מכת פלאפל
בלי לעמוד ליד הדוכן, בלי לדחוס ריפיל לפיתה, עם דמעות שמטפטפות במקום טחינה | הקורונה פגעה גם במאכל הלאומי, שנמכר בימים אלה רק בטייק–אוויי, למי שבכלל מוכן לחילול הקודש הזה | עמר מקריית–שמונה נותר עם געגועים לגנרלים, "שלמה ובניו" מתל–אביב סגר בגלל הפקחים, יובל כרמי מאשדוד שהפך לסמל לקריסת העסקים הקטנים דואג עכשיו לשכנים מהשווארמה, ואורי מ"דבורה" בכרכור נאנח: "אני אורז משלוח והלב שלי כואב" | ואם לא די בכך, השף חיים כהן מקנח בגעגועים מזילי ריר למנה הנחשקת
אתה עומד מיואש מול בוטקה הפלאפל הסגור של "שלמה ובניו" באמצע שדרות נורדאו בתל־אביב ושואל את עצמך, רגע אחד, איך הולך השיר המדויק הזה שכתב דן אלמגור אי אז בימי הצנע של שנות ה־50 על מאכלים לאומיים? "האוכל מקרוני הוא איטלקי... לאוסטרים בווינה שניצל טעים... והצרפתים אוכלים צפרדעים, הסינים אוכלים אורז דק ורזה והקניבלים אוכלים זה את זה", ועוד לפני שאתה מספיק לשאול אבל מה איתנו לעזאזל, מגיע הפזמון עם התשובה המנצחת, "ולנו יש פלאפל, פלאפל פלאפל..."
ובכן, ערב יום העצמאות ה־72, אין לנו לא פלאפל ולא שיפקה חריף. דוכן הרחוב ניגף. לא מנה פלאפל ולא חצי מנה עם קצת סלט, מריחת חריף בדופן הפיתה והרבה טחינה למעלה. שום כלום. הקורונה סגרה את הפלאפל, הורידה עליו את התריס.
זה זמן נוגה לאכלני הרחוב. בכיו שובה הלב השבוע אל מול המצלמה של בעל דוכן הפלאפל יובל כרמי מאשדוד בעיקר מדליק זרקור על מצבם של העצמאים הקטנים בישראל. אבל יש בה, בפריקת הקרביים שלו, גם בכי עלינו, על כלל הציבור. אם סגרו ככה את הפלאפל, מה נותר לנו. זה הבסיס של הבסיס, אוכל של העם. פיתה, כדורי חומוס מטוגנים, וכל השאר לפי טעמו האישי של כל אחד. זה אוהב חומוס למטה, אחר חריף, יש כאלה רק עם סלט. הקומבינציות אינסופיות וכולם אוהבים פלאפל, הרבה כדורי פלאפל במנה שלהם. והפשטות הזו ניטלה מאיתנו. העמידה מול הדוכן, עם המנה ביד, תוך רכינה קדימה כדי שהטחינה לא תיזל על החולצה או תכתים את הנעל, החריקות של העמבה בצד השפתיים, חוסר המודעות לבליסה תאוותנית בפה מלא – כל זה איננו עוד ואף אחד אינו יודע מתי זה יחזור ובאילו תנאי היגיינה ותפיסת מרחק איש מרעהו.
כל אלו עברו לנו בראש גם כמה שעות טובות קודם לבוטקה בתל־אביב, כשבאנו לדוכן הפלאפל של שמעון עמר בקריית־שמונה. לעמר נעשה קצת עוול בשנה האחרונה, שהייתה מרובת מערכות בחירות. כמעט כל ראשי המפלגות עברו דרכו בסיורי הקמפיין שלהם בצפון הארץ, הצטלמו עם מנה ביד והמשיכו הלאה. התקשורת דיברה על עמר מגנט הפוליטיקאים ודחקה הצידה את עניין הפלאפל. אז הנה תיקון. הוא בן 59, יליד הקריה, היה בן שנה כשאביו הקים את העסק. האב אליהו עלה ממרוקו ועבד ברפת בקיבוץ דן עד שנפצע ונאלץ לשבת בבית. היה זה יחיאל, אחיו הגדול של שמעון, שהציע לאב להכין פלאפל ולמכור אותו על עגלה ברחבי העיר. אחרי כמה חודשים נפתח הדוכן בצריף. הפלאפל הראשון בגליל.
