"כשיצאנו, פתאום הכל השתחרר לנו. סוף־סוף הרשינו לעצמנו לצעוק 'אמא'"

גדי הביא את הדגל של הפלוגה. סמינה הביא את העיתון עם התמונה שלהם מהנסיגה. אמזלג אמר שככה זה, אפשר להוציא את הבן אדם מגולני אבל לא את גולני מהבן אדם ועמרם סיפר שלא ישן בלילה, מרוב התרגשות.

הם היו לוחמים בפלוגה הרובאית בגדוד 13 של חטיבת גולני בזמן הנסיגה מלבנון. קראו להם "שליחי השטן": איציק אמזלג, סמל המחלקה, עמרם (שאז קראו לו עמי) עמר, נגביסט חוד, רועי סמינה הסרס"פ וגדי ברוך ("לוחם, חבר ואח") המטוליסט. בליל הנסיגה היו "צוות שיירות". נכנסו ויצאו אל תוך לבנון וממנה והוציאו הרבה מאוד חיילים החוצה מלבנון.

התמונה שלהם בשער העיתון, חוצים את הגבול לישראל בבוקר הנסיגה, עם הכותרת "אמא, יצאנו מלבנון", ביטאה מצב רוח של עם שלם.

זה היה רגע היסטורי.

שער "ידיעות אחרונות", 24.5.2000. "לא בריחה"

"כל הפרץ אדרנלין יצא לנו החוצה ברגע שהבנו שזה נגמר", משחזר סמינה, "זהו, לא נחזור יותר ללבנון. חודשים ישבנו שם ושמענו רק 'יוצאים', 'לא יוצאים', ראינו את המלחמה שניהלו ארבע אמהות. אנחנו לא הבנו בכלל מה ארבע אמהות רוצות. על מה הן מתרגזות? אנחנו לוחמים, זה התפקיד שלנו, להגן על המדינה, להגן על תושבי הצפון. הרגשנו חשובים. חשבנו שאנחנו עושים משהו חשוב. וכשיצאנו, אז פתאום הכל השתחרר לנו, בבת אחת. הרשינו לעצמנו סוף־סוף לצעוק את המילה 'אמא'. 'אמא, יצאנו מלבנון'. לחייל קרבי, זאת מבוכה".

20 שנה חלפו מאז. השבוע החזרנו אותם בפעם הראשונה לגבול לבנון, בדיוק למקום שממנו יצאו אז, ב־24 במאי 2000.

עמרם לא רצה לבוא. אמזלג דחף. גדי וסמינה זרמו. כולם כבר חגגו 40. כולם נשואים והורים לילדים. השאירו את האישה והילדים בבית להיאבק בקורונה ובאו, עם המסכות. מרגע שעלו על האוטובוס כבר אי־אפשר היה לעצור אותם. הדגל נמתח, הגרון צוחצח והם פצחו בשירה אדירה של שירי רובאים. המפגש עם החבר'ה מהפלוגה עשה את שלו. "תנו לנו עכשיו נשק, אפוד, מדים, אנחנו הולכים ברגל עד עישייה", אמר סמינה, שהיה פעם הבחור עם הגרון הכי טוב בפלוגה, וכולם הסכימו איתו.

"מי יודע", אמר אמזלג, "אולי ניתקל שם. כל כך רצינו להיתקל במחבלים ושלוש שנים לא נתקלנו".

בשחזור התמונה. "לבנון הייתה מקום מדהים. היינו מורעלים, היינו בשיגעון. מי רצה לצאת משם בכלל"

איקס על הנשק

אמזלג, 41, כבאי, נשוי ואב לשניים, גדל בחולון ומתגורר שם עד היום. סמינה, 40, ממעלה שומרון. נשוי, אב לשלושה, עצמאי, עוסק בשיפוצים. גדי, 41, גדל בירושלים. היום הוא מתגורר בחיפה. שף, נשוי ואב לשלושה ילדים. עמרם, 40, בן קריית־שמונה, מתגורר היום בשערי תקווה. נשוי לחברה שלו מימי הצבא. יש להם ארבעה ילדים. עד לפני שלושה חודשים היה נהג משאית. עכשיו הוא מחפש עבודה. "מבחינתי לשרת בלבנון היה לשמור על הבית במובן הכי פשוט של המילה", הוא אומר. "אני זוכר שכילד אבא שלי, עליו השלום, היה מתחבא מתחת למיטה מהקטיושות. היו לו סיוטים ממלחמת שלום הגליל".

