השורדים הפכו לקורבנות

שנים ארוכות הפצירו ילדיו של אריה אבן באביהם לחלוק איתם את קורותיו בשואה, אבל אבן, איש מופנם, קמצן במילים, לא נעתר לבקשותיהם עד השנים האחרונות. "אבא לא היה דברן גדול ולא סיפר יותר מדי", אומרת בתו עפרה. "זה כאב לו. הלקח שהוא לקח מהשואה היה ליהנות, לשמר את החיים הטובים, לראות את החיובי".

אבן, שזכה בכבוד המפוקפק של הקורבן הראשון בארץ לנגיף הקורונה, נולד ב־1932 בשם גיאורג שטיינר. ב־1941 גורש אביו למחנה לעבודות כפייה של הצבא ההונגרי ומשם נשלח למחנה הריכוז מאוטהאוזן באוסטריה. במארס 1944 פלשו הגרמנים להונגריה, והגירושים ההמוניים של היהודים למחנה ההשמדה אושוויץ החלו. אריה, אמו ואחיו הצעיר איוון, נשארו תחילה בדירה בבודפשט, ובהמשך עברו לבית מוגן בחסות שגרירות שוודיה.

חלק נכבד מהתקופה ההיא מככב בעדות שהעניק ליד ושם, כשהגיבורה הגדולה של אותם סיפורים היא אמו רבת התושייה מגדה. את חודשי המלחמה האחרונים העבירו במסתור במרתף, יחד עם ניצולים נוספים רבים.

ב־1949 עלה אבן לישראל באנייה "עצמאות" והתיישב בקיבוץ עין זיתים שבגליל העליון ובקיבוץ מעגן. בצבא שירת כטכנאי מטוסים בחיל האוויר והשתתף במלחמות סיני וששת הימים. הוא נישא ליונה, דיפלומטית במשרד החוץ, והשניים נדדו ברחבי העולם לפני שהתיישבו בירושלים, שם התגורר אבן עד מותו.

לפני כשמונה שנים נפטרה יונה, ואבן עבר להתגורר בבית האבות "נופים". כשבוע לפני מותו אושפז בבית החולים שערי צדק. "הוא היה צלול לגמרי ותקשורתי", מספרת בתו. "לרופאים היה חשוב לדעת מה עמדת המשפחה – האם לעשות לו הנשמה כשהמצב יידרדר. אמרתי, 'חברים, אבא קוגניטיבי, בואו נשאל אותו'. שאלנו, והוא בהחלט היה בעד הנשמה, הוא רצה להמשיך לחיות".

איך תקשרתם איתו כששכב בחדר המבודד?

"לנו לא נתנו להיכנס. זאת הייתה חוויה מאוד קשה. תקשרנו באמצעות חולים אחרים במחלקה, והייתי גם בקשר עם הרופאים. העובדת הסוציאלית ששייכו לה את ההדבקה בדיור המוגן, הייתה מאושפזת איתו במחלקה ועזרה לנו מאוד. בשעות האחרונות לחייו היא התקשרה אליי ואמרה שאבא חשב שהיא זו אני. זה סוג של נחמה - העובדה שהוא לא חשב שהוא לבד, ושאני, בתו, לצידו ברגעיו האחרונים".

אריה אבן, שנפטר בגיל 88, הותיר אחריו ארבעה ילדים, 18 נכדים ונין. בהלוויה שלא נכחו רק בודדים. חלק מילדיו ונכדיו נאלצו להישאר בבידוד ולא ללוות את אבי המשפחה למנוחתו האחרונה. "עצוב לי מאוד שככה חייו הסתיימו, זה קורע לנו את הלב", אומרת הבת.

עד שמת מנגיף הקורונה, והוא בן 92, לא הפסיק יקותיאל יהודה כהן - זלמן בפי כל מי שהכירו - לספר לילדיו, נכדיו וניניו, ולא רק להם, על ימי הסיוט וההישרדות באושוויץ ובבוכנוולד. זאת הייתה המורשת של כהן, חסיד ויז'ניץ, מאז שניצל מהתופת.

"סבא, ששרד את אושוויץ, עבר את הסינון של אייכמן וניצח את היטלר, נפל קורבן לנגיף הארור", אומר נכדו, העיתונאי החרדי ישראל כהן. "לסבא היה חשוב להנציח את השואה. כל שנה, ביום השואה, הוא היה מספר את סיפורו לצעירים. סבא האמין שכל יהודי שלומד תורה וכל נכד ונין שנולד, זה הניצחון שלנו על הנאצים".

