יהודה: "בכל מקום שבניה הגיע אליו הוא הדליק אש" דוד: "משהו מהאופי הפראי שלו, אני מוצא בתוכי"
סרן דוד שראל מרגיש שבכלל לא התחיל להתמודד עם האובדן של אחיו בניה שראל, שנהרג בצוק איתן ("שכול הוא דבר מאוד בודד") | אל"מ יהודה ואך, שהיה מפקדו של בניה ועכשיו מפקד על דוד, הרגיש בעצמו לפעמים כמו אח של בניה ("לפחות הספקתי לומר לו שאני אוהב אותו") | שש שנים אחרי נפילתו, מדברים השניים על הקצין הנערץ שהפך לסמל ("הוא היה קשוח, אבל ידע גם לבכות"), על התקרית ברפיח ועל המקומות הכי מפתיעים שבהם תופס אותם הצער
"ביום הזיכרון לחללי צה"ל אני לא מבואס. זה לטעמי יותר מועד של גאווה, שבו המדינה מכירה באנשים שמסרו את נפשם למענה. באופן כללי אני לא נתפס לתאריכים, לסמנטיקה ולסמליות. גם יום השנה או יום ההולדת לא עושים לי את זה", אומר סרן דוד שראל. "הזיכרון יכול לקפוץ עליך בכל רגע. הוא יכול להסתער משום מקום. אני יכול להוביל את כל הפלוגה אחריי בתרגיל או במסע ופתאום לבכות".
דוד, 25, אחיו הצעיר של בניה שראל - מפקד סיירת גבעתי שנפל בצוק איתן - הוא היום מ"פ בגולני. בשבועות האחרונים דוד משרת בגבול לבנון תחת פיקודו של אלוף משנה יהודה ואך - מח"ט 769 האחראי על הגזרה המזרחית של גבול לבנון. אבל יש קשר עמוק ורגשי הרבה יותר בין השניים: יהודה, 41, היה המג"ד בגדוד בגבעתי שבו שירת בניה שראל כמ"פ, לפני שמונה למפקד הסיירת ונפל בקרב. בין בניה ויהודה נוצר קשר מיוחד וקרוב, הרבה מעבר לקשר מפקד ופקוד.
אנחנו פוגשים אותם במצפור יפתח, המשקיף על החרמון שמנצנץ לבן. הנוף האביבי והשלו לא מסגיר את השבת הסוערת שעברה עליהם. מחבלים ניסו לחדור את הגדר בכמה נקודות, אפילו חתכו אותה, והתפתח קרב יריות ומרגמות. "קפצנו בליל שבת. ביצענו ירי. לא ישנו כל הלילה", מתאר דוד. "דווקא בתקופת הקורונה יש עלינו עומס כבד יותר. כבר חמש שבתות שלא הייתי בבית ורק קפצתי לאפטרים. האמת שזה די מגניב לשרת עכשיו תחת מי שהיה מפקד של בניה. זו קצת סגירת מעגל. תמיד שמעתי מבניה סיפורים על יהודה ועל הקשר המיוחד איתו, ועכשיו אני פוגש את זה בעצמי. אני בטוח שהחוויה של יהודה הרבה יותר משמעותית, כי הוא רואה גם אותי וגם את בניה, אז יש לו אנלוגיה. המקום שונה, התפקידים שונים, אבל המהות אותה מהות".
"עבורי זה משהו ממש מיוחד", אומר יהודה ואך. "דוד מאוד־מאוד דומה לבניה חיצונית, בדיבור ובהליכה, ופנימית, באופי, בחשיבה המבצעית, בחיבור לאנשים".
דוד לא יותר מיושב מבניה?
"זה מה ששלום האבא שלהם טוען, אבל אפשר להתווכח על זה", צוחק יהודה.
"מיושב זה עניין יחסי", מגחך דוד.