אמזלג הוותיק ביניהם. התגייס באוגוסט 97', לגולני. לא רצה משהו אחר. עמרם, מחזור מארס 98'. רצה רק גולני. שלחו אותו לחיל החימוש. לא ויתר. ישב בכלא עד שהעבירו אותו לחטיבה החומה. לסמינה הם קוראים עד היום "צעיר". הוא התגייס בנובמבר 98'. גדי בן מחזור של סמינה. מפני שעלה לרובאית חודשיים לפני בני המחזור שלו זכה לתואר המכובד "אפרוח". אלה היו החיילים שנבחרו בפינצטה, לעלות לרובאית. יחד איתו ב"אפרוחים" היה גם אלכסיי (לושה) ביסטריצקי. אלכסיי עלה מאוקראינה וגר בערד. הוא החייל החמישי שמצולם איתם בתמונה. גדי ואלכסיי היו הצעירים היחידים במחלקת החוד באותה תקופה ואחזו בשלל תפקידים. "גדי היה השעשוע של הוותיקים", אמר השבוע אמזלג בחיוך. "הליצן הפרטי שלנו".

הוא, אמזלג, עשה שלושה קווים בלבנון. שנה בסך הכל. גדי וסמינה היו שם ארבעה חודשים. עמרם שמונה. קו עישייה. אלה היו קווים עמוסים. כשלא היו בשמירה יצאו למארב, כאשר לא היו במארב ולא בשמירה היו עושים תורנות מטבח, או פתיחת ציר, או כיתת כוננות, או ליווי של שיירות. בכל זאת אומר עמרם השבוע ש"לבנון הייתה מקום מדהים. היינו מורעלים, היינו בשיגעון. מי רצה לצאת משם בכלל".

אמזלג וסמינה משחזרים את צילום שער "המוסף לשבת" לפני 20 שנה

אמזלג: "היינו עושים מארב, 60 שעות. אתה יושב בתוך שיח אחרי שהרמת 50 קילו והלכת ארבע־חמש שעות. אתה מגיע רטוב, וקור כלבים. יש לך קבנוס ביד אחת וקטשופ ביד שנייה ואתה לוקח ביס מזה וביס מזה.

"יום אחד הלכנו למארב. בדרך, הכל בולדרים. סלעים ענקיים. מישהו נפל. נפצע. אנחנו יושבים שעות במקום, רווחים של 30 מטר. כל אחד עם עצמו. אף אחד לא יודע מה איתו. פחדו להביא מסוק. בסוף הטנק שאיבטח אותנו העמיס אותו. פינה אותו החוצה. המארב נמשך מאה שעות. כבר לא היה אוכל. רק פירורים. באנו לקום, לא יכולנו ללכת. אנשים עומדים ונופלים מרוב ששכבו שעות".

"ההרגשה הייתה שאנחנו בלתי מנוצחים", הוא אומר. "עם אגו בשמיים. יותר מסיירת. אני זוכר שנגמר קו עישייה הראשון. הגענו לארץ והיינו במלון הצפון, בקריית־שמונה. רצינו לעשות משהו מטורף שרק חיילי רובאית 13 מסוגלים. עלינו פשוט לגג המלון וירינו מטול תאורה מעל העיר, רק כדי שכולם יידעו שאנחנו משוגעים".

לא פחדתם?

צילום : ידיעות אחרונות

"הייתה תחושה של פחד, אבל זה פחד של ילד, שעובר ברגע שהוא מתערבב עם אדרנלין. היינו עושים המון תרגולות לפני כל מארב. נגיד, מה קורה אם אנחנו בדרך למארב ותוקפים אותנו בדרך. תמיד מצאנו איזה חור בידע שלנו. הבנו שאנחנו לא יכולים לכסות את הכל, שכל רגע יכול לקרות לנו משהו בלבנון.

