היתום האחרון של קורצ'אק
יצחק בלפר בן ה־97 הוא השורד האחרון מבית היתומים המפורסם של יאנוש קורצ'אק. בשנים האחרונות הוא מרצה בכל חלקי הארץ על זיכרונותיו מהרופא והמחנך הדגול, שסירב להצעה להינצל לבדו ובחר ללכת למוות בטרבלינקה עם חניכיו. אלא שבשבועות האחרונים בלפר מסוגר בביתו, מלא בגעגועים לבנו ולנכדיו שמנועים מלבקר אותו. בראיון מרגש הוא מספר על האיש שהיה לו לאב במשך שנות התבגרותו בוורשה, על המפגש האחרון ביניהם לפני שברח מהנאצים וגם לוקח בפרופורציה את משבר הקורונה: "במחנות ובגטאות היה הרבה יותר קשה"
יצחק בלפר פסע כל השנים בין שני עולמות: האחד ביתו בישראל, השני תקופת הילדות שנצרבה בזיכרונו מבית היתומים של יאנוש קורצ'אק. בלפר גדל והתחנך שם מגיל 7 עד גיל 15, ועד היום הוא אינו שוכח את המעטפת החמה והאוהבת שקיבל מהרופא והמחנך המפורסם. עכשיו, כמו כולם, גם בלפר בן ה־97, ספון בביתו בגלל מגפת הקורונה. "לכולנו זה קשה. אני לא יכול לראות את הילדים ואת הנכדים, ובכלל אני כמעט לא רואה אף אחד", הוא אומר.
הבוקר הוא יעמוד בצפירה בביתו בתל־אביב לצד אשתו, רוזה. כמדי שנה ביום הזה בלפר יתייחד עם זכר כל בני משפחתו הענפה שנספתה בשואה. הוא ייזכר גם בקורצ'אק, שהיה לו סיכוי טוב להינצל אך בחר ללכת יחד עם סטפניה וילצ'ינסקה, שותפתו לניהול בית היתומים, ועם כל הילדים — אל המוות במחנה ההשמדה טרבלינקה.
ערב יום השואה הוא ערב קשה במיוחד עבור בלפר. בכל הימים הוא שומר על אופטימיות ועל חשיבה חיובית. בימי הקורונה הוא נאלץ גם להפסיק את מסעותיו ברחבי הארץ ואת קיום ההרצאות שהוא כל כך אוהב להעביר עם בנו. גם כשהוא מתמודד עם הריחוק מהילדים ומהנכדים הוא שומר על אמונה פנימית חזקה. "במחנות הריכוז, בגטאות, במחנות ההשמדה, היה הרבה יותר קשה", הוא אומר. "עם הקורונה אנחנו בסך הכל נדרשים להישאר בבית. זה נכון שיש גם היום קשיים שלא תלויים רק בנו, קשיים לא מבוטלים, והימים אינם ימים קלים או פשוטים לאף אחד, אבל כולנו חייבים למצוא בתוכנו את הכוחות ולהישמע להוראות. אין לנו ברירה אחרת".
"הוא החזיק אותי בידיו"
יצחק בלפר נולד בוורשה, פולין, ב־1923. אביו נפטר כשהיה בן ארבע, וכשהגיע לגיל 7 החליטה אימו לקחת אותו לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק, שנודע כמקום שבו יושמו שיטות חינוכיות חדשניות עבור ילדים. שם נתנה לו סטפניה דף וצבעים וגילתה את כישרון הציור הגדול שלו. מאז, שנים שהוא מצייר, מאחד את שני העולמות שמתקיימים בתוכו.
באחד הציורים הוא צייר את עצמו, כילד קטן על ברכי קורצ'אק. כך הוא זוכר את יומו הראשון בבית היתומים. זו גם אחת היצירות האהובות עליו. "זה המפגש הראשון שלי ושל קורצ'אק", בלפר מספר. "הוא הושיב אותי על ברכיו, וחיבקתי אותו. מאוד מצא חן בעיניי הזקן שלו, כי גם לסבי היה זקן ארוך. התחלתי לשחק בזקן שלו עם הידיים. אמא אמרה לי 'יצחקל'ה, אתה נשאר כאן. אני הולכת הביתה'. אפילו לא בכיתי. הוא החזיק אותי בידיו".
יצירותיו מוצגות דרך קבע בבית הילד שבבית לוחמי הגטאות. ביצירותיו מופיעים גם הנאצים ללא פנים. "כשאתה רואה רוע עומד לפניך, כולך משותק מהפחד", הוא אומר. "אתה לא יכול להבחין בדבר, לא בתווי פנים, רק ברוע. זה הכל. ואני מרגיש לא את החובה, את הזכות, לצייר ולגרום לכך שסיפורו של יאנוש קורצ'אק לא יישכח".
כשהגיע לגיל 15 סיים בלפר את שהותו בבית היתומים. השנה הייתה 1938, חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה. בלפר חזר לבית אימו אבל שמר על קשר עם קורצ'אק עד שהוא ואימו נכנסו לגטו. "עם כניסת הגרמנים לוורשה התחיל הגיהינום. כל יציאה לרחוב הייתה סכנת מוות. גם לשבת בבית הייתה סכנה. כל האווירה הייתה איומה. כשהייתי בסך הכל בן 16 וחצי החלטתי לברוח עם חבר טוב. בברכת אמא ובעידודה של כל המשפחה נמלטתי. הגעתי עם חברי להיפרד מקורצ'אק ומהילדים. השיחה האחרונה הייתה מאוד עצובה. הילדים וגברת סטפניה עמדו בצד. זאת הייתה שיחה קצרה וקשה. קורצ'אק הוציא מכיסו כסף, את כל מה שהיה לו בכיס, ונתן לנו לדרך. קיבלנו את ברכתו וברחנו. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו".