נס המרד
בניה שראל נולד ב־1987 בקריית ארבע, לשלום ומיכל שראל, הרביעי מבין שבעת הילדים. הוא למד בישיבת מקור חיים. אחרי שהתגייס לטיס ועבר גם מסלול בשייטת, המשיך את שירותו הצבאי בסיירת גבעתי. הוא יצא לקורס קצינים וחזר כמ"מ לגדודים של גבעתי. לאחר שסיים קורס מ"פ בהצטיינות מונה למ"פ בגדוד שקד ובהמשך למפקד הסיירת. הוא נהרג בקרב עם מחבלים ב־1 לאוגוסט 2014 ביום האחרון של צוק איתן, אחרי שהפסקת האש כבר נכנסה לתוקף, שלושה שבועות לפני חתונתו עם גלי ניר ארוסתו. יחד עימו נהרגו ליאל גדעוני וסגן הדר גולדין. גופתו של גולדין לא הושבה עד היום. באופן אישי התוודעתי מקרוב אל דמותו של בניה, אחרי שכתבתי על חייו את הרומן הביוגרפי "שמיים שאין להם חוף" (כנרת זמורה דביר).
"אתה לא רק מזכיר לי את בניה, יש לכם גם סיפור צבאי די דומה", פונה יהודה אל דוד. "גם אתה היית בגדס"ר ובאת לפקד בגדודים בפלוגה ותיקה. גם בניה היה באותה סיטואציה מורכבת ושניכם התמודדתם עם מרד של חיילים".
המרד שחווה בניה בתפקידו כמ"פ מסייעת בגדוד שקד בגבעתי היה עבורו טראומטי במיוחד. הוא נלחם בתופעות קשות של ותיקות וצעירות. מחלקה שלמה סירבה לבצע משימות השייכות לכאורה ל"צעירים". בניה התעקש עד שנאלץ להדיח כמעט את כל חיילי המחלקה. פרטים על המרד דלפו לעיתונות והציגו את בניה כמפקד אגרסיבי וחסר התחשבות בפקודיו. בניה נפגע מאוד מן הפרסומים אך בהמשך התאושש, ובסיוע של יהודה המג"ד, במשך חודשים ארוכים שיקם את הפלוגה עד שהפכה למצטיינת.
"לפני שמונה חודשים, בדיוק כשנכנסתי לתפקיד מ"פ בגדודים בגולני, מצאתי את עצמי עם מחלקה שכבר הייתה בש"ג בדרך לערוק הביתה", מספר דוד. "זה היה סוג של מרד, גם על רקע ותיקים־צעירים. עבר עליי החודש הכי קשה שהיה לי בחיים. הייתי קצת שבור, אז אמרתי לעצמי שכדאי שאקרא קטעים מהספר על בניה ואולי זה יחזק אותי. האמת שלא קראתי עדיין את כל הספר בצורה מסודרת. אני עוד לא שם. הייתי קורא כל פעם בנסיעה מהבית לצבא, אבל אחרי 20 עמודים, הייתי מתפוצץ בדמעות מול הנהג שלי, אז הפסקתי. מה אני ילד? לא מתאים שמ"פ יבכה ככה. אבל בעקבות המרד בפלוגה שלי, קראתי את כל הקטעים על המרד שעשו לבניה ועל ההתמודדות של יהודה יחד איתו. זה חיזק אותי. קיבלתי פרופורציות. עודד אותי שזה קרה כבר באותה משפחה, ושעוברים את זה בסוף. הבנתי שזה בסדר שקשה לי. יש בהבנה הזו, שמותר להיות בתוך קושי, הרבה טוב".
"כשבניה נכנס לתפקיד מ"פ היה לו קל יחסית בהתחלה", נזכר יהודה. "החודשים הראשונים עברו דווקא מאוד טוב. הייתה רק תקלה אחת שאחר כך נופחה בעיתונות. החיילים שרו שירים די בוטים מחוץ לישיבת הקצינים, אז בניה יצא אליהם, קפץ על שולחן האוכל וצעק עליהם שהוא לא פחות ערס מהם. תוך כדי דיבור הוא חבט ברגל בשולחן ומגש שלם של קוסקוס התפזר על החיילים ועליו. זו הייתה תגובה אגרסיבית שלו, אבל כזה הוא היה. באותו רגע זה עבר בשלום. אחר כך החיילים ניפחו את זה. בניה עירער על המסורות העקומות של צעירות־ותיקות. הוא נגע בעצבים החשופים ולא חשש להתמודד עם מה שלא אהב. מפקדים אחרים היו בולעים את זה, אבל לא הוא. כך התפוצץ המרד".