"גם כל המחבלים היו בוגרים מאיתנו. אני זוכר, תמיד אחרי אירוע היינו שומעים 'מחבל בן 30', 'מחבל בן 40'. אנחנו היינו בקושי בני 20. הדבר היחיד שהיה לנו בראש זה איך להראות לכולם שהרובאית הכי מקצועית והכי טובה, כדי שנקבל את הפעילות הכי מסוכנת והכי עמוקה בלבנון".

סמינה: "אף אחד לא אמר שהוא מפחד. לא דיברנו על זה. לא היה לנו פחד משום דבר. חלום חיינו היה להיתקל. כל אחד רצה איקס על הנשק. היום, בדיעבד, אני מסתכל על הדברים אחרת".

גדי: "לא הבנו בכלל את גודל הדבר הזה של לבנון. למרות ההפגזות והמארבים והפיצוצים והבלגן. היינו תמימים. לא באמת היה לנו מושג מול איזה סכנה אנחנו עומדים. אנחנו ידענו שיש אויב וצריך לשמור על הבית ולהילחם על המדינה".

אמזלג (למעלה משמאל) ועמרם (למטה מימין) במוצב עישייה בלבנון. "הרגשנו בלתי מנוצחים"

הם זוכרים את הבדיחות השחורות. "היה את עניין התמונות", אומר סמינה, "שלא מצטלמים. מי שמצטלם עושה לעצמו מנחוס. הוא כבר קובע לעצמו את התמונה בעיתון. או להצטלם עם רווחים בינינו, שיהיה מקום לסמן עיגול בתמונה, אחרי המוות".

אמזלג: "אפילו בשירים. היינו שרים נגיד 'אוגוסט שבע מחזור אחרון, אוגוסט שבע מחזור אחרון, אוגוסט שבע חוזרים בארון'".

עמרם: "או שהייתה אמירה, 'פצמ"ר רודף סמ"ר', אחרי שהרבה סמלים ראשונים נהרגו".

והיה גם ההווי הייחודי לרובאית של גולני באותם ימים. היריבות עם הצנחנים. הם זוכרים, לגמרי בצער, איך גנבו לצנחנים ציוד. קו שלם היו מטרטרים את הצעירים שיאספו אבנים קטנות ויצבעו אותן בצבעי צהוב וירוק, לטובת יצירת מיצג של העץ של גולני. אלא שאז הצנחנים היו מגיעים והיו צובעים להם הכל בצבעי אדום־לבן. ההיררכיה של לוחמים ותיקים וצעירים. תרבות הנס"ק - נס קפה. לכל מחלקה היה מש"ק נס. הנס היה ממש טקס. כמה הצטערו שלא הביאו נס קפה למסע צפונה. והסלט; סלט קצוץ כמו שצריך רק אם הוא עובר את מבחן הקש. היינו, מצליח להיכנס לתוך קש.

פעם אחת קשרו את סמינה (הצעיר) למיטה, עם שרוכי הנעליים שלו בזמן שישן. צבעו לו את הפנים, שרפו לו את הרגליים עם מצית וכתבו לו על המצח מסייעת זונות, במקום רובאית. כשקם, לא הבין למה כולם מתרחקים ממנו. בסוף אמרו לו שילך ויסתכל במראה.

השבוע, באיחור של 20 שנה, תפס עמרם את סמינה וביקש ממנו סליחה על האירוע ההוא. "עברו 20 שנה ועד היום אני מצטער שקשרתי אותך למיטה. אני מבקש סליחה".

"כולנו טחנו צעירות כדי להגיע ולהיות בסוף ותיקים", הוא אומר. "אני זוכר שלי נתנו פעם, באחד הלילות, לקרצף את כל הסירים. בעישייה. לא היה לי אכפת. אמרתי, 'גם אם תגידו לי ללקק את זה עם הלשון, אני אעשה את זה. בשמחה. כי אני אוהב את החברים שלי ואני אוהב את הפלוגה'".

