"אני רואה במשבר הקורונה הערת אזהרה היסטורית לכולנו, אבל במיוחד למנהיגות הפוליטית. מנהיגות שהפכה לאנוכית, דואגת לאינטרסים מפלגתיים צרים ולטובת עצמה, מסובכת במאבקי כוח. אני מקווה - יותר מזה, אני בטוח - שבחלוף המשבר יקום הדור הצעיר שיתחשבן איתה. ייטול את המושכות לידיו ויכונן חברת מופת ישראלית שבראשה מנהיגות המשרתת את כלל האזרחים. שקולה, אחראית, דוחה קנאות, פרגמטית. אלו תכונות חשובות מאין כמותן דווקא בתקופה שבה לאף אחד אין רצפט מוכח מה לעשות". כך אומר בראיון מיוחד ל"ידיעות אחרונות" הכלכלן פרופ' אבישי ברוורמן (בן 72), חתן פרס ישראל 2020.

מהיכן האמונה היוקדת שלך בשליחות של הדור הצעיר?

"מהחיים. עם שובי מארה"ב, שם קיבלתי דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת סטנפורד ועבדתי 14 שנים ככלכלן בכיר בבנק העולמי, באתי למשרת הנשיא של אוניברסיטת בן־גוריון שהייתה אז מוסד אקדמי קטן ורדום. בסך הכל בן 42, מצויד בחזון שאפתני לעתידה. מעטים התחברו אליו והאמינו בו ובי. חששתי שעשיתי את טעות חיי, אך נשארתי בתפקיד. כעבור מספר חודשים לא רב גייסתי תרומות ראשונות גדולות לפיתוח האוניברסיטה וגייסתי פרופסורים בעלי מוניטין בינלאומי. שערי השמיים נפתחו. זכיתי לעמוד בראש האוניברסיטה 16 שנה, לשלש את מספר הסטודנטים שלה, להיות מוקף בסגל אקדמי ומנהלי מעולה, בציבור לומדים נלהב. היום, 30 שנה מאוחר יותר, אני אומר מניסיון חיי לאנשים צעירים: כאשר אלת הגורל קוראת לכם, אל תפספסו, אל תהססו, אל תחששו. פעלו ועשו".

מחאות הצעירים בתחילת העשור הקודם בארה"ב, בצרפת, בישראל ובעולם הערבי נגמרו בלא כלום במקרה הטוב. למה שאחרי משבר הקורונה יקרה משהו אחר?

"נכון שהמחאות של 2010־2011 איכזבו, אך הן היו שטחיות מדי, התפזרו על פני נושאים רבים מדי ולא התמקדו בעיקר, בהחלפת המנהיגות. חולשותיהן איפשרו בסופו של דבר לסוכני ההסתה והשנאה להסיט את המחאה מדרכה ולהוביל אותה למחוזות של פופוליזם ושל לאומנות. אני קורא עכשיו לצעירים להתעלם מהקונפליקטים המוזנים על ידי הקיצונים ולפעול יחד להחזרת הפוליטיקה אל הנתיב של מתינות, מוסריות ומעשיות. לפעול, כפי שאמרתי, להגשמת החזון הציוני של כינון חברת מופת".

ישראל 2020 אינה חברת מופת?

"התרחקנו מאוד מהאידיאל של חברה הבנויה על עיקרון של ערבות הדדית וסולידריות. שכחנו מהי חברת מופת. המנהיגות אינה מסוגלת לשים את האגו שלה בצד ואינה מקבלת החלטות מתוך ראייה ארוכת טווח. כולה שקועה בפוליטיקה קצרת ראייה".

פרופ' אבישי ברוורמן יקבל ביום העצמאות הקרוב את פרס ישראל על מפעל חיים, והוא מפעל מרשים. אך ברוורמן, שפרש מפוליטיקה לפני יותר מחמש שנים ומאז עד היום גזר על עצמו שתיקה, ממעיט בשיחתנו להביט אחורה. הכי חשוב, הוא אומר, זה מה שיהיה.

האם השיטה הקפיטליסטית תשתנה אחרי המגפה? הגלובליזציה תשתנה?

"הקפיטליזם הדורסני מת. ראשי תאגידים רב־לאומיים גדולים החלו עוד לפני משבר הקורונה לאמץ תפיסה ולפיה לא השאת השווי הבורסאי של החברה היא המטרה היחידה שלה אלא השאת הרווחה של כל בעלי החזקה בה: העובדים, הספקים, הצרכנים והסביבה. לכיוון הזה, לקפיטליזם חברתי, אנושי ולא שלוח רסן, ילך המגזר העסקי, גם מכורח הנסיבות. באשר לגלובליזציה וסחר עולמי חופשי, אני האחרון לזלזל בהישגיהם הכבירים לאנושות. אבל..."