בלפר הצליח להגיע לגבול רוסיה, אך הוא וחברו נתפסו על ידי הגרמנים. "אני הצלחתי להשתחרר מהם והמשכתי הלאה", הוא נזכר. "ברוסיה נלקחתי לעבוד במכרות הפחם. עבדנו שם בצורה איומה — לעומק מאה מטרים ירדנו עם סולמות ובנינו את המכרה".
ב־1941 עבר להתגורר בטשקנט והתגייס לצבא האדום. אחרי המלחמה, ב־1946, בלפר חזר לוורשה וגילה שכל משפחתו נספתה. "נשארתי לבד בעולם. כולם נרצחו על ידי הנאצים. סבי וסבתי היו בגיל מתקדם. אמי והאחים שלי — היינו שישה אחים — כולם נרצחו".
ליבו גדוש זיכרונות מרגשים מיאנוש קורצ'אק. "הוא היה אדם גדול. הוא היה אחד הראשונים שהגה את זכויות הילד. הוא הקים את בית היתומים וניהל אותו יחד עם גברת סטפניה, שהייתה אישה נהדרת. שניהם יצרו עבורנו גן עדן. זה אחד המקומות שהולכים איתי עד היום. סטפניה ראתה איך אני מצייר. הכישרון שלי היה כנראה חבוי. ברגע שעליתי ארצה המשכתי בלימודי הציור וגם הייתי במשך שנים מורה לציור באוניברסיטה. חיי התפתחו לאורם של יאנוש קורצ'אק וגברת סטפניה. את החינוך שקיבלתי בבית היתומים קשה לתאר. זה היה משהו מיוחד. בית היתומים שלו היה דוגמא בכל פולין. הוא עדיין קיים, רק שעכשיו לומדים בו ילדים פולנים, היום זו פנימייה נוצרית. זה בית יהודי שבנו יהודים בכספם, ועכשיו הוא רכוש של הפולנים".
מה אתה זוכר מהבית?
"אני זוכר הרבה. זה היה בית יפה בן ארבע קומות. בקומה העליונה היו שני אולמות של חדרי שינה. 56 בנות ו־51 בנים. למדנו בבתי ספר יהודיים מחוץ לבית היתומים. דיברנו פולנית. קורצ'אק וסטפניה חיו איתנו, גרו איתנו, אכלו איתנו וישנו איתנו. היינו בבית ביחד. זאת הייתה משפחה אחת גדולה. את כל עבודות הניקיון עשינו, הילדים, בתורנויות, לפי גילאים ולפי היכולת, וזה היה נהדר. הייתה לנו מועצת ילדים עצמאית, היה לנו בית משפט חברי של ילדים. היה תקנון של בית היתומים, אחד לגדולים ואחד לקטנים. כתבתי על קורצ'אק ועל החינוך שלו ספרים רבים, בצורה הזאת אני ממלא לא רק את חובתי אלא את זכותי לדבר ולהפיץ את משנתו החינוכית. זה בער בי במשך כל השנים".
"האיש שידע לאהוב ילדים"
השבוע קיבל לידיו בלפר ערכת גלויות ייחודית ומרגשת שיצר בית לוחמי הגטאות ביחד עם מכון שיטים, בהשראת גלויות החיזוק שיצר יאנוש קורצ'אק בבית היתומים. את הגלויות נתן קורצ'אק כחיזוק על ערכים חינוכיים כמו עזרה הדדית, עמידה באתגרים, עמידה במטלות הבית, התמדה, עצמאות הילד, דמוקרטיה ומימוש עצמי, חופש יצירה. בערכה, שהוכנה עבור ילדים והוריהם השבוע, שלוש גלויות עם ציוריו של יצחק בלפר וגלויה אחת שהיא העתק של גלויית הידידות שניתנה על ידי קורצ'אק לליאון גלוזמן, חניך בבית היתומים בין השנים 1923־1930. בשנות המלחמה התגורר ליאון בקנדה ושמר כל חייו את הגלויות שקיבל מקורצ'אק. קורצ'אק חתם על הגלויות האישיות שניתנו לחניכיו ותיאר עבור מה זכה הילד בגלויה.
בשנים האחרונות פירסם בלפר מספר ספרים, בעזרת הוצאת ינוקא, אחד מהם על בית היתומים של קורצ'אק וגברת סטפניה, לו קרא "האיש שידע לאהוב ילדים". יחד עם בנו, חיים בלפר, הוא כתב עוד שני ספרים, שהם עיבוד של סיפוריו של קורצ'אק עצמו — "לקיוטוש המכשף" ו"המלך מתיא הראשון". הוא החל לקבל הזמנות לקיים הרצאות בבתי הספר, ויחד עם בנו הוא נוסע מהרצאה להרצאה. "אבא לא מוותר על אף הרצאה, בטבריה, בירוחם, בכל מקום בארץ", מספר חיים. "אנחנו נוסעים יחד, אני מעביר את ההרצאה ובסופה הילדים מתחברים לאבא, שואלים שאלות, מחבקים אותו והוא מוקף באהבה". עם תחילת הקורונה נפסקו ההרצאות לחלוטין. בלפר ובנו מקווים שבמהרה יוכלו לשוב ולהרצות בפני ילדים בכל רחבי הארץ. •
לפנייה לכתב/ת 