הלב שלי עף

הם היו ערים לוויכוח הציבורי שהתנהל לקראת הנסיגה מלבנון. "לא התעסקנו בזה", אמר השבוע סמינה. "זה היה נשמע לנו מופרך, כמו סוג של פרובוקציה שמישהו מנסה לעשות. היינו עסוקים בלחימה, במבצעים".

בלילה של הנסיגה הם היו כאמור צוות שיירות. עדיין לא ידעו שצה"ל יוצא מלבנון. היו אחראים על השיירות שירדו מעישייה וריחן לארץ ובחזרה. כשהגיעו לשער עגל עם השיירה הראשונה, ראו שם עיתונאים רבים. הגישו להם טלפונים, הציעו שיתקשרו הביתה, להודיע להורים.

אמזלג זוכר ששאלו את העיתונאים על מה המהומה. הסבירו להם שהלילה זה קורה, צה"ל יוצא מלבנון, הנסיגה החלה. "לא האמנו", הוא אומר. "אמרנו, 'העיתונאים יודעים והחיילים לא?'"

כעבור כמה דקות, הגיעה הפקודה גם אליהם. "קיבלנו הוראה שמתחילה נסיגה. אמרו לנו שיש עוד שיירה שאנחנו צריכים ללוות. שוב עלינו לעישייה. כבר לא נתנו לנו להיכנס למוצב. אפילו לא יכולנו להיכנס לקחת את הדברים האישיים שלנו. מישהו פשוט זרק את הדברים שלי על אחד הטנקים וזהו".

מה הייתה ההרגשה?

"הלב שלי עף. כל הזמן כשהיינו בלבנון חשבנו שזה סוג של פחדנות, לצאת. אם נצא משהו יקרה ליישובים, וחיזבאללה יהיה על הגדרות, ואיך נתקוף אותו. פתאום יוצאים.

"דווקא שם", הוא ממשיך, "היה פחד. כאילו, שרדת את לבנון. יצאת מזה בחיים. יש הרבה אחרים שלא שרדו. פתאום אתה אומר, זאת השיירה האחרונה, יש מצב שאורבים לנו. אני זוכר שחיפשתי בעיניים כל הזמן, לראות אם מישהו אורב לנו. והכל תוך כדי תפילות, שהכל יעבור בשלום".

עמרם: "בלילה אחד, הבנתי איפה אני נמצא. זה היה לילה של מרגמות, מטענים, זרחנים, מה לא היה בלילה הזה? מצד אחד, הייתי באופוריה. נגמר לבנון! מצד שני הרגשתי באסה. זהו, כבר אין לך טעם לשירות, נגמר הרעל וכל הרצון להיתקל. זה היה הראש שלנו אז".

התמונה ההיסטורית צולמה כשהגיעו לשער בפעם האחרונה. אז כבר ידעו שהם בדרך הביתה. נסעו באביר החוצה. כשהגיעו לגבול ירדו ועמדו על האדמה. אף אחד לא ביים את התמונה, הם מדגישים. הכל היה ספונטני.

עמרם התקשר לאבא שלו שישב במקלט בקריית־שמונה ועידכן אותו. אמא שלו הגיעה מיד לשער, לזרוק עליהם סוכריות. גם השבוע היא באה. הפעם עם מסכה ועם כפפות. חודשיים, בגלל הקורונה, לא ראתה את עמרם. כמה רצה לחבק אותה, אבל היא התעקשה על חיבוק של מרפק. נזכרו איך הגיעה בבוקר הנסיגה. "כל המשפחה חטפה ביום הנסיגה", צחק עמרם והיא הצטרפה אליו. "אני חטפתי פצמ"רים בתוך לבנון בדרך החוצה ואתם חטפתם קטיושות".

את התמונה ראו בדוכני העיתונים, בפעם הראשונה שיצאו הביתה. "הבנו את גודל הרגע", אומר אמזלג.

