מרים פרץ, אלמנה ואם לשישה ("אני סופרת גם את אלה שנפלו"), סבתא ל־16, נולדה בשנת 1954 וגדלה בקזבלנקה במרוקו. המשפחה עלתה לארץ בשנת 1964 והשתכנה במעברת חצרים בבאר־שבע. למדה בתיכון מקיף ב' בבאר־שבע ולאחר מכן סיימה תואר ראשון בספרות והיסטוריה ולמדה לתעודת הוראה. החלה לעבוד כמורה ורכזת בתי תלמיד. בשנת 1975 נישאה לאליעזר ובסוף אותה שנה הם עברו לגור בשארם א־שייח' עד פינוי העיר בעקבות הסכם השלום עם מצרים ב־1982. לאחר מכן עברה המשפחה לגבעת זאב, שם היא חיה עד היום. במשך 23 שנה ניהלה את בית הספר הראשון ביישוב, ממלכתי א' תל"י. פרץ שכלה שניים מבניה, אוריאל ואלירז, בעת שירותם בצה"ל. בשנת 2014 הדליקה משואה, וב־2018 קיבלה את פרס ישראל. בימים אלה היא מפקחת רשותית במינהל חברה ונוער ומרצה בהתנדבות בארץ ובעולם.
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"אני בכיתה ג', בקזבלנקה, מרוקו, ובאה למקום עבודתה של אמי, המנקה את בית הרב, שנקרא באבא דודו. אני באה מהכוך, מלאח, מעין גטו כזה, חדרון בלי חשמל ובלי מים, ופתאום אני רואה את בית הרב, עם שלוש מדרגות, והרגשתי שאני בארמון, ומי המלך? הרב, אדם מאוד מכובד, מדבר לאמא שלי כל כך יפה, במרוקאית, ואמא עונה בעיניים שלא מביטות אליו מרוב כבוד אלא לאדמה. היחס של הרב, וזה שהוא אמר לי שלום, היה זיכרון שנחרת בי מאוד. הרב לא התייחס אל אמא שלי כמשרתת אלא כבת אדם. זו הייתה הרגשה עילאית".
איזו עצה היית נותנת למרים בת ה־16?
"לכי תלמדי מחוץ לבית, בפנימייה. רציתי להגיע ללימודי רפואה, ואילו הייתי לומדת בפנימייה, היו לי כל האמצעים להצליח יותר. לא שהבית לא היה חם וטוב, ברור שכן, אבל לא היו לי את האמצעים ללימודים. לימים, כשהבן שלי אוריאל ביקש ללמוד בפנימייה צבאית, נזכרתי בחלום שלי אבל לא הרשיתי לו. אמרתי לו, 'מה פתאום פנימייה, הבית לא טוב?' אבל הוא רצה חינוך צבאי ואכן למד במכללה לפיקוד ומטה אור עציון".
מתי היית הכי מאושרת?
"אני כל יום מאושרת, חוץ מהימים שבהם הודיעו לי על פטירת שני הבנים ובעלי. אלה ימים שהייתי בגיא צלמוות, לא חושבת בכלל שהייתי בעולם הזה. אני מאושרת במה שיש לי יום־יום. כשאני רואה עצים פורחים, כשאני שומעת קולות של ילדים, כשאני שותה כוס קפה. כלומר, כל הפעילויות הקטנות היומיומיות. אני אדם ג'ינג'י, אופטימית חסרת תקנה".
איך את מסתדרת בקורונה?
"אני טיפוס חברתי מאוד ולפני הקורונה חיי היו עמוסים במפגשים עם קהילות יהודיות בעולם, עם חיילים ועם משפחות ובני נוער. בשבועיים הראשונים עסקתי בדבר אחד, פעלתי למען ממשלת אחדות. רתמתי את עידן רייכל, דויד גרוסמן ונתן שרנסקי ויחד דיברנו עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ועם בני גנץ. אבל אז הייתה אזכרה של אלירז והייתי לבד־לבד באזכרה. חוויה לא פשוטה. לצערי הרב, האזכרה יצאה ביום נפילתו, ביום שישי, שבת הגדול, בשעה 16:00, שבה הודיעו לי על נפילתו. חוויתי לבד בבית את כל ההודעה מחדש, וזה היה נורא. איך יכולתי לעמוד בזה? זה היה בדיוק באותה השעה, השמיים האירו בדיוק כמו אז והשמש זרחה והיה קצת חמים, אבל בהבדל אחד בלבד, שהייתי השנה לבד בבית".
העלית תמונה קורעת לב של שולחן ריק מהשבת הראשונה בקורונה.