רצינו לדבר אבל הוא התעקש שקודם נאכל. הדוכן עובד עכשיו על משלוחים בלבד. השולחנות הפוכים והכיסאות יושבים עליהם בערימה. אתה מתקשר לטלפון של עמר ובא לאסוף, או שעמר מגיע אליך הביתה עם המנה ארוזה בשקית. המשלוח עליו. אנחנו צעקנו לו מרחוק מה לשים לנו בפיתה, ניגשנו לקחת ואכלנו על מכסה המנוע של האוטו. עמר שאל איך המנה. ענינו מעולה. "אצלי בעיסה של הפלאפל אין שטויות כמו אבקת סודה או חתיכות לחם שמנפחות את הכדורים. אצלי אתה מקבל כדור של 100 אחוז חומוס".
ומה עוד?
"לא אכפת לי להגיד לך, אבל רק אם תבטיח לא לרשום בעיתון. לא מתאים לי שישכפלו אותי".
הדוכן היה שומם. הטלפון לא צילצל, אולי כי באנו מוקדם. "שנים כל מי שעלה ללבנון אכל אצלי. חיילים סדירים, לוחמים, קצינים עם פלאפלים על הכתף, כולם אכלו פלאפל אצל עמר בקריית־שמונה. ככה אני מכיר את אהוד ברק, אשכנזי, גנץ, כל הגנרלים. קודם כל מהפיתה. אצלי בדרך כלל העבודה מטפטפת בבוקר, אבל מ־11:00 מפוצץ. עד שלוש אחר הצהריים אני לא יושב. אנשים עומדים בתור ובפנים בדוכן העבודה מתקתקת. כל אחד והעמדה שלו. יש לי ארבעה עובדים, שלושה הוצאתי לחל"ת. נראה לי שישבתי בבית לפחות שבועיים, משהו כזה, לא ספרתי את הימים אבל השתגעתי. מבחינתי זה לא נורמלי. אני איש עבודה, רגיל לתת 12 שעות ביום. אחרי פסח החלטתי לפתוח. לא משנה כמה פיתות אני אמכור ביום, העיקר להתגלגל ולא לשבת בבית באפס מעשה".
ומזמינים?
"כן, אבל קצת. זו חוויה אחרת לגמרי לאכול פלאפל במשלוח, אנשים אוהבים לאכול פלאפל במקום, כשהוא חם".
מורשת שרון לחיסול הפיתה
כשחצינו בדהרה את כביש 90 באזור עמק החולה, הרמנו טלפון לשף חיים כהן. הבנאדם הכין פעם פלאפל בתנאי תת־כבידה במסגרת פרויקט של סוכנות החלל הישראלית כשהוא תלוי הפוך, ככה שיש לו ניסיון בתחום. "אתה מסתלבט עליי", הוא תהה והמשיך בלי לחכות לתשובה, "אני בתור ילד במוצאי שבת הייתי מתלבש יפה והולך לאכול פלאפל. זו הייתה אחלה יציאה, ועוד הלכנו ברגל, לא באוטובוס. זה היה 200 מטר מהבית. את החגיגה הזו בתוך הפיתה אני זוכר מגיל אפס. כל ישראלי מכיר אותה. מה לשים לך, טחינה? שים, חומוס? שים, חריף? בטח תשים. זה כלי קיבול שהלך וגדל עם השנים. היום שמים גם חציל ותפוח אדמה מטוגן. אני מדבר איתך על פלאפל והבטן שלי מתחילה לקרקר מגעגוע".
הוא דיבר אוטוסטרדה כאילו חיכה ימים שלמים לשיחה הזו והנה היא באה והוא שופך הכל. "אין כמו פיתה עסיסית מלאה בסלטים וכדורי פלאפל שמונחת לך על הדלפק מול העיניים. היא שמנמנה כזו ואתה לוקח אותה בידיים, מושח בטחינה מלמעלה ככה בעדינות ומתחיל במשחק מקדים, בנשיקות בצוואר של הגברת, ביסים קטנים מהצדדים, כדי שהעסק לא יתפרק. לאט־לאט אתה מגביר קצב, נותן לתשוקה שלך להוביל, הטחינה, החריף, העמבה, משגעים אותך. ובסוף כשאתה מגיע לשוקת שכל המיצים התנקזו אליה, והיא רכה מאוד כמו פתי בר שנפל לכוס קפה, אתה מת לגמור את זה בביס, אבל מפחד שהתענוג הזה ייגמר. הסוף של הפלאפל הוא צער גדול. עזוב, גמרת אותי, עשית לי חשק למנה".