מיד אחרי היציאה מלבנון הוא יצא לחופשת שחרור. האחרים יצאו הביתה וחזרו לפלוגה. כמה חודשים אחר כך, בעקבות מה שכינו בחטיבת גולני התנהגות לא הולמת של החיילים, הפלוגה פורקה. בא הקץ על "שליחי השטן".

כולם, מלבד איציק, חזרו ללבנון במלחמת לבנון השנייה. איציק הגיע עד לשטחי הכינוס אבל לא נכנס פנימה. זמן קצר קודם נפטר אחיו ממחלה. אמא שלו התקשרה וביקשה ממנו, והוא חזר הביתה. "במלחמה הזאת הייתי פחדן", מגלה עמרם. "זה לא היה דומה לסדיר. התעלפתי במארב. הרגשתי רע. לא היה אוכל. כחייל לא פחדתי. בן אדם הולך לגולני להרוג מחבלים. לא היה מושג כזה של פחד. אבל ב־2006? ועוד איך".

סמינה: "אני הייתי אמור להיכנס בתור קלע. בדקה ה־90 ביטלו אותי ומי שנכנס במקומי נהרג. אני לא מתעסק בזה", הוא ממשיך. "אני חושב שאנחנו די מדחיקים".

גדי: "כן. אנחנו היינו בתוך החרא בלבנון, בגלל זה הכל מודחק אצלנו. אולי עוד כמה שנים נתעורר עם סיוטים".

כל השנים לא היו בקשר. לפני כמה חודשים אמזלג החליט לחבר ביניהם, לקראת 20 שנה לנסיגה. ביקש לשחזר את הצילום ההיסטורי ויצא למסע חיפושים. בהתחלה הגיע לאשתו של עמרם, שבאותם ימים של לבנון הייתה החברה שלו. כולם הכירו אותה. דרכה הגיע לעמרם. שלח לו את התמונה. עמרם התלהב. את סמינה לא הצליחו לאתר. אלא שאז אמזלג פגש חבר אחר, שעשה עם סמינה מילואים. הוא סיפר לו שסמינה עוסק בשיפוצים.

פרטים אחרים לא היו לו. אמזלג לא התייאש. מצא ברשת "סמינה שיפוצים" ושלח לו את התמונה בצירוף שאלה "זה אתה?"

סמינה הביא את גדי. יחד חיפשו את אלכסיי, החייל החמישי בתמונה. מצאו את ספר המחזור של הפלוגה ואפילו תמונה שלו, אבל אליו לא הצליחו להגיע. השבוע, הם אומרים בצער, אמרו להם שמת.

לא ייאמן. צמרמורת

הגורל מזמן לאדם כל מיני הזדמנויות. בכניסה לשטח הצבאי הסגור השבוע התברר שהפלוגה שתופסת עכשיו את הקו היא הפלוגה הרובאית של גדוד 13 מגולני. חיילים שנולדו לפני 20 שנה, בקיץ, תכף אחרי שצה"ל יצא מלבנון. אלה החיילים שליוו אותנו בדרך לשחזור של הצילום ההוא.

"אמזלג, לא תאמין", אמר עמרם. "צמרמורת". תמיד שמר שבת אבל בעשור האחרון התחזק. "בורא עולם זימן לך חיילים של רובאית 13. הצאצאים שלנו. זה לא צנחנים ולא גבעתי וגם לא גדוד 12 של גולני ולא 51. זה 13 רובאית! תבינו, זאת הפלוגה שלנו, חבר'ה שלנו. הם גם מ'שליחי השטן'!"

הראו להם את העיתון הישן. הצעירים הביטו ביראה בחיילים מהפלוגה המיתולוגית. גילו שהרב־סמל הפלוגתי שלהם מלפני 20 שנה הוא היום רס"ר הגדוד. הצדיעו להם. בעידן אחר גם היו מתחבקים.

אחר כך הוותיקים סקרו את ה"שפצורים" החדשים, התעניינו אם יש עדיין כלים של "ספארי" ו"אביר" והתאכזבו לדעת שלא. "כל הכבוד לכם ילדים", אמר אמזלג ללוחמים הצעירים. "אתם היורשים שלנו. לא ידעתי שיש עוד חיילים כאלה. חשבתי שכבר הלך הכל".