"אף פעם לא הייתי לבד בשבת. זו הייתה שבת ראשונה שלי לבד, וכשערכתי את השולחן, וזה שולחן גדול, אני רואה שיש בו רק צלחת אחת וכוס אחת ומזלג אחד, והאחד הזה הכה על פניי. שולחן גדול שכולו צלחת אחת. באותה שנייה הייתה לי רק מחשבה אחת: איך יכול להיות שלא חשבתי שיש אנשים שחווים את זה כל שבוע, אלמנים ואלמנות, אנשים שהם לבד־לבד. השולחן הריק נתן לי כאפה לפנים, 'תתעוררי, יש אנשים שחיים ככה בארץ שלך לאורך זמן'. מצד שני, אני תמיד מחליטה ברגעים האלה של הדאון לייצר את תמונת הניצחון שלי. דמיינתי את השולחן מלא נכדים וילדים, תמונה של תקווה מול המציאות. בשבת שאחרי, השולחן היה עם מפה עוד יותר יפה, ונכון שהייתה בו צלחת אחת אבל שמתי פרחים ועל כל כיסא הנחתי אלבום מהשמחות שלנו, שאהיה מוקפת בתמונות שמחה".
איך תעברי את יום הזיכרון?
"ביום הזיכרון הקרוב לא אהיה בהר הרצל. אני פועלת על פי חוק, מקדשת חיים קודם. אלירז ואוריאל בניי עוד יחכו לי, אבל אני צריכה לחיות. מה, שאני לא רוצה לעמוד ליד הקברים של הילדים שלי ביום כזה? הרי זה הדבר הכי נורמלי בעולם. אני מאוד מבינה את ההורים שאומרים שהם צריכים להיות שם, מבינה את הכאב שלהם, יודעת מה המשמעות להיות ליד הקבר של הילד. אני בטח לא שופטת אותם. מצד שני, אני מחנכת ומהווה דוגמה אישית לתלמידים שלי ולנוער, ואני שומרת חוק. אני מלמדת מהו חוק ואני אבצע את כל ההנחיות.
"להנחיות האלה יש מטרה לשמור עליי, כדי שבשנה הבאה אני אזכה להיות בהר הרצל. אני בגיל 66, אין לי שום אופציה להתרחק, למשל מאמו של נחום אלה ז"ל, דליה, הקבור ליד אוריאל. המקום הצר בקושי יכול להכיל אותי ואותה ועוד מישהו. אז אני מבינה את ההנחיה".
ואיך תרגישי ביום הזה?
"יהיה מורכב, שונה, מוזר. מה שיחסר לי הכי הרבה זה החברים של הבנים שלי מהצבא. הם יושבים פה בגינה בכל יום זיכרון. 500 איש, צוותים, בני נוער, חיילים. אני מכינה להם קוסקוס ויש עוגות ופיצוחים ופירות. זו המשפחה הגדולה שלי, החבר'ה שלחמו איתם והיו לצידם בלילות, לצד כאלה שמכירים אותם ומלווים אותנו. והכי מרגש ויחסר לי זה שהחברים של בניי מביאים את הילדים שלהם ויושבים איתם ומספרים להם על אוריאל ואלירז. זה הביטוי הכי גדול של הרעות. ביום הזה, מצד אחד, הם פה ואני הכי מאושרת. מצד שני, כשאני רואה אותם, אני מרגישה בחסרונם של אוריאל ואלירז. המגע האנושי והחיבוק יחסרו לי ביום הזיכרון, גם העיניים הטובות. אבל אני אעבור את זה. אעשה זום עם כל החברים ונדבר עליהם.
"אני עולה לקברים שלהם לא רק בימים כאלה, אלא כשליבי חפץ ואומר לי לעלות. אבל יום זיכרון הוא אחר בזה שאני נוכחת כולי שם, והפעם לא אהיה. אני יכולה לעבור לילה מאוד קשה, לקום בבוקר בשש, להיות אצלם ולספר להם שעבר עליי לילה קשה. אין לי מסמרות של עיתים, לבד מהאזכרות ויום הזיכרון. שאר הימים, לפי הלב".
מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?
"אני חרדה לילדים שלי, אני כל הזמן בדאגה. הילדים שלי יודעים שאם לנכד יש חום, אני אהיה חולה בעצמי. אם נכד נופל, אני רצה הביתה בבכי. החרדה התגברה אחרי נפילת שני הבנים שלי, והלוואי שהייתי יכולה להפחית ממנה. זה משתק אותי. אחרי שמאבדים את היקר לנו ביותר, אנחנו מפחדים על מה שיש. בכל בוקר אני עומדת ליד המזוזה, מניחה את שתי ידיי כמו אמי שלא ידעה להתפלל אבל הייתה מבקשת מאלוהים שלא ייגעו לה בילדים ולא בנכדים. אלה התפילות שלי. לעצמי אני לא מבקשת".
