חמישי 13 באוגוסט 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: נשיונל ג'אוגרפיק
    חדשות • 21.04.2020
    "מגפת הקורונה הייתה צפויה"
    ג'יין גודול, גורו הטבע הנודעת שחיה עם שימפנזים בטנזניה בשנות ה־60, מסתכלת על העולם בצל הקורונה ומשוכנעת שהיא יודעת למה זה קרה: "הטבע מתקומם נגד הצורה שבה אנחנו הורסים אותו". היום, לרגל יום כדור הארץ, ישודר בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק סרט על האישה שרק בגיל 86 גילתה מה זה להיות בבית — בגלל המגפה
    ציפי שמילוביץ | ניו יורק

    ג'יין גודול הייתה בת 26 כשנכנסה לבדה ליער העצום גומבה בטנזניה, ופחות או יותר הלכה לגור עם שימפנזים. השנה הייתה 1960 והעולם ידע אז מעט מאוד על החיות האלה, אבל ג'יין גודול רצתה להיות חברה שלהן מאז שקראה את ספרי "טרזן" כילדה סקרנית וחולמנית בלונדון של סוף מלחמת העולם השנייה. היום אולי מובן מאליו כי שימפנזים ובני אדם חולקים גנטיקה, אבל כשגודול נכנסה ליער המיתולוגי, מעט אנשים רצו לשמוע על זה.

     

    מצוידת במחברת, משקפת וקצת ציוד, העבירה גודול ימים ולילות בקרבת שימפנזים, למדה ותיעדה וריתקה את העולם. הצילומים המגורענים של צעירה בלונדינית מתרוצצת ללא חשש בין שימפנזי ענק שחורים, הפכו ויראליים עשרות שנים לפני שמישהו בכלל המציא את המונח. גודול יצאה מהיער עם מחקר ששינה לגמרי את המדע, ושינה אותה. העולם שינה את היחס לשימפנזים והיא הפכה לקול האנושי שמייצג בעלי חיים.

     

    לפני מספר שבועות חגגה גודול יום הולדת 86, והיא עדיין גרה באותו בית שבו נולדה. עד לא מזמן, כשהעולם עוד היה נורמלי, היא הייתה בדרכים 300 יום בשנה, מבקרת ב־26 מרכזים שהקימה ברחבי העולם, מעניקה הרצאות, מנסה לשכנע מנהיגים להעביר חוקים שיכבדו יותר את בעלי החיים, ומנהלת כמעט מסע צלב בשם כדור הארץ. עכשיו היא יושבת כמו כולם בבית, די קרובה לטפס על קירות, אבל לפחות יכולה להיענות לכל הדרישות לראיונות, כי מה עוד יש לעשות.

     

    "המגפה הזו שאנחנו כל כך סובלים ממנה הייתה מאוד צפויה", אומרת גודול, שלפני כל הרצאה רצה מאחורי הקלעים כאילו היא מתחממת לגמר המונדיאל. "כל המדענים ידעו שהיא תגיע. הטבע מתקומם נגד הצורה שבה אנחנו הורסים אותו. חוסר הכבוד שלנו לבעלי החיים שאיתם אנו חולקים את הפלנטה הוא שגרם למגפה הזו".

     

    "הימים שלי עם השימפנזים היו הטובים ביותר בחיי". ג'יין גודול | צילום: נשיונל ג'אוגרפיק
    "הימים שלי עם השימפנזים היו הטובים ביותר בחיי". ג'יין גודול | צילום: נשיונל ג'אוגרפיק

     

     

    באיזו צורה?

     

    "אנחנו הורסים יערות, מה שמאלץ בעלי חיים להיות הרבה יותר קרובים זה לזה. הם מדביקים זה את זה ובני האדם באים איתם במגע הכי קרוב. אנשים פולשים לסביבתם כל הזמן, צדים בעלי חיים שנמכרים בשווקים באפריקה, באסיה, ובמיוחד בסין. חיות כלואות בתנאים שיוצרים הזדמנות לנגיפים לקפוץ מהן לבני אדם".

     

    זה מזכיר את התפרצות נגיף ה־HIV שהגיע בשנות ה־80 משימפנזים.

     

    "כן, גם זה קרה כי האדם הראה חוסר כבוד לחיה. ציד שימפנזים היה אז מאוד פופולרי והם נכלאו בתנאים איומים. היום מתייחסים אליהם בקדושה, אבל המחיר היה מאוד יקר, עשרות מיליוני אנשים מתו. גם מגפת הסארס החלה מאכילת בשר חיות בר באחד השווקים בסין. השווקים אז נסגרו זמנית, אבל נפתחו שוב במהירות. ההיגיון אומר שיגיע הרגע שבו האדם ילמד את הלקח, אבל בני האדם הם יצורים יהירים מאוד".