ופלאפל בטייק־אוויי?
"זה מזכיר לי סיפור על אריק שרון בתקופה שהיה ראש ממשלה. האיש היה פרסר גדול, אהב לאכול הכל, בין השאר פלאפל. פעם כשעמד לצאת מהקריה בתל־אביב ללשכה בירושלים הוא ביקש מהנהג שלו שיעברו בדרך בפלאפל, כי בא לו פלאפל. הנהג עשה בירור וחזר עם תשובה שלילית, השב"כ לא מרשה, אבל אני יכול לנסוע להביא מנה, מה לשים לך בפנים? שרון דפק על השולחן, אשכרה ככה, זה הסיפור, נתן מכה ואמר: 'אני צריך לעמוד שמה ליד הדוכן כדי להוסיף טחינה מהבקבוק אחרי כל ביס'. אז עם כל הכבוד ויש לי המון־המון כבוד, אין חיה כזו 'פלאפל בטייק אוויי'".
דבריו של כהן עדיין הידהדו כשעמדנו מחוץ לבוטקה של "פלאפל דבורה" ברחוב המייסדים בכרכור. זה פלאפל מיתולוגי כמו שאומרים, עם מוניטין שרץ לפניו משנת 66'. מספרים על המייסדת שהייתה קברנית ובין הלוויות טיגנה פלאפלים והכינה פיתות בעבודת יד שאותם מכרה כאן בפחון שהפך למבנה קטן. עכשיו הבעלבית הוא אורי חן שקנה את המקום יחד עם המתכון והשם מחיים, הבן של דבורה. הפלאפל אגב מעולה, הפיתה אוורירית וגדולה, שום דבר לא השתנה.
כשהגענו התריס היה פתוח וחן עבד, אבל את ההזמנות התעקש לקבל בטלפון. אנשים באו, עמדו כמה מטרים מולו, התקשרו והזמינו. אפשר היה לשמוע אותם גם בלי הטלפון. חן, 36, טרח לציין שהתשלום רק באשראי. אנשים הרימו גבה, "פלאפל באשראי?! מי קונה פלאפל בכרטיס, מה פתאום אתה לא מקבל מזומן?" וחן ענה בלי למצמץ: "זה שום דבר אישי חבר, אנחנו מקבלים עכשיו רק אשראי, לא רוצים לגעת בכסף. לך תדע איפה השטרות והמטבעות הסתובבו לפני כן".
אז חן מקבל את ההזמנה בטלפון, מכניס את פרטי הכרטיס לקופה, אליה העובדת מטגנת בינתיים פלאפלים ומכינה את הפיתה וחן אורז ומוציא החוצה את המשלוח. הרוב הולכים בלי להזמין בגלל התשלום באשראי. זה לא מתחבר להם לפלאפל. "אתמול יום שני", אמר חן, "מכרתי 35 מנות! בדרך כלל אנחנו מוכרים למעלה מ־300 מנות ביום, ככה שמדובר בהתרסקות. לא עבדתי משהו כמו חודש. הקפאתי תשלומים למי שיכולתי, ביקשתי מהבנק לעצור החזרי הלוואות לכמה חודשים, וזהו, נשאר לי רק להחזיק אצבעות שאשרוד. כשראיתי את כרמי מאשדוד בוכה מאחורי הדלפק בדוכן שלו נחמץ לי הלב. עליו, עליי, על כל העצמאים. כמה ישראלים יש כמוהו שהמדינה לא רואה אותם עכשיו, שהם מבחינתה אוויר?
