יש סיכוי להפתעה

1. ראש ממשלת אירלנד ליאו ורדקר נחל תבוסה במערכת הבחירות האחרונה בארצו, שהתקיימה באמצע פברואר, לאחר שפרץ משבר הקורונה. זמן קצר לאחר מכן, מיהר ורדקר – רופא בהכשרתו – לחדש את רישיון העיסוק שלו כדי להתגייס לצוותים של מערכת הבריאות ולסייע במאמץ להביס את המגפה. יום בשבוע הוא עובד לצד רופאים, אחים ואחיות על מנת להציל את בני ארצו. בינתיים הוא גם ממשיך לכהן כראש הממשלה, עד יעבור זעם.

ורדקר לא חיפש להקים "ממשלת חירום" ולא "ממשלת אחדות". הוא לא פנה ל"אזרחי אירלנד", כפי שנתניהו פנה ל"אזרחי ישראל", עם אסופה של קלישאות שנועדו להלבין את האמת העצובה שכל עניינה הוא להחזיק ברסן השלטון ותו לא. ורדקר לא דיבר על "צו השעה" ולא על "החובה להיכנס מתחת לאלונקה". הוא פשוט פעל לטובת אזרחי ארצו.

אצל נתניהו, גם בימים אלו, היעד היחיד שמוזן בווייז הוא להישאר בבלפור. זה מה שעמד מאחורי הצעות החוק שהוצגו כחלק מהמשא ומתן הקואליציוני, שנועדו למנוע משופטי בג"ץ לפסול אותו, וזה מה שעמד מאחורי הניסיון למשוך זמן עד לבחירות מועד ד'.

2. אחרי שכולם מיהרו לקבוע שנתניהו עשה בית ספר לגנץ, התייצב יו"ר כחול לבן ופנה גם הוא ל"אזרחי ישראל". אם הוא יתמיד בגישתו זו, שלפיה לא ייתן יד להרס המשטר הדמוקרטי שלנו, אולי קיים עדיין סיכוי שמאות אלפי הבוחרים שנתנו לו את קולם יסלחו לו. עדיין לא מאוחר לקיים חלק מההבטחות שלו: בלי הסתה, בלי ניסיון להרוס את הרשות השופטת וסיפוח מיותר של חלקים בגדה ובבקעת הירדן, תוך התעלמות מהאזהרות של בכירים במערכת הביטחון.

3. וגם מבחינת הצמד נתניהו וגנץ, עדיין לא מאוחר לחולל הפתעה שתירשם בדברי הימים של המדינה. מה שמצופה מהם הוא להתייצב יחד מול "אזרחי ישראל", ולומר בפשטות: החלטתנו להיכנס מתחת לאלונקה ולהקים ממשלת חירום לשנה אחת, שתתמודד עם הקריסה הכלכלית של מיליוני ישראלים שיאבדו את מקור פרנסתם בגלל המגפה. מילה אחת תלווה את ממשלת החירום שתקום: תקווה. היא תטפל בבעיית "הקורונה הכלכלית", אצל שכבות רבות באוכלוסייה שכבר חשות על בשרן את הדגירה של "הנגיף" שיפיל חללים רבים. לשם כך, חייבת לקום ממשלת חירום.

הלוואי שנתניהו יפנים שאין לו "סמכות טוטאלית", כפי שאמר דונלד טראמפ ברגע של איבוד עשתונות. רק בגיוס של כל המערכת הפוליטית יהיה אפשר לסייע לאלו שכל כך זקוקים לכך.

4. בהגדה של פסח קראנו שכנגד ארבעה בנים דיברה התורה. בהשאלה, ניתן לדבר – בלי להעניק ציונים – על חמישה רמטכ"לים לשעבר שהסתערו על המערכת הפוליטית, ונכוו בה. מדוע הם מתגלים ככישלון כה מוחץ בהתמודדות עם האתגרים שמונחים לפניהם בפוליטיקה?

את הנפילה של אהוד ברק ניתן היה אולי להסביר כמקרה בודד. אחריו הגיע שאול מופז, וזה אולי היה צירוף מקרים. אלא שאז התייצבו בוגי יעלון, בני גנץ וגבי אשכנזי, והתחושה הכללית נכון לשעה זו היא שהמטה הכללי של צה"ל לא בהכרח מהווה בית ייצור מתאים למנהיגי מדינה. למרבה הצער, הגנרלים שלנו לא עונים על ההגדרה שטבע הגנרל שארל דה־גול, שאמר: "הפוליטיקה היא עניין רציני מדי בשביל להשאיר אותה בידי הפוליטיקאים".

5. חמאס, כך למדנו, מציע את שחרור שני האזרחים שמוחזקים ברצועה יחד עם גופותיהם של שני חיילי צה"ל הדר גולדין ואורון שאול, במחיר שאינו מקובל על הצד הישראלי.

מקורה של הדילמה בקרב מקבלי ההחלטות אצלנו בפסיקה של הרמב"ם, שקבע שאסור לפדות שבויים במחירים שרק יעודדו את החוטפים לחטוף עוד שבויים כדי להשיג את מטרותיהם. לכן, לפי שעה, ירושלים דוחה את ההצעה.

אלא שיש במערכת שלנו מי שדורשים להתנות את אספקת הסיוע ששלטון חמאס מבקש לשם המאבק במגפה בשחרור גופות החיילים ושחרור האזרחים. הנוסחה שלהם: מכונות הנשמה בתמורה לגופות של חיילי צה"ל. ההתניה הזו מסכנת אותנו: ישראל חייבת לספק כל ציוד שניתן להעלות על הדעת לתושבי הרצועה, כדי למנוע הפצה של המגפה. מכונות ההנשמה הללו מיועדות קודם כל להציל אותנו – כי הווירוס לא עוצר במחסום. √