     

    "הימים שלי עם השימפנזים היו הטובים ביותר בחיי". ג'יין גודול | צילום: נשיונל ג'אוגרפיק
    "הימים שלי עם השימפנזים היו הטובים ביותר בחיי". ג'יין גודול | צילום: נשיונל ג'אוגרפיק

     

     

    לשנות את המוח

    ג'יין גודול היא אייקון בינלאומי מהסוג שמלהיב אנשים שיכולים להיות הנינים שלה. דור גרטה תונברג מעריץ אותה. היא כתבה למעלה מ־20 ספרים, חצי מהם ספרי ילדים, ונעשו עליה יותר מ־40 סרטים. החדש שבהם, "ג'יין גודול: התקווה“, ישודר היום ב־22:00 בערוץ נשיונל ג‘יאוגרפיק, במסגרת שידורי יום כדור הארץ.

     

    באיזה מצב נמצא כדור הארץ היום לעומת מה שהיה כשהתחלת לעבוד?

     

    "מבחינה סביבתית העולם עשה פנייה של 180 מעלות לאחור. כשנסעתי לראשונה לאפריקה בשנת 1960, היו מעט מאוד כבישים סלולים ולאורך הדרך רצו חיות בר חופשיות. האוויר היה נקי והיערות נמתחו ממש ממזרח אפריקה עד לחוף מערב אפריקה".

     

    "הימים שלי עם השימפנזים היו הטובים ביותר בחיי". ג'יין גודול | צילום: נשיונל ג'אוגרפיק
    "הימים שלי עם השימפנזים היו הטובים ביותר בחיי". ג'יין גודול | צילום: נשיונל ג'אוגרפיק

     

     

    אבל כבישים סלולים וערים מודרניות הם חלק מהקִדמה.

     

    "אפשר להתקדם בלי להרוס את כדור הארץ ובוודאי בלי להתעלל בחיות. אני מקווה שאולי מה שקורה עכשיו ישנה את האופן שבו אנו חושבים בפועל על העולם שבו אנו חיים".

     

    למשל?

     

    "אנשים שגדלו בערים הפנימו שאין ברירה אלא לחיות בזיהום אוויר. אבל עכשיו השמיים כל כך בהירים ונקיים, שאולי האנשים האלה יחליטו שהם לא רוצים לחזור לנשום רעל וילחצו על הממשלות לעשות משהו".

     

    יש היום מנהיגים עולמיים שפשוט מתעלמים לחלוטין מהמדע.

     

    "כן, הם דואגים רק לקריירה שלהם, להצלחה שלהם ולכסף. הכוח משחית וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט, וזה קורה שוב ושוב. מרתיח לראות פוליטיקאים במדינות כל כך חשובות כמו ארה"ב, ברזיל, וגם אצלנו בבריטניה, שמכחישים את שינויי האקלים או אומרים שווירוס הקורונה פשוט ייעלם מעצמו. הכל כדי שכולם יחזרו לעבודה כי הכי חשוב זה הכסף".

     

    חלק מהניסויים למצוא טיפול לקורונה יהיו על בעלי חיים. אפשר להניח שזו דילמה עבורך?

     

    "זה מצער. כמעט לכל הניסויים הרפואיים על בעלי חיים יש היום אלטרנטיבות. ניסויים של מוצרי איפור בוודאי חייבים להיות אסורים בתכלית האיסור. מגיע יחס של כבוד לכל החיות, גדולות כקטנות. מזעזע אותי שחולדות, למשל, לא נחשבות לבעלי חיים בארה"ב, לכן אף אחד מחוקי רווחת בעלי החיים אינו חל עליהן. אבל חולדות יכולות להפגין שמחה, צוחקות כשמדגדגים אותן, אוהבות לשחק. חפשי בגוגל 'חולדות חכמות' ותראי מה תגלי. דוגמה אחרת היא חזירים, שעושים עליהם הרבה ניסויים. חזירים יותר חכמים מכלבים, שהם החיות הכי אהובות על המין האנושי וגם עליי, ואנחנו מגוננים עליהם כמו על בני משפחה ובוודאי לא נעשה עליהם ניסויים. אם איננו יכולים לעשות ניסויים על בני אדם, מסיבות אתיות וכי יש לנו רגשות, אנו גם לא צריכים לעשות זאת לבעלי חיים".

     

    את מדברת הרבה על רגשות, זה משהו שמדענים לא ממש עושים.

     

    "לא הייתה לי כוונה להפוך למדענית, כשהייתי ילדה נשים לא הלכו להיות מדעניות. ביליתי את ילדותי בצפייה בחיות והכלב הנפלא שלי לימד אותי כל כך הרבה. אז כשצפיתי בשימפנזים, נתתי להם שמות, דיברתי על הרגשות שלהם, אושר, עצב, אכזבה, דיברתי על יכולותיהם לפתור בעיות ועל האישיות שלהם. כל זה אחרי שמדענים אמרו לי שלשימפנזים אין אישיות. גיליתי שאין הרבה טעם להתווכח עם אנשים שחושבים אחרת ממך. צריך למצוא דרך להגיע ללב שלהם במקום להתווכח עם המוח, ואז גם יש לך סיכוי הרבה יותר טוב לשנות את המוח".