כהן נולד ב־1929 בעיר נירג'האזה בהונגריה ליוסף חיים הכהן, מחסידי סאטמר, ולאמו רבקה. בהיותו בן 15 גורש עם משפחתו לאושוויץ. אמו וארבעת הילדים הקטנים נלקחו למחנה ההשמדה, ואילו הוא, אחיו ואביהם נשלחו למחנה העבודה ועבדו שם במיון פחם. "בערב יום כיפור, כשחזרו מהעבודה למחנה, הציע להם איש האס־אס שיאכלו סלק שהיה מונח בדרך לשם", מספר הנכד, "אבל הם סירבו לאכול למרות הרעב כי השעה כבר הייתה אחרי כניסת יום כיפור".

בהמשך המלחמה הועבר כהן לבוכנוולד עד לשחרורו, שם פגש את הרב ישראל מאיר לאו ואת אחיו נפתלי. הוא עלה לארץ לבדו בגיל 16, למד בישיבת ויז'ניץ בתל־אביב ולאחר שהתחתן עבר לבני־ברק, בה התגורר עד יום מותו. "סבא שירת בצבא והשתתף במלחמת השחרור וגם במלחמת ששת הימים", מספר הנכד ישראל. "הוא הקים מפעל טקסטיל בדרום תל־אביב וכל השנים נהג לתרום בסתר. הוא היה חרדי בחסידות ויז'ניץ, אבל גם היה לו רגש לציונות ולמדינה".

שלושה ילדים נולדו לו ולאשתו מחיה, וכחמישים נכדים ונינים. לפני כשלושה שבועות אובחן כחולה בקורונה, ופונה לבית החולים. "הוא כבר היה קצת מעורפל וסבל ממצוקה נשימתית" מספר הנכד ישראל. "הרופאים הרדימו והנשימו אותו ונאבקו על חייו. לצערנו הגדול לא יכולנו להיות לידו ברגעיו האחרונים. מבחינתנו הוא מת בחטף. למרות גילו, הוא היה יכול לחיות עוד כמה שנים טובות.

"סבא היה אדם מאוד אהוב. כולם כיבדו אותו – אדמו"רים, ראשי ישיבות ופשוטי העם. אם הוא היה נפטר בנסיבות נורמטיביות, היו מגיעים להלוויה שלו אלפי אנשים ומספידים אותו כראוי, והייתה גם שבעה שבה היה אפשר לספר על הנפטר ולדבר בשבחו. עכשיו, בעידן הקורונה, לא רק שהוא נפטר לבד, בלי שיכולנו להיפרד ממנו, לחבק וללטף אותו, לא יכולנו גם לחלוק לו את הכבוד האחרון שהגיע לו".

"לך תבין כמה אירוניות יכולות להיות דרכי הגורל", אומרת אורה רטס דוידוביץ', בתה של ליה שוורץ, שהלכה לעולמה לפני כשבוע מנגיף הקורונה.

"כשאמא נכנסה לגטו כילדה, לא קעקעו לה מספר על היד, ודווקא עכשיו, אחרי שהייתה בבידוד ומתה לבד, היא פתאום קיבלה מספר – היא הנפטרת מספר 12 של בית האבות משען בבאר־שבע, והקורבן ה־93 בארץ לקורונה".

ליה (לאה) שוורץ, בת 85 במותה, נולדה בגלאץ שברומניה. בת למשפחה דתית אמידה מאוד, שעסקה במסחר. "זה היה בית עשיר, עם טבחים ומשרתים", מספרת הבת איריס מסד. "כשהגרמנים נכנסו לרומניה, הם מצאו מקום מסתור בפאתי העיר, כרו בור בחצר והתחבאו מההפגזות. מה שהציל את המשפחה הייתה היכולת המדהימה של סבא והאחים שלו בתחום המסחר". עם תום המלחמה נמלטו בני המשפחה לבוקרשט, וב־1950 עלו לארץ.

ליה נישאה לג'ילבר (ג'יפסי) שוורץ, והתגוררה בבאר־שבע. שלושה ילדים נולדו להם – אורה, איריס ואילן. "הבן שלי אומר, 'אמא, את סבתא כל כך טובה כי היה לך מודל מיוחד במינו'", מספרת אורה".

לפני כשלוש שנים התאלמנה שוורץ ומצבה החל להידרדר. היא סבלה מדמנציה ולפני כשנתיים וחצי הועברה לבית האבות משען. "הקושי לדעת שהיא שוכבת לבד, מפוחדת מהמצב, היה נוראי”, מספרת אורה. “שלושה שבועות לא דיברנו איתה. הבדידות הנוראית שבה מתה, אוכלת ומייסרת אותנו ואת הנכדים שלה".