"אצלי המרד הגיע ממש בהתחלה. לא ריחמו עליי", אומר דוד. "אבל אני חושב שלי יותר קל בגולני, מאשר לבניה בגבעתי. בגולני מעריכים יותר אופי פראי כמו של בניה".
מה זה בדיוק האופי הפראי הזה?
"בניה היה בן אדם של חופש. הייתה בו חירות מוחלטת, למרות שהיה בתוך מסגרת צבאית. הוא היה פשוט בן אדם ענק. ענק. למפקדים בצבא יש נטייה לרדידות. השגרה מאוד לוחצת. הולכים לישון בלילה עם הלשון חנוקה, גונבים בקושי שעתיים־שלוש שעות שינה. אתה מוצא את עצמך בסיטואציה שיום רודף יום. בסוף הראש כולו בתוך הצבא. בניה לא היה כזה. הוא חי בעומק מעל לשגרה. הייתה בו יכולת לשלב. להיות גם וגם־וגם. גם בן זוג למופת וגם מפקד קשוח. גם חבר, וגם אח גדול ואח קטן. שטותניק ורציני בו־זמנית. בניה ידע לעצור בתוך העומס של השגרה ולעשות הכל: לקרוא ספר, לעזור לחייל שקשה לו, לנסוע לבקר חייל בבית, למלא לו מקרר ריק. אני אומר למפקדים תחתיי: המטרה שלכם היא שהפקוד שלכם יראה בך דמות גם מעבר לדרגות. שיידע שיש לך אישה, בית, תחביבים. שאתה קורא, מטייל וחווה דברים. כדי לעצור ולעשות את הדברים הללו צריכים להיות מאוד חזקים בתוך מערכת כזו. חלק מהאופי הפראי הזה הוא לא קל לעיכול. אני פוגש את זה בעצמי, באופי שלי. אני רוצה שדברים יסתדרו בדיוק כפי שתיכננתי. בקטע הזה בניה ואני דומים".
אהבה וקצת סטירות
לצד הפראות של בניה, מתארים יהודה ודוד גם את הרכות והרגישות. "הרושם הראשוני מבניה היה של מישהו מאוד קשוח, אבל מיד אחר כך אפשר היה לגלות את הבחור הרגיש שמדבר באופן פתוח על הרגשות שלו, שיודע לבכות", אומר יהודה. "האמת שזה די אופייני למשפחה שלנו", מוסיף דוד. "גם אני בכיין. השאלה למי. כלפי חוץ יהיה קשה מאוד לראות את זה. אני חושב שבניה היה מחובר במיוחד לרגשות שלו. הוא היה יותר פילוסוף ממני. הוא היה כותב הרבה" .
"הוא כתב המון בצבא", מתאר יהודה. "הוא היה יושב בישיבת מפקדים וכותב במחברת. דברים טכניים לצד מחשבות ורגשות. אני חושב שהמחברות שלו עוד נמצאות בתיק שלו שאצל גלי ועד היום לא נפתח".
דוד, כמה בניה הולך איתך ביום־יום?
"הוא לא איתי בכלל. כלומר - הוא לא איתי באופן חיצוני, הוא פשוט כבר חלק מהוויה שלי. זה מבפנים. יש רגעים שתופסת אותי עצבות מאוד גדולה. בצבא אתה חי כמו בצל, אתה כל הזמן שם על עצמך שכבות. צריך פנאי כדי להתחיל להתקלף".
מה עושים עם העצבות?
"לפעמים אני משתדל בכלל לא להיכנס לזה. אני פשוט יודע מה התוצאה, אז מראש אני לא נכנס. קשה לי להיות חשוף, להיות בודד. יש בשכול משהו מאוד־מאוד בודד. אני גם לא מסוגל לדבר בצורה באמת רצינית עם מישהו מהמשפחה שלי על זה, כי החוויה שכל אחד עובר היא מאוד־מאוד שונה. גם את ההורים שלי קשה לי להכיל. אני לא מסוגל לשמוע אותם מדברים על בניה. זה יוצר הרבה הדחקה. אני חושב שההדחקה הזו תפגוש אותי מתישהו בחיים, כשיהיה לי יותר פנאי, ואז אני אהיה חייב להתמודד".