     

    אלימות קיצונית

    התגלית של גודול ב־1960 ולפיה השימפנזים יודעים להכין לעצמם כלים ולהשתמש בהם, נחשבת לאחד ההישגים המדעיים המלהיבים של המאה ה־20. המחקר שלה הפריך שתי אמונות ארוכות שנים: שרק בני אדם יכולים לבנות ולהשתמש בכלים, וששימפנזים הם צמחוניים. בין היתר עקבה גודול אחרי שימפנזה שייצר מגבעולים מעין מלכודת לטרמיטים, וראתה שימפנזים מורידים עלים מענפי עצים כדי להפוך את העלה ליעיל יותר. והיא כמובן הייתה עדה לכל מגוון האמוציות שלהם, הכל כך דומה לזה של בני האדם.

     

    איך השפיע מה שלמדת משימפנזים על מה שאת חושבת על בני אדם?

     

    "אנחנו כל כך דומים, ביולוגית והתנהגותית, שאני אפילו לא חושבת על שימפנזים כעל חיות. אנשים מניחים ששימפנזה היא החיה האהובה עליי, אבל היא לא, היא דומה מדי לבני אדם. מה שלמדתי מהם זה עד כמה יהירים בני האדם שחושבים שאנחנו מיוחדים ונפרדים משאר ממלכת החיות".

     

    ומה הדבר הכי לא צפוי שאנחנו חולקים איתם?

     

    "הם מסוגלים לאלימות קיצונית. זה איכזב אותי. חשבתי שהם יותר נחמדים מאיתנו והעציב לראות שהם יכולים להיות אכזריים בדיוק כמונו".

     

    מתגעגעת לתקופה שלך איתם?

     

    "מאוד. הימים שלי עם השימפנזים היו הכי טובים בחיי. יכולתי להיות שם עד היום. בגלל זה אני ממשיכה להיאבק בשבילם בכל יום. אני לא הופכת צעירה ולכן מאוד מתסכל אותי להיות סגורה עכשיו בבית, אבל למזלי אני לפחות בבית שגדלתי בו, עם כל ספרי ילדותי ורואה את העצים שטיפסתי עליהם מחוץ לחלון. החלטתי להתייחס לסגר כאל אימון לרגע שבו הגוף שלי יחליט שהוא לא יכול לעשות את כל הנסיעות האלה. אני לומדת לעבוד עם המדיה החברתית, קיבלתי ציוד טכנולוגי חדש שאין אף אחד שיכול ללמד אותי להשתמש בו, אז אני פותרת את זה לבד. גם זה אתגר בגילי".

     

    הצעירים שלא ראו אותך בגיל צעיר, מביטים עכשיו על גרטה תונברג.

     

    "אני קצת מרחמת עליה כי היא בתקופה שונה לגמרי ממני וכל הזמן מוקפת הרבה מאוד אנשים. היא למעשה לא דומה לי בכלל, כי אני בשום אופן לא יכולתי לעשות את מה שהיא עושה בגילה. הייתי מאוד ביישנית, לא הייתי יכולה לדבר בפומבי כמוה. אני חושבת שהאספרגר עוזר לה להיות מנותקת מהרעש ומכל התגובות הרעות, ואולי זה סוג של ברכה בשביל כולנו. זה המסר שאני מעבירה לצעירים, שכל אחד מאיתנו יכול לשנות משהו מדי יום. אני חושבת שהתקשורת מאמינה שאנשים מעוניינים יותר לקרוא על דברים רעים, אז זה כל מה שאנחנו שומעים עליו, אבל קורים כל כך הרבה דברים טובים".

     

    את מדברת הרבה על תקווה. זו גישה ממש חתרנית בעולם המדע.

     

    "אם אין לך תקווה שמה שאתה עושה הולך להשפיע, אז מה הטעם? בילדותי לא הייתה טלוויזיה, אז קראתי ספרים. כשהייתי בת שמונה קראתי את 'דוקטור דוליטל' וכל כך רציתי לדבר עם בעלי חיים. אחר כך קראתי את 'טרזן' והחלטתי שאסע לאפריקה ואגור עם חיות בר ואכתוב עליהם ספרים. כולם צחקו עליי חוץ מאמי שאמרה, 'נו, אז תצטרכי לעבוד קשה כדי לעשות את זה'. והנה זה קרה, אז איך לא אאמין בתקווה".

     

    תני דוגמה למשהו שנתן לך תקווה.

     

    "בכל מקום שאני מגיעה אליו, אנשים צעירים ניגשים עם עיניים נוצצות ומספרים מה הם עושים כדי להפוך את העולם לטוב יותר. נערה בת 16, שאבא שלה ניהל מעבדה לחקר שימפנזים, הכריחה אותו לשנות לגמרי את המקום. הם הזמינו אותי לראות את המעבדה החדשה וזה היה נפלא, היו אור ואוויר ומתקני משחקים לשימפנזים הצעירים. זה לא היה קורה אם הילדה לא הייתה בוכה לאבא ועושה לו את המוות במשך חודשים. ראיתי כל כך הרבה אנשים שהצילו בעלי חיים מהכחדה, וראיתי מקומות שהרסנו לגמרי מתעוררים לחיים בזכות אנשים טובים".

     

    אז איפה את רואה את סוף המשימה שלך?

     

    "כשאמות".

     

     


    פרסום ראשון: 21.04.20 , 20:52