אבל?

"כמו כל השקפת עולם הבטוחה מדי בעצמה, גם הגלובליזציה הגיעה לפינה קיצונית. הגזימה. הפסיקה להתחשב בפגיעתה בשכבות החלשות במדינות מפותחות ודחפה להזנחה גמורה של הייצור המקומי, כפי שהטיפו תומכיה הקנאים בארץ. כעת גם הם למדו שלא את הכל אפשר וצריך לייבא. מגפת הקורונה, בהיותה איום על כלל האנושות, תחייב ותעצים את שיתוף הפעולה הרב־לאומי ובמקביל תרסן את הגלובליזציה הכלכלית לממדיה הרצויים. העולם יישאר מחובר - והרבה יותר זהיר".

אחרי אוניברסיטת בן־גוריון הלכת לפוליטיקה, הצטרפת למפלגת העבודה ונבחרת לכנסת. אתה לא מרגיש שביזבזת שם תשע שנים?

"איני מצטער שהקדשתי תשע שנים לעשייה פוליטית. רציתי לתרום לשינוי פני החברה והכלכלה ולהוכיח שבית המחוקקים שלנו והממשלה שלנו מרוויחים מנוכחותם של פרופסורים. בחלוף זמן נוכחתי לדעת שסנונית אחת לא עושה אביב ושההתנהלות הפוליטית בארץ לא משתנה בשל נוכחות אנשי מדע ורוח בה. מיציתי ועזבתי מרצוני. לבד".

אין על מי לסמוך

אבישי ברוורמן נולד ב־1948 בשכונת רמת יצחק ברמת־גן לאב נגר ואם גננת. הוא מספר עליהם בגעגוע עמוק. "הם היו אנשי עמל בעלי השכלה רחבה, מוסריות גבוהה, אהבת זולת. עד היום הם בעיניי החומר האנושי שממנו עשויה חברת מופת. אבל ישראל היום", מוסיף בכעס רועם ברוורמן, "זנחה את סדר החשיבות היהודי, שבו השכלה וידע עומדים בראש סולם העדיפויות. היום מעריכים משכילים ופרופסורים רק אם זכו בפרס נובל או הקימו חברת טכנולוגיה".

ועשו אקזיט של מאות מיליונים, ועדיף מיליארדים.

"אכן. אין לי דבר נגד טכנולוגיה. אדרבא, ככלכלן אני מודע לחשיבותה כמאיץ הצמיחה והרווחה. אבל טכנולוגיה לבדה אינה קִדמה ואינה ערובה לחיים איכותיים וסולידריים. טכנולוגיה ללא ערכים, ללא מוסר, ללא אתיקה עלולה להחריב את המין האנושי. עלולה להיות הגולם שקם על יוצרו. זהו עוד אחד הלקחים מהמשבר הנוכחי: לא די ללמוד הנדסה, ביולוגיה ומתמטיקה. צריך ללמוד ולדעת גם היסטוריה, פילוסופיה ותרבות. אחרת מפספסים את העיקר".

כדי להקל את תוצאות המשבר האפידמיולוגי מזרימות הממשלות בעולם, וביניהן ממשלת ישראל, תקציבי עתק למשק. ככלכלן, מה דעתך? יש דרך הצלה אחרת?

"ההזרמה הגדולה של כסף ציבורי מחויבת המציאות. מקבלי ההחלטות מבינים כעת שהשוק החופשי התחרותי לא יתקן את ההרס. מדינאים שהאמינו בימי השפל הכלכלי הגדול בשנות ה־30 בכוחות הקסם של השוק החופשי התחרותי המיטו אסון על האנושות. השפל שהשתולל ללא מעצרים שימש קרקע פורייה לפשיזם ונאציזם. ב־2020 יש הסכמה כללית ולפיה כדי להחזיר את הכלכלה לתפקוד נדרשת מעורבות אדירה של הממשלה. מול כשל השווקים אפילו הממשל האמריקאי השמרני מזרים כ־3 טריליון דולר, 15% מהתוצר השנתי של ארה"ב, כעזרה כספית לנפגעים. אך השאלה היא: כסף לכיסים של מי? לפי אילו קריטריונים? התעלמות מהמבחן של צדק כלכלי וחברתי בחבילות הסיוע הגדולות תוביל לתוצאות הרות אסון".