אז השנה לא תציין עם המשפחה את יום הזיכרון?
"כנראה שנעשה מפגש בזום. יש לנו קבוצה ווטסאפ של האחים של משפחת שראל שנקראת 'אחים שכולים'".
יהודה, מה המשמעות של לאבד מישהו שהיה פקוד שלך?
"זה מאוד קשה. זה פוגש אותך הרבה פעמים במקום של האחריות הפיקודית. מחשבות של אם ואם־ואם... אבל הכאב על בניה הוא כאב על אובדן של מישהו שגם מאוד־מאוד אהבתי באופן אישי. בניה היה קרוב לליבי, הרבה יותר מאשר מ"פ אצלי. היה לנו עבר משותף עוד בסיירת. אני בחרתי אותו. רציתי אותו ספציפית, כי מאוד הערכתי את האישיות שלו. אני שמח שהספקתי לומר לו שאני אוהב אותו".
לצד האהבה, האגדות מספרות שלא חסכת ממנו עונשים, קנסות ואפילו סטירות.
"בניה היה מאחר כרוני, והייתי חייב להעניש אותו על זה. אבל לא בגלל שהוא זילזל אלא בגלל שהוא השקיע כל כך הרבה במה שהוא עשה. לא ראיתי דבר כזה. הוא גם ישן מעט מאוד. זה היה ממש אובססיבי אצלו לא לישון. ואז הוא היה קורס. אז כל פעם שהוא היה נרדם בישיבות, הייתי מעיר אותו בסטירות. אחרי הסטירות תמיד אמרתי לו שאני אוהב אותו, שאני לא מוותר לו כי אני מאוד מעריך אותו.
"בניה נמצא איתי הרבה מאז שהוא נפל. הכל היה באקסטרים. אין לי את הכאב של אח, זה כאב וגעגוע מסוג אחר, לכן אני אולי מרשה לעצמי להרגיש אותו יותר. היה אפשר לשבת שעות עם בניה ולשוחח. הוא היה מאוד משתף בכל הדילמות והקשיים, בהתמודדות עם ההורים שהתקשו להכיל את החיים המשותפים שלו עם גלי. הרגשתי שאני כמו אח גדול שלו. היו לנו גם משברים משותפים. אני זוכר לפחות שלוש פעמים שהוא אמר לי: יאללה, נמאס לי, אני הולך. במצבים האלה הייתי שולח אותו לגלי, כדי שיירגע ויחזור חדש. לפעמים גם לי היה בא לזרוק אותו. בכל מקום שאליו הגיע הוא הדליק אש, הבעיר מדורות, שלא תמיד היה קל לכבות. לא הייתה בו שלווה. הוא גם היה עושה הרבה צחוקים ואווירה טובה, ידע לעשות מכל דבר חגיגה, אבל אני לא זוכר אצלו שלווה. חי בלי רגע דל".
דוד: "ראיתי את זה עוד כילד. לא זוכר אותו נח. תמיד היה עושה משהו: משפץ את האופנוע, בונה והורס, כל הזמן בתזוזה ובעשייה. בניה מאוד אהב לזרוק משפטים חדים כאלה. אני זוכר שפעם בבריכה בקריית ארבע, כשהייתי בן שש, הוא אמר לי: 'בחיים צריך ארטיק מטרה. תבחר לך מטרה בחיים ותממש אותה'. לקח לי כמה שנים להבין מה הוא רצה ממני. כשהגיע השלב שלי להתגייס היו המון חששות. אחי הבכור יאיר היה באגוז, בניה בסיירת. הרגשתי שגם אני חייב להיות הכי קרבי, אחרת איך אכנס בדלת של הבית? אבל דווקא בניה הרגיע אותי בתקופה של הגיבושים. הוא אמר לי משפט מאוד יפה: 'בפעם אחרונה שבדקתי, אני לא בשייטת ולא במטכ"ל ולא בטיס ועדיין הכל בסדר, הכל טוב, אני חי סבבה'. המשפט הזה הלך איתי הרבה בתקופה ההיא, ועזר לי להרגיע את הלחץ שיש בציונות הדתית לגיוס לקרבי. אני חושב שהייתי בסוג של תחרות עם בניה", מודה דוד. "מאוד קינאתי בו. הייתה לי קנאה טובה בו".
