שלא. אבל זה מה שעומד לקרות, וצריך גם לקרות: את הסגר המלא צריך להתחיל להסיר בהדרגה ובזהירות יתרה, ואת האמצעים האלה צריכים להוסיף במהירות ובדחיפות.

צוות חוקרים מהאוניברסיטה העברית הציג לאחרונה למקבלי ההחלטות מודל גמיש שמאפשר לעשות זאת, תוך כדי מבט תכוף בטבלאות התחלואה הקשה; המודל מאפשר לישראל להחליט לבלום ולחזור אל הסגרים אם ההתפרצות בוקעת שוב - לפני שזה מאוחר מדי. אבל אם ישראל לא תבנה את האמצעים למלחמה בקורונה, שלא יהיה כל ספק, המשמעויות עשויות להיות חריפות וקשות. זה מסוכן וחסר אחריות לצאת מהסגר ללא כלי נשק למלחמה בקורונה.

ישראל במצב טוב ביחס למדינות רבות בעולם, ויש לה סיכוי מצוין לצאת מהמשבר הזה - למרות העיכובים המיותרים הללו - עם מספר קורבנות נמוך מקורונה. בואו נדאג עכשיו גם לקורבנות האחרים.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ בחדשות 13