ברוורמן לא מסתיר את הסתייגותו מכלכלנים, מפוליטיקאים ומפרשנים המייחסים לתחרות בלתי מרוסנת תכונות של קודש הקודשים. "הם מסתמכים על מודלים של משק שיש בו המון עסקים קטנים והמון צרכנים קטנים והיד הנעלמה של השוק מתווכת ביניהם - והממשלה רק מפריעה לשיווי משקל כלכלי כללי. זהו תיאור מופרך, מנותק מהמציאות. במציאות קורים כשלי שוק וכשלי ממשלה וצריך למצוא איזון מעשי ביניהם. זה סוד הכלכלה הנכונה".

"כבר במשבר הפיננסי של 2008", מזכיר ברוורמן, "הבין מי שעמד אז בראש הבנק הפדרלי המרכזי של ארה"ב, בן שלום ברננקי, שעליו לעשות הכל כדי ש־1929 לא תתרחש שנית. הוא החזיק בהשקפת עולם די שמרנית אך התמחה בחקר משברים והשלכותיהם ולכן הוביל מהלכי חילוץ חריגים ששתלו אמון בלב אזרחי ארה"ב שיש על מי לסמוך. קל וחומר הדבר נחוץ כעת, כאשר עוצמת המשבר הרבה יותר קשה, כואבת, הרסנית".

הקורונה, לדעתך, תעמיק את הפערים?

"בהחלט תעמיק. אני משוחח עם עמיתיי הכלכלנים בעולם והם תמימי דעים שהנפגעים משיתוק המשקים יהיו בראש ובראשונה עובדים במה שמכונה התעשיות הישנות שאי־אפשר להפעילן מהבית. עובדים בענפים כמו מסחר ופנאי המשרתים קהל רחב. עובדים מעוטי מיומנות טכנולוגית. ומחוץ לישראל עלולה המגפה הגלובלית לדחוף לרעב 120 מיליון בני אדם בעשרות מדינות העולם השלישי. מגפת רעב קטלנית ממגפת הקורונה".

החזקים צריכים לקבל פחות ולתרום יותר?

"אין ספק. בבוא היום, כשסערת המגפה תשקוט והממשלות יתחילו לגייס משאבים כדי לכסות את הבורות התקציביים העמוקים, יהיה נכון וצודק לקחת הרבה יותר מסים מבעלי היכולות. מהעשירים. אם אי־השוויון יגדל ועימו תחושת התסכול והזעם של השכבות הנזקקות, הלכידות החברתית תתחיל להתפרק והאמון במדינה יתפוגג בסערה".

במשבר הקורונה בארץ למדנו גם שאין דבר כזה "בלי ערבים וחרדים". כולנו בסירה אחת.

"כולנו. באין סולידריות וערבות נהפוך לאוסף של שבטים. גרוע מזה, נהפוך לארגון נוסח מאפיה. כשכיהנתי כנשיא אוניברסיטת בן־גוריון ואחר־כך כשר לענייני מיעוטים באתי במגע רב עם ציבור ערבי וחרדי. בקהילה החרדית טמון פוטנציאל כלכלי והשכלתי אדיר שיבוא לביטויו כאשר צעיריה ישתחררו ממשטר העסקנים החרדים המשרתים את האינטרסים של עצמם. כשיאמצו את הקריאה: תהיה חרדי בביתך ומשכיל בצאתך. באשר לקהילה הערבית, הכרתי אותה היטב כשר לענייני מיעוטים. היא כבר בעיצומה של מהפכה. מדענים ומדעניות ששמם הולך לפניהם בתחומם בכל העולם ושלמדו באוניברסיטת בן־גוריון באו מקרב הפזורה הבדואית נגב".

יש בכלל אופציה לראות את העולם פוסט־קורונה בצבעים בהירים?

"עכשיו כולנו בכאוס, כאוס מאוד מפחיד. אבל פחד ואימה אינם תוכנית פעולה, הם רק כר נוח למניפולציות, להסחת דעת. יהיה זה אסון אם ניכנע להן. יש בנמצא חלופות טובות לתיקון העולם החברתי, הכלכלי והתרבותי".

מי יוביל להגשמתן? הפוליטיקאים בני ה־70 ומעלה?

"בהחלט לא הם. השינוי הוא הג'וב של הדור הצעיר. אנחנו, המבוגרים בעלי הניסיון, צריכים לזוז הצידה, להניח מידינו את הגה ההנהגה ולתפוס עמדה של יועצים. תנו לצעירים לנצח".

"הגורל", אמר וינסטון צ'רצ'יל בצעירותו, "הוא מה שאתם מאמינים בו". אין כאמירה זו לסכם את המסר של חתן פרס ישראל ל־2020, פרופ' אבישי ברוורמן.