"תסתכל על הרחוב שלנו, יש פה שתי חומוסיות, שני ברים, סביח אחד ובית קפה. אולי רק עוזי מהחומוס עושה משלוחים. מדובר במקומות שנבנו בעמל רב, בזיעה פיזית ורגשית. אנשים שמו את כל מה שיש להם בעסק. לא רק בתחום המזון, בכל עסק. תלך לחדרה, למרכז העיר, הכל מת. צריך לדאוג שהעסקים האלו יחזיקו מעמד, ישרדו את התקופה, אחרת זו טרגדיה ענקית.
"קח למשל עסק כמו שלי. אני אכלתי פה בתור ילד. אבא שלי היה מביא אותי לפה מחדרה. באים אנשים מבוגרים ואומרים לי: אכלנו פה לפני 40 שנה, עוד לפני שנולדת. יש לנו פיתה תימנית אסלית שהבן של דבורה מכין לנו כל יום. היא גדולה יחסית, לא מתפרקת, פיתה מדהימה. והפלאפל, קח תטעם, מעולה לא? זו בלילה בלי גלוטן, רק חומוס ותבלינים. זה המתכון משנת 66' האורגינל.
"אני פה שנתיים וחצי. חיים הבן רצה למכור. היה עייף, בן 70 כבר לא ילד, רצה לפרוש. זה מוסד. אנשים באים קבוע, באים גם מרחוק, באים ממהרים, 'תכין מנה', שופכים טחינה, חריף, הרבה חריף, זו האהבה הכי גדולה של הישראלים, ונהנים שהעסק נוזל. עכשיו אני אורז להם כי אני מרגיש שאני חייב להתגלגל בעסק אחרת אני אחנק, שם להם טחינה אבל הלב שלי כואב כי אין ריפיל, הם לא אוכלים פה. אין לי אותם בעיניים נהנים מהמנה. עצוב, אין מילה אחרת".
5,000 שקל קנס
בצהריים מול התריס הסגור של "שלמה ובניו" בתל־אביב הבנו מה זה כאב לב של איש פלאפל. גבי לוי, הבן של שלמה, שלקח את המושכות והיום הוא הפרונט של הבוטקה, ענה לנו בטלפון. בעל הקיוסק ליד הסגיר את המספר שלו. "אני בבית", אמר, "אין טעם לפתוח. פלאפל זה אוכל שאוכלים במקום, חם, טרי־טרי. אני לא אהרוס את המוניטין שלי בגלל הקורונה ולא יבאס את הלקוחות. לשים מנה פלאפל בשקית ולעשות מזה משלוח זה לגמור את המנה, להרוג אותה. וחוץ מזה שמעתי שאתמול במרכז תל־אביב, פקחים נתנו לבעל דוכן פלאפל 5,000 שקל קנס בגלל שהוא עבד. לא בא לי לקבל דוח כי אין לי רזרבות של כסף".
לקח לו חצי שעה להתארגן ולהגיע לדוכן הסגור. ישבנו, בטווח ביטחון, על ספסל בשדרה. "אבא שלי בשנות ה־60 היה מסתובב בדיזנגוף ובן יהודה בתל־אביב עם עגלה ופרימוס ומטגן פלאפל בפיילה מלאה שמן. אנשים היו באים במיוחד אליו כדי לאכול. אחר כך הוא עבר לבוטקה פה וככה שיהיה לי טוב המקום הזה מעולם לא היה סגור באף מלחמה או משבר של טילים, רק בשבתות, ימי כיפור וערבי זיכרון. רוחות עם גשם שמצליף בך בחורף, פתוחים. חמסין עם לחות מגעילה, פתוחים. אוכל פשוט, טרי, הבייסיק של הבייסיק וטעים שבא לך למות. והנה סגור".
אמרנו לו שאנחנו ממהרים לכרמי באשדוד. "כשראיתי אותו זה גמר אותי", אמר לוי בקול שקט, "תמסור לו ממני שיהיה חזק, שיחזיק מעמד".
כרמי ישב מותש מחוץ לדוכן שלו שנמצא במתחם הקניות סטאר סנטר. האשדודים בכלל קוראים למקום "מתחם רביבו" בגלל הבעלים, הכדורגלן לשעבר חיים רביבו. בן 56, שלושה עשורים בעסקי הפלאפל: היה לו דוכן בקריית־מלאכי, אחר כך בגן יבנה וקרוב לשש שנים שהוא פה. על שלט העסק יש תמונה גדולה של מנה מפוצצת בכדורים והבטחה מודגשת: "תימני מקורי".
