סדר יום שיהיה כאן

ההכרה עד כמה חשוב לשמור בעיקר בתקופה הזו על סדר יום קבוע, הגיעה אליי לפני כמה ימים, כשהתקשרתי בשעת צהריים לאחת מחברותיי, לשאול לשלומה. "קרה משהו?" שאלה בקול מנומנם. כשהשבתי שרק רציתי לפטפט איתה קצת, הודיעה שרק התעוררה, וביקשה שאתקשר שוב יותר מאוחר. "רגע, מה השעה בכלל?" שאלה.

גם היא, כמו עוד מאות אלפי העובדים במשק, הוצאה לפני כחודש לחל"ת, מה שהוביל, כמו אצל רבים מאיתנו, לאיבוד אחד הערכים שכולנו מקפידים לשמור עליו בימי שגרה: סדר יום קבוע.

סדר יום חשוב מפני שהוא אוסף אותנו לתוכו ולא מאפשר לנו להתפזר, ולא לחינם מקפידים לשמור עליו. לאורו גידלנו את ילדינו, עליו ילדינו מקפידים עם נכדינו, ועכשיו גם אנחנו, שמסגרות חיינו כבר החלו להיות גמישות יותר, מגלים מחדש את חשיבותו של סדר היום גם בהקשר של מצב הרוח והתפקוד. ונזכרים עד כמה שהוא חשוב.

בימים אלה, שחל איסור לצאת מהבית על בני 60 ומעלה, רבים מאיתנו מצאו עצמם בלי עבודה, בלי יכולת לראות את הילדים והנכדים, בתחושת בדידות גדולה, ומפה קל מאוד להיסחף ללופ של ימים שנראים כמו יום אחד ארוך: מתעוררים מתישהו במהלך היום, מעבירים אותו באותו טרנינג, בשעות רבות של בישולים וטעימות, מתמגנטים לצפייה כמעט אובססיבית בחדשות, ולשמירה על קשר עם העולם החיצון באמצעות ווטסאפ או zoom. וחוזר חלילה.

• • •

הרבה מחקרים נדרשו לחשיבות סדר היום, והמסקנה שעלתה מרובם היא, שאנשים שמקפידים על שגרת פעילויות שמתפרשים בצורה קבועה על פני היום כולו, מצליחים לתפקד בצורה מיטבית. האם המציאות הנוכחית היא סיבה טובה לוותר לעצמנו על סדר יום קבוע? לגמרי לא.

מודה: גם אני חטאתי בהיעדר סדר יום בתחילת תקופת הקורונה. ימים לא מעטים מצאתי את עצמי באותו טרנינג של בוקר גם בערב, לא הקפדתי על טיפוח, תזונה נכונה ופעילות גופנית, התמכרתי לתחושה של "עכשיו מותר לי ככה. כשהקורונה תסתיים, אחזור ללו"ז". ואז הגיע רגע שבו הבנתי שאני עורכת לעצמי ויתורים רבים מדי, וערכתי רשימת צרכים ונהגים, שהיו חלק מסדר יומי הקבוע בימי טרום קורונה.

ברשימה ציינתי את כל הפעילויות שעליי להמשיך לבצע גם כעת כמו בישול ותזונה, פעילות גופנית, שיחות עם בנותיי ונכדיי, שיחות עם חברים, צפייה בטלוויזיה, שינה, ועוד כמה תשובות לצרכים רגשיים. את הרשימה חילקתי ל'עשה' ו'אל תעשה' ומתי, ואת מערכת השעות הזו הכנסתי לסלולר, וגם כתבתי והדבקתי עם מגנט על המקרר, מה יכולות להיות נקודות התורפה בתקופה הזו.

מאז אני משתדלת להקפיד: בשעה 8:00 השעון המעורר בסלולר מעיר אותי בשיר עליז. 9:00: מסיימת את הטקס של "קפה של בוקר עם העיתון", מקלחת, טיפוח קל ובגדי קז'ואל, ואפילו מרשה לעצמי קצת רחמים עצמיים על "עוד יום של לבד". עד 17:00 אני עסוקה בסדר פעולות קבוע של דברים שחשובים לי. 17:00: "שעת ההתפרעות": בכל יום אני בוחרת לעשות עם עצמי משהו, שלא הייתי יכולה לעשות בימים של שגרה (כל אחד ואחת יכולים לבחור לעצמם במה למלא את המשבצת הזו. מומלץ). 20:00: חדשות, סרט, לילה טוב.

האם אני מצליחה לשמור על סדר היום הקבוע בכל יום? ודאי שלא. יש סטיות, יש הסחות דעת, יש קצת ויתורים עצמיים. אבל מאז הכנסתי את עצמי אליו אני מרגישה, כמו עוד כמה מחברותיי וחבריי, שאימצו את ה'פטנט', שזו אחת השיטות הטובות, ואפילו ההכרחיות, לשמור בימים האלו על החיוניות שלנו. ולא נגזים, אולי, אם אף נאמר, שזו שמירה גם על השפיות שלנו.