שבת 30 במאי 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
הכי מטוקבקות
    חנוך דאום
    7 ימים • 22.04.2020
    דברים שרואים מהחלון של ריבלין
    או: מה כבוד נשיא המדינה עדיין לא הפנים בקשר למשבר הקורונה (ובכלל)
    חנוך דאום

    הימים עודם ימי קורונה, אז נפתח בכמה עדכונים, כפי שנהגנו לעשות פה מאז החלה המגפה. ראשית, מנכ"ל משרד האוצר החל במסיבות העיתונאים האחרונות לכנות את משה בר סימן טוב "ברסי". ואני תוהה: מה קרה נפתחנו פתאום? אה? נגמרה המגפה ולא ידעתי? למה ככה? למה בית זונות? תחושה לא טובה, חברים, ניחוחות של אס"ק, נא להתאפס. 

     

    הלאה: לא היה נחמד אם את ההצהרות שלו נתניהו יסיים כמו דקל וקנין? "אזרחי ישראל, עלינו להיות חזקים ולשמור מרחק. יום גשום כבר סוף עונה...". 

     

    לגבי ההנחיות החדשות, שמתי לב במוצ"ש שאנשים שמחו מכך שטווח השיטוט גדל מ־100 מטר ל־500. מי ישמע, 100 מטר מהבית זה רק המכולת, אבל 500 זה כבר מפלי הניאגרה. אתם גרים בראשון מערב, חברים, מה השמחה הגדולה?

     

    אלא שלי קרה דווקא דבר אחר. הסגר הפך את העצלנות שלי לאידיאולוגיה. התחלתי ליהנות מזה. להשקיע בלא לעשות כלום. יש כאלה שפיתחו תחביבים בסגר, עסקו בנגרות ונגינה. אני קילפתי יבלת מהבוהן של הרגל. זה מה שעשיתי עד כה. וכשביבי אמר שיהיה מותר לצאת 500 מטר, התבאסתי. פתאום זה היה נראה לי הרבה מדי. מתיש. מה רע לי ב־100 מטר שלי, אמרתי לאפרת בעצב. למה סתם להתפזר? נהייתה לי גם חרדה מוזרה שזה יעבוד, ואז ירחיבו את הטווח ל־2,000 מטר ויבקשו מאיתנו לעשות מד"ס בכל בוקר. 

     

    יש לי חברה שרצתה מאוד לצאת לקניות. היא מתגעגעת לשופינג. השבוע פתחו רק חלק מחנויות הסחר, אז היא קנתה שני סרבלים חדשים בחנות לחומרי בניין. היא עובדת עם מה שיש. זו התקופה וזה מה שפתוח. היא גם שוקלת להתאבזר במקדחה חדשה. הכל משונה. קורים פה דברים שאם הייתי אומר לכם לפני כמה חודשים שיקרו, הייתם חושבים שאני מטורלל: שליח של וולט מדליק השנה משואה; הבן של טרנטינו מקבל 500 שקל מנתניהו כמענק מיוחד; אנשים כדי להרגיש שהם בחו״ל מעבירים את האייפון למצב טיסה; בערוץ הספורט משדרים את הליגה הבלרוסית ללא הפסקה; ומזכ"לית הסתדרות המורים מסבירה רק מה לא תסכים, ואנחנו יושבים בבית בייאוש ויודעים שגם בלי מורים, אנחנו נשלח בקרוב את הילדים לבית הספר. שיישבו שם עם השומר מצידנו.

     

    ומה עם התחום שלי? הבמה? ובכן, מרוב שיש ביטולי הופעות הגענו למצב שמתקשרים אליי להזמין ביטול. אחי, החודש יש לי כבר ביטולים עד מעל הראש, אמרתי לזה שהתקשר. אני לא יכול להכניס סיכה. 

     

    תבינו את ההזיה שבה אנו נמצאים: חבר שלי סיפר לי שהלך לחגוג לסבתא שלו יום הולדת, שכנהוג בימים אלה, זה לבוא עם בלונים ולשיר לה מתחת לבניין. "היא מאוד התרגשה", הוא אמר לי, אבל אז סייג: "אני חושב שזו הייתה היא. היא גרה בקומה מאוד גבוהה, חנוך".