מאז הכתבה בטלוויזיה הוא מוצף בטלפונים. אנשים עם כסף מתקשרים ומזמינים ממנו מנות לעמותות חלוקת מזון. הוא מכין ושולח. אבל ביום ראשון השבוע המציאות נראתה זוועה. כרמי הגיע בבוקר להתניע את הדוכן שלו אחרי שבועיים שישב בבית ואכל את עצמו כלכלית ונפשית. "הייתי בסוג של דיכאון, הרגשתי שאני חייב לעבוד. באתי מוקדם לדוכן ולא היה אף אחד במתחם. פתאום ראיתי את הלפרין מהאופטיקה עם הכתבת נגה ניר נאמן ופניתי אליו לומר לו תודה על שהוא נלחם עבורנו העצמאים. נגה הסתכלה עליי ואמרתי לה: בואי תשמעי גם אותי, יש לי בטן מלאה. זה יצא לי מהנשמה, מהמקומות הכי עמוקים, לא שלטתי בזה. הכל פרץ החוצה, כל הכאב. לאנשים קשה לשבת ולראות את העסק שלהם נחרב. אני מגיע לפה בשש בבוקר ומכין הכל לבד. משרה חומוסים, קוצץ ירקות, מכין את כל הרטבים, את הטחינה, רסק עגבניות, חריף ירוק וחריף אדום, עמבה תוצרת עצמית, חמוצים וכמובן שיפקות שעפות כמו טילים במשך היום, אנשים מתים עליהן. הכל אני מכין ומסדר בקערות ושם בבקבוקים.
"זה מתחם שבימים רגילים מפוצץ ותסתכל סביבך, ריק, אין כלום. זה מת. תסתכל על המקום של השווארמה שמשלם פי שניים ממני שכירות, הוא סגור, ועל המעורב ירושלמי הסגור שהוא באמת מצוין, אני מאוד ממליץ, יש שם שני שותפים, הלב כואב עליהם, מסכנים. שבוע הבא יום העצמאות ואני לא יודע איזה יום עצמאות זה בלי פלאפל. זה המאכל הלאומי, אין יותר ישראלי מפלאפל. בכל שנה גני הילדים בבסיסי חיל האוויר חצור, תל נוף ופלמחים מזמינים ממני חצאי מנות לילדים. ככה הם חוגגים שם עם הקטנים, נותנים להם חצי מנה מלאה בכדורי פלאפל, טרופית ודגלון של ישראל. יש דבר יותר ממלא גאווה מזה?"
שתקנו כי כבר לא היה מה לומר. בדרך חזרה הביתה, חיים כהן שולח תמונות וסרטון, תיעוד עצמי של הכנת פלאפל. "לא יכולתי להחזיק את עצמי, הייתי חייב כמה כדורים להירגע. מזל שהיה לי חומוס מושרה ממתכון אחר".
בערב התבשרנו כי ביום העצמאות יהודקו ההגבלות כמו בחג הפסח. גבי לוי מתל־אביב נאנח בטלפון. "אני זוכר מהילדות את חגיגות יום העצמאות בתל־אביב. היו באים חיילים כדי לאבטח את המופעים ונתנו להם לישון בעירוני ה' ובגורדון וחיילים שהיו באים במדים לדוכן היו מקבלים מנה בחינם. העיר הייתה מלאה באנשים. מופעי זיקוקים, פטישים מצפצפים, יש לי אוסף אדיר של תמונות בראש מהיום הזה בילדות שלי. אנשים אז לא עשו על האש ביום העצמאות, הם חגגו עם מנת פלאפל. כל הפלאפליות בעיר עבדו בטירוף וגם אנחנו. היינו גאים בעצמנו שאנחנו מתפרנסים מהמאכל הלאומי. זה היה סמל. אני תוהה איך זה ייראה בשבוע הבא. בטוח שנחגוג את יום העצמאות, אבל זה לא יהיה יום עצמאות רגיל. השמחה לא תהיה אותה שמחה כי יום כזה אתה לא חוגג לבד. נשב בבית, בלי חברים, בלי זיקוקים, בלי פלאפל, בלי כלום".
לפנייה לכתב/ת 