לעמוד מול המפקד שזילזל
"קשה היה להתעלם מבניה", אומר יהודה, שבעצמו גדל בקריית ארבע, כמו האחים שראל. "היכולת שהייתה בבניה, לייצר יש מהאין, היא מצרך נדיר בצבא. אני מחפש אצל המפקדים את לקיחת האחריות, את ההתלהבות ואת המוכנות לטעות, את המסירות, את האומץ".
אומץ לא חסר גם לאח הצעיר. באחת ההרצאות במהלך קורס מ"פ שבו השתתף דוד, מפקד רם דרג העביר שיחה. במהלך השיחה הוא הזכיר את האירוע שבו נהרג בניה. "אני לא זוכר בדיוק באיזה ביטוי הוא השתמש, נראה לי משהו כמו היתקלות מצ'וקמקת", מספר דוד. "בהתחלה בלעתי את זה, ואז הוא הזכיר את זה שוב פעם, ואמר משהו כמו: אירוע חובבני ורשלני. בסוף השיחה קמתי ואמרתי לפני כולם: 'שלום, קוראים לי דוד שראל ואני אח של בניה. אני לא מדבר ממקום של אח שכול, אלא כמפקד בצבא הגנה לישראל. אני לא חושב שזה נכון לכנות שום אירוע באופן שבו התבטאת. לדעתי אתה גם לא מכיר את הפרטים'. הוא התקפל מהר מאוד והשיחה נגמרה. הוא פשוט יצא החוצה".
"כמפקד אני דווקא נותן כל הזמן את האירוע ברפיח כדוגמה טובה", מסביר יהודה. "אני לא מכיר אירועים, גם כאלה שהסתיימו מעולה, בלי תקלות טקטיות. גם בהקפצה שלנו בשבת לגדר המערכת היו הרבה תקלות. כדי להחליט אם אירוע היה טוב, צריך לבחון אותו ערכית ולא טקטית. בניה דבק כמפקד בצורה ראויה לציון בערכי צה"ל. הוא ראה משהו חשוד, הוא חתר למגע. יכול להיות שבדיעבד היה אפשר לפנות ימינה או שמאלה. צריך ודאי ללמוד מזה כדי שכולנו נשתפר בפעם הבאה. אבל הייתה שם דבקות במשימה וחתירה למגע. הייתה שם תחבולה וחשיבה, כי הוא פיצל את הכוח. זה נכון שהוא הגיע חלש, אבל זו טעות טקטית. לכן בעיניי האירוע האחרון שבניה פיקד עליו, למרות האסון שבו הוא הסתיים, ראוי לציון חיובי".
דוד: "היום דווקא בגלל החשש מהכישלון הטקטי, הרבה מפקדים נוקטים באדישות כלפי פעולות. פשוט לא עושים. בניה ידע לפעמים שהוא הולך לטעות, אבל הוא בחר להיות אקטיבי ולא אדיש. אדישות היא המחלה המסוכנת ביותר של צה"ל. המחיר של היעדר עשייה הוא זול בשגרה, אבל בחירום הוא יקר מאוד".
דוד, כמה אתה שקוע בפרטים של מה שהיה שם בקרב האחרון?