מה יכתבו על המצבה שלך?
"אני רוצה שיכתבו לי: 'קידשה חיים בחייה הקשים והשתדלה להיות ראויה לבניה'".
מתי היית הכי קרובה למוות?
"כשבעלי אליעזר נפטר עשינו שיפוץ בבית ובמהלך השבעה לא היה לנו איפה להתאבל. נאלצנו לשבת שבעה בבית הכנסת שעל שם אוריאל. בכל לילה באנו הביתה, המבנה פרוץ בלי חלונות, וזה אחרי יום שלם של ניחומים, קשה. בלילה היינו לוקחים קרשים, סוגרים את החלונות וישנים באיזו פינה שעדיין היה בה ריצוף. שנה אחר כך התחיל לי פתאום חום גבוה, בלתי מוסבר. איבדתי טעם, אפרופו קורונה, לא אכלתי, ירדתי 18 קילו והרופאים בהדסה לא מצאו סיבה למה שקורה. ואני לא מתאוששת. הם קראו לאלירז ולילדים והכינו אותם שאולי שאמא לא תחיה.
“ואז, כעבור שלושה שבועות, אחד הרופאים שאל אותי, 'יכול להיות שעברת איזו טראומה?' אמרתי, ‘אחת? אוריאל, אליעזר’. והוא ממשיך, 'מה היה עם אליעזר?' אמרתי לו שלא הייתה לי שבעה אמיתית, יצא שלא התאבלתי באמת. אז הרופא אומר לי, 'אני מבין מה את עוברת. זו ההתמוטטות שלא חווית'. החליטו להוריד אותי מהאנטיביוטיקה ושלחו אותי הביתה. הרופא אמר שיש משהו שנקרא חום מצער, בעצם שיברון לב. חזרתי לאט־לאט, התאמצתי לחיות, למדתי ללכת כמה צעדים, הלכתי לבריכה וכמעט טבעתי. לא יכולתי להזיז ידיים ורגליים. אבל החלטתי שאני לא מרפה, ואחרי חודשיים חזרתי לתפקד רגיל. התובנה: הרבה פעמים זה מגיע מהנשמה. כשהיא כואבת, זה בא לידי ביטוי בגוף. לא פעם אני מציעה להורים שכולים שישחו, יטיילו, יעשו מסאז'ים, שלא ייתנו לצער לשתק אותם. כי זה פוגע בגוף".
מה החלום של חייך?
"הייתי רוצה להיות חיילת, ללבוש מדים של צה"ל. פשוט ככה. כעולה חדשה, הרב אמר שבנות דתיות לא מתגייסות ולא היה שירות לאומי. אני מלמדת מנהיגות בצה"ל ויום אחד הרמטכ"ל גבי אשכנזי אמר: 'מרים, בואי נגייס אותך, את נפגשת עם החיילים יותר ממני’".
מתי בכית לאחרונה?
"כל יום. אני בוכה מהתרגשות. היום למשל בכיתי כי נפגשתי עם בני גנץ ועם גבי אשכנזי. כשגבי נכנס לחדר, נזכרנו יחד בטקס שעושים לפני כל זיכרון, כשמניחים את הדגל על קברו של החייל האחרון שנפל וקבור בהר הרצל נהוג שהרמטכ"ל מניח את הדגל הזה, ואלירז נפל בפסח, וכך יצא שגבי הניח את הדגל על קברו בטקס הזה והצדיע לו. במקום לחזור לבמת הטקס, כנהוג, גבי הלך לקבר של אוריאל. אמרתי לו, 'הרמטכ"ל זה אסור, יש כללים'. והוא אמר לי, 'זה גם הבן שלי, ושניהם נפלו במשמרת שלי'. הוא צעד לקבר של אוריאל, הניח דגל, הצדיע וראיתי דמעה זולגת מעינו של רמטכ"ל צבא ישראל. והתמונה הזו כמובן מרגשת אותי. אז סיפרתי את זה השבוע לגנץ, שמאוד התרגש. ראיתי גם דמעה בעין שלו".
מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?