דברו אמת

לפני שבוע קבלתי במדור זה על חשאיות, הסתרה וחוסר שקיפות של משרד הבריאות והמל"ל במשבר הקורונה: לא חשפו לציבור את אוסף הנתונים שלהם ולא את המודלים שבהם משתמשים לחיזוי התפשטות המגפה. בתגובה זכיתי לקבל גישה למודלים, חישובים ותחזיות של קבוצת כלכלנים ומדענים בראשות פרופ' צבי אקשטיין, בעבר משנה לנגיד בנק ישראל וכעת ראש מכון אהרן למדיניות כלכלית במרכז הבינתחומי, ופרופ' דב שוורץ, בעבר המדען הראשי של הוועדה לאנרגיה אטומית.

המודל הכלכלי־אפידימיולוגי של החוקרים המתנדבים נבנה בשיתוף עם גורמים באוסטריה, הנחשבת למדינה האירופית הכי קרובה לישראל בדפוס התפשטות המגפה - והכי מסודרת, מתוכננת ושקופה במדיניות שחרור הכלכלה והחברה מהסגר. "המודל שלנו", אומר פרופ' שוורץ, "מתאים גם לאוסטריה, בתיקון זמנים, ומתאים בול להתפתחויות בארץ מאז פרוץ המגפה. בעזרתו אפשר לבחון את ההצלחה - והייתה הצלחה גדולה בהורדת קצב ההדבקה משיאו במחצית מארס - של כל אחד מצעדי הסגר והתרת הסגר ולקבוע עקרונות למהלכים עתידיים".

נתון מפתח לתוואי ההחזרה של המשק לפעילות, לדעת אקשטיין ושוורץ, הוא השינוי היומי במספר החולים הקשים חדשים, שלא צריך לעלות על 10, מהם 5 צפויים להיות מונשמים. מכך נגזרת יכולת ההתמודדות עם המגפה בבתי חולים: ל־20 חולים מונשמים, מסביר אקשטיין, דרוש צוות של 8 רופאים ו־20 אחיות.

ישראל נמצאת עכשיו מתחת לקו אדום זה, ולכן הם ממליצים על "יציאה חכמה" מהסגר. לא ביטול גורף ומסוכן של כל ההגבלות אלא חזרה לעבודה של כל בני ה־67 ומטה, תוך הקפדה יתרה על היגיינה אישית וציבורית, איסור התקהלויות, אכיפת "תו הגנה מפני קורונה" בכל מוסד, חנות ומקום עבודה, בידודם של המגיעים מחוץ לארץ, איתור וניטור מהיר של מוקדי תחלואה חדשים והעברת האחריות על מערכי הבדיקות, שחייבות להיות הרבה יותר מהימנות ומהירות, לקופות החולים.

פרופ' שוורץ: "יש מרווח אך אסור להשתולל. קריטי לשמור על מקדם הדבקה שלא גבוה מ־ 1.05, כפי שהיה השבוע. בתנאים אלו צפויים למות מקורונה לכל היותר 360 ישראלים, עד שהמגפה תמצה את עצמה. והמיצוי ממש לא רחוק".

פרופ' אקשטיין: "הכי חשוב לתת לכלכלה אופק לחזרה לפעילות ופירוט הסיכויים והסיכונים. בלי אופק לא תהיה התאוששות כי האנשים יחששו לקבל החלטות. יחששו לזוז".

ומה עם פתיחת בתי ספר וגני ילדים?

אקשטיין: "אם לא נשחרר את ההורים מטיפול בילדים בבית, לא תהיה לנו כלכלה. היום הקבוצה הדמוגרפית היצרנית ביותר, בני 27 עד 50, מרותקים לדירותיהם. גם אם מנסים לעבוד מרחוק, פריון העבודה שלהם נמוך. לפי בנק ישראל, בגלל זה המשק מפסיד בין 2 ל־3 מיליארד כל שבוע. לכן מערכת החינוך עד גיל 11 חייבת לשוב במהירות לתפקוד. לא חסרות הצעות מעשיות איך לעשות זאת תוך מזעור הסיכון הבריאותי והפרעה מינימלית למשק".

אבל הבסיס לכל מדיניות, מסכמים אקשטיין ושוורץ, הוא "איסוף מידע אמין ומקיף והפצתו ברבים. זריעת פחד והסתרת מידע רק מעצימה את חוסר הוודאות בציבור הרחב, גורמת לבלבול ואובדן אמון ופוגעת קשה ביכולת התפקוד של הכלכלה הישראלית ובנכונות האזרחים לציית להוראות ולהנחיות של משרד הבריאות".

דברו אלינו אמת; אנחנו הישראלים איננו עדר של אזרחים חסרי בינה שיצייתו לרועה הכל־יודע רק אם יישארו עמוק בבורותם.