"אני לא נכנס למה שהיה שם ברמה הטקטית. מבחינתי זה האירוע של בניה ולכן הוא אירוע ערכי, פיקודי ומנהיגותי. בתמונת המצב שהייתה לנגד עיניו אני בטוח שהוא עשה את הטוב ביותר. צריך לזכור שנקודת המוצא של האירוע הזה היא גם הקצה שלו: הוא נשלח למשימה הזאת תחת הפסקת אש. את התנאים המבצעיים לא הוא יצר, הם הוכתבו לו מלמעלה. הוא יצא לפעילות כירורגית, לא להתקפה. לאנשים קשה להבין את זה. הוא רצה וביקש מלכתחילה להוריד שם פגז של טנק ולא אישרו לו. הוא לא נשאר אדיש והתעלם מהסכנה, הוא ביקש וקיבל אישור לבדוק את המבנה החשוד שממנו מישהו תיצפת עליהם. וכמובן שהוא הלך בראש הכוח. זה מאוד מאפיין את הדמות שלו, את הנועזות, היצירתיות והחשיבה מחוץ לקופסה. האירוע נבחן בסוף על פי התוצאות, אבל אי־אפשר לא לקחת בחשבון את נקודת המוצא ואת הדרך. אני יודע שיש כעס במשפחות האחרות על מה שהיה שם. אבא שלי מרגיש את האחריות על הכתפיים שלו. זה אוכל אותו".
חתונה מאוחרת
לפני שנה וחצי נישא דוד לטל. האירוע שבו משפחת שראל מחתנת בן, אחרי שלא זכו להביא את בניה לחופה, לא היה קל. "החתונה שלנו הייתה קשה מאוד להורים שלי. גם לגלי היה קשה ממש. בסופו של דבר זאת היא שהייתה צריכה להיות שם. היא באה לחתונה שלנו וראיתי עליה כמה קשה לה.
"מבחינתי זה היה אירוע הזוי. לא יכולתי שלא להיזכר איך הודיעו לי שבניה נהרג: האמת שלא היה צריך להודיע לי. הבנתי לבד. קשה לי להסביר את זה. אני לא אדם דאגן ולא מאמין במיסטיקה כזו, אבל זה כנראה הקשר שיש בין אחים. הייתי אז טירון בגולני ובדיוק חזרתי הביתה לשבת. בדרך קיבלתי הודעה שמ"פ בגבעתי נהרג. מיד היה לי ברור שזה בניה. כשנכנסתי הביתה לא אמרתי מילה, אבל רעדתי מבפנים. המבשרים דפקו על הדלת כשאמא שלי טיפלה בדיוק בהזמנות לחתונה על השולחן בסלון. זאת הייתה מציאות מטורפת. כשהודיעו לגלי היא בדיוק הייתה עסוקה בבחירת סידורי פרחים לחתונה. הזוי לגמרי. גם בנישואים וגם במסלול הצבאי אני צועד אחרי בניה. זה מאפשר לי לראות את הדרך מזווית מיוחדת ולהגיע לתובנות מרתקות. אני מבין דברים שקודם לא הצלחתי להבין בעיקר עליו, על מי הוא היה. אני מדמיין אותו מ"פ בגדוד שבו אני משרת, מדמיין מה הוא היה עושה בסיטואציה, וגם לפעמים בוחר לפעול בהתאם לאותו הדמיון".
לא בא לך לפעמים לומר: 'די, אני את שלי עשיתי'? מה בעצם משאיר אותך בצבא?
"אני לא בצבא בשביל בניה. ואני לא מתיימר להיות מי שהוא היה. הכוח המניע שלי זה הערכים. זה קצת בוטה להגיד את זה בימינו. לדבר במושגים של ציונות ושליחות זה נשמע קלישאתי, אבל אני באמת מאמין בזה. אני מסתכל ימינה־שמאלה ושואל את עצמי, אם אני לא אהיה פה מי יהיה? מי ינהיג? מי יוביל? יש לי היום חיילים שאני יודע שהם משתחררים אחרת בגללי. זו תחושה מטורפת. אתה יודע שאפילו אם נתת להם קצת, הם עכשיו יהיו אנשים אחרים, יקימו משפחות יותר טובות. להיות מ"פ בצה"ל זה תפקיד שנותן משמעות עמוקה לחיים שלי".
ומה בניה היה אומר על הראיון הזה?
"כילד פחדתי ממנו והערצתי אותו. והאמת", הוא צוחק, "שאני קצת מפחד ממנו גם עכשיו. אני מפחד שהוא פתאום יבוא וייתן לי כאפה על זה שאני ככה מדבר עליו. הייתי ילד מרדן כמוהו. אבל כשבניה נהרג המרידות שלי הסתיימו. אין ברירה, צריך לתת להורים שכולים קצת שקט".
לפנייה לכתב/ת 