"כשהתחלתי לנהל את בית הספר בגבעת זאב, בשנת 1995, זה היה בית ספר ממלכתי. זו הייתה תקופה של שיח מאוד קשה בין דתיים לחילוניים. ההורים שמעו שדתייה תנהל את זה והייתה נגדי מלחמת חורמה של חלקם, בעיקר כי רציתי להפוך את בית הספר לתל"י, כלומר תגבור לימודי יהדות. הם אמרו שאחזיר את הילדים בתשובה, ונלחמו בי בעיתונים המקומיים. מצד שני, היו גם רבנים שנלחמו בי וטענו שאני הופכת את הילדים האלה לרפורמים. אבל האמנתי בדרך שלי, רציתי בוגרים שמושרשים בערכים ומכירים את ארון הספרים היהודי ורציתי שיבחרו את דרך חייהם מתוך ידע, לא בורות. עברה עליי תקופה קשה. אבל כעבור שלוש שנים כל בית הספר הפך לתל"י וההורים הודו לי על כך. כל אלה שלא האמינו שאני בסך הכל רק רוצה שיגדל דור עם ערכים, צריכים לבקש סליחה".
ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?
"מבעלי אליעזר. סיימתי תואר שני במינהל החינוך וגנבו לי את האוטו ובו עבודת הגמר שלי שנכתבה ביד. לא היה לי העתק, ולא קיבלתי תעודת סיום. ארבע שנים לאחר מכן, אליעזר, על דעת עצמו, הלך לאוניברסיטה העברית ואמר: 'אני רוצה שאשתי תסיים'. אמרו לו, 'אם תוך חודשיים היא תגיש עבודה ותיבחן עליה, היא מקבלת תואר'. אני מגיעה מהעבודה ואליעזר אומר, 'מהיום את יושבת וכותבת את העבודה, אני מטפל בילדים'. כתבתי את העבודה, ניגשתי למבחן וקיבלתי 98. אני צריכה להגיד לו תודה שהוא נתן לי את המרחב של לגדול ולהצליח, הוא היה גבאי של בית כנסת וירדו עליו שאשתו היא מנהלת של בית ספר חילוני, אבל הוא ספג את העלבונות בשקט ואמר לי, 'תמשיכי, תקרבי אנשים ותלמדי נוער'. כל הזמן חלמתי שיגיע יום, וכשהילדים יגדלו, נשב יחד ואני אחזיר לו קצת ממה שהשקיע בי. אבל לא זכיתי. הוא נפטר משיברון לב בגיל 56, חמש שנים אחרי שאוריאל נפל".
מה תהיה השורה האחרונה בביוגרפיה שלך?
"התנערי מעפר קומי".
מי תשחק בתפקיד מרים פרץ בסרט על חייך?
"חנה לסלאו, אני מאוד אוהבת אותה ואת שמחת החיים שלה. ואוהבת את השיר 'מריומה'".
איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
"'שנות השמונים'. אני רואה וזה מזכיר לי את כל החיים בשיכון ד' בבאר־שבע. הצבע של המטבח וצבע הגז הירוק זה בדיוק מה שהיה לנו בבית".
מה הגילטי פלז'ר שלך?
"חולה על עוגות גבינה ואחר כך מצטערת שאכלתי. גם אוריאל אהב מאוד את עוגת הגבינה שאני עושה ואחרי שהוא נפל, לא יכולתי יותר להכין אותה. מיום שנפל, לא טעמתי את העוגה הזו. כשאלירז נהרג, אשתו ביקשה ממני לבוא אליהם הביתה, ביישוב עלי. לבוא לבית של הילד שלך זה הדבר הכי משמח, אבל זה כמובן היה לי מאוד קשה. הכאב היה נורא בפעם הראשונה שדרכה רגלי בביתו והבנתי שהוא לא יהיה פה יותר.
"עוד קודם, בשבעה, שמעתי את הנכד שלי, ששמו אור חדש אוריאל, אומר לאחיות שלו, 'איזה כיף, אם סבתא תבוא אלינו היא תכין לנו קציצות'. וזה היה בשבילי בדיוק כמו עוגת הגבינה. ביקשתי משכנים שיקנו בשר אבל לא יכולתי להכין. למחרת קמתי בבוקר, יצאתי החוצה בבכי וזעקות, הרמתי עיניי לשמיים ואמרתי, 'אלוקים, לקחת לי את הבן שלי, אלירז, אבל למה את הכוח להכין קציצות. בבקשה תעזור לי'. נכנסתי הביתה, הוצאתי את הבשר הנחתי על השולחן ובמשך שעה לא הייתי מסוגלת לגעת בו, הסתובבתי מסביב לשולחן מקוננת. אבל אז התחלתי ובקציצה הראשונה דיברתי בראשי עם אלירז. אמרתי לו: 'אתה זוכר, אלירז, עשיתי לך קציצה ראשונה בגיל שנה ורק אכלת את הרוטב. עכשיו סלח לי בני, אמא תמשיך להכין קציצות אבל אתה לעולם לא תטעם אותן שוב'. אחרי אוריאל לא הצלחתי עם עוגת הגבינה. עם אלירז הצלחתי להכין קציצות כי היו לי נכדים שתבעו את זה — את החיים, ההמשכיות".