     

    וגם ביום הזה צריך להודות: הישראלים נחלקים לשניים. אלה שלא מרוצים מהמגפה ורמי לוי. הבן אדם בפיק של החיים שלו. אבל במקום להירגע ולחפש משהו שישמח את לבבותיהם של בני ישראל, אנשים התחילו לצפות באיזו סדרה שנקראת ‘נס בתא מספר 7’. בדקתי במה מדובר ולא האמנתי: חסר לכם עצב ויגון, אנשים? מה נסגר איתכם? לא מספיק טיילור ובן זיני נפרדו ודקל וקנין הפסיק לתת ברכות, עכשיו גם להתמכר לדבר הדיכאוני הזה בטלוויזיה? 

     

    הפסקה קלה עם ענייני קורונה, ברשותכם, כדי לפרוק משהו שישב על ליבי בהקשר למי שמכונה תמיד בקרב שונאי נתניהו כ"נשיאנו האהוב", הלוא הוא רובי ריבלין. אני אגב סקרן לדעת אם ריבלין מבין את הדיכוטומיה המעציבה שנוצרה כאן, לפיה שונאי נתניהו אוהבים אותו ולהפך. לזכותו ייאמר שלא הוא אשם ביצירת המצב הזה. לחובתו ייאמר שיש לו חלק מצער בתחזוקו. 

     

    בשבת שעברה פירסם יוסי ורטר ב’הארץ’ כי ריבלין עמד ביום האזכרה לאמו לבד בבית הנשיא. בשל הקורונה הוא לא עלה לקברה להגיד קדיש. ריבלין חיפש עשרה אנשים למניין, אבל אנשי האבטחה היו רחוקים והדבר לא הסתייע. לפתע הביט בכ־20 מפגינים שעמדו מחוץ לבית הנשיא (הם באו למחות על כך שהוא לא מעביר את המנדט לנתניהו), אמר קדיש ודמיין שהם עונים לו אמן. 

     

    את הסיפור הזה, צריך לומר, או הנשיא או אלוהים סיפר ל’הארץ’. וזה מאכזב מאוד בעיניי. לא עצם ההדלפה. ניחא. מה שמאכזב זה תוכן הדברים: אף אחד לא אוהב שמפגינים מול ביתו, אבל כבוד הנשיא מתיימר להיות דמוקרט גדול, והוא אמור להכיל את העובדה ש־20 אנשים הטריחו את עצמם להפגנה חוקית מול ביתו. כנשיא הוא זוכה הרי לאינסוף קילוסים וכיבודים, והפגנה אחת לא אמורה לגרום לו להעביר סיפור נקמני לעיתונאי, סיפור שבאופן עמוק בז לאותם מפגינים, ומציג את הנשיא כקורבן אולטימטיבי, שנמצא לבד בבית ואין לו עשרה לקדיש, בעוד אלה מעיזים לצעוק מול חלונו. 

     

    אדוני הנשיא הגיע הזמן שתפנים (חשבתי שעשית זאת אחרי אירועי ליל הסדר): אתה לא סובל יותר מאיתנו. האזכרה של אמך, מנוחתה עדן, איננה היחידה שלא התקיימה. בימים אלה גם הלוויות בישראל נערכות ללא משתתפים. אפילו להר הרצל נאסרה כניסתם של הורים שכולים. 

     

    אתה לפחות מסתובב במשכן ענק עם עוזרים ואנשי מינהלה שמספקים את צרכיך (וטוב שכך). מה תאמר על אותם מבוגרים, ניצולי שואה וחסרי כל שמסוגרים בקוביות קטנות בפריפריה, חודשים ארוכים כמעט בלי לראות איש? אז 20 איש הפגינו ליד ביתך (ואולי גם קיללו), זה באמת משהו שאתה לא מסוגל להתמודד איתו?

     

    בעיניי זו טרגדיה: אתה נשיא הטוויטר. אתה נערץ על ידי קהל ברנז'אי של אנשי שמאל המתעבים את נתניהו. זו החמצה כואבת כל כך, אבל ספק אם יש בידך מספיק זמן או רצון לשנות זאת. יש לי כבוד רב למשכן הנשיא ולנשיא באשר הוא, אבל אני מקווה שהמורשת של זה שיבוא אחריך תהיה יותר מאחדת ופחות טהרנית. 

     

    בלי קשר אני מאחל לך בריאות ואריכות ימים מעומק הלב. יש לי ביקורת על התנהלותך, אבל אני אזרח המדינה הזאת ואתה גם הנשיא שלי. וגם של אלה שהפגינו נגדך. שבת שלום. 

     


    פרסום ראשון: 22.04.20 , 21:17