"מי שאומר לי מה ראשי תיבות של גולני הוא גבר", איתגר אותם עמרם. "יש כל מיני אבל האורגינל זה: גוף ונפש למען נצח ישראל".

הסתכלו על הנוף, מרחוק. "כמה הכל נראה פסטורלי. וכמה דם נשפך שם. לבנון יפה ומקוללת", סמינה אמר.

כאילו לא עברו 20 שנה נעמדו ובלי שום הכנה מוקדמת, התחילו לשיר. בדיוק כמו אז, בלילה ההוא, כשצה"ל יצא מלבנון. "למוצב עישייה באנו/ מארבים לרוב טחנו/ בשורות לגדוד ירדנו/ שם עשינו בלגן/ ובכל מקום רשמנו/ השליחים של ה־ש־טן".

בהתחלה הצעירים רק הביטו בהם, אבל אחר כך, כששרו לפי המנגינה של "יש כבוד" מקזבלן של יהורם גאון, הצטרפו אליהם בשירה: "כשאני הולך ברחוב והחזה מתוח/ סיכת לוחם, כומתה חומה/ התג עף ברוח. /הדסקית ביד ימין, נשק צמוד לגוף/ הגומיות יורדות־יורדות, איזה טירוף/ כולם היו יודעים אז טוב מאוד/ שלשליחים של השטן, יש יותר כבוד".

"עכשיו אתה יודע על מה אתה שר", אמר אחד הצעירים לחייל שלצידו.

גדי נתן להם להחזיק את הדגל של הפלוגה שהביא מהבית. 20 שנה שמר את הדגל שעבר איתו מהדירה של ההורים בירושלים לאילת ואחר כך לחיפה, שם הוא גר היום. "תאמינו לי, זכיתם לכבוד אמיתי. אתם אפילו לא מבינים כמה", אמר.

"תאמין לי שכן", השיב לו אחד הצעירים.

כמעט 60 יום לא יצאו הביתה בגלל הקורונה, אבל הביקור של החבר'ה מדור לבנון נתן להם זריקת עידוד. "אנחנו רובאית 13", אמר להם עמרם. "אנחנו מבצעית. קטן עלינו קורונה. יגידו לנו גם עכשיו, בגילנו, לחזור ללבנון, יחד איתכם, אנחנו נכנסים".

20 שנה נאבק גדי ברוך על מקומו בתמונה. בגלל שהרים את הנשק, הפנים שלו נותרו מכוסים. כשסיפר, אפילו לילדים שלו, שהוא החייל בצילום המפורסם, אמרו לו ש"כל אחד יכול להגיד את זה". השבוע הוא צולם כבר בלי הנשק והחבר'ה מהרובאית, הוותיקים והצעירים, צחקו ש"נעשה צדק. עשינו לגדי חשיפה".

על המחשבה לתת את אות המלחמה למי ששירתו ברצועת הביטחון באותן שנים אפילו לא שמעו. "לא יודע מה המשמעות של החתיכת מתכת הזאת, אבל הכרה בחיילים פצועים או פיזית או נפשית היא הדבר החשוב מבחינתי", אמר גדי.

"לתת שם למלחמה נראה לי לא חיוני, אבל להוקיר ולהודות ללוחמים אני בעד", כך סמינה. 20 שנה אחרי הנסיגה מלבנון הוא עדיין חושב על הביקורת שנמתחה על אופן היציאה. "יכולים להגיד שזו הייתה בריחה", אמר. "אנחנו לא הרגשנו שזאת בריחה. מבחינתנו, השגנו את המטרה, שמירה על יישובי הצפון. פוליטיקה בכלל לא עניינה אותנו. היינו חיילים בפעילות מבצעית. עניינה אותנו הפלוגה, עניינו אותנו החברים. חיילים, מה שאומרים להם, במיוחד בגיל הזה, הם עושים".

"אני תמיד חושב", המשיך, "מה היה קורה אם היו אומרים לנו באותו רגע, כשהגענו לגבול, 'עכשיו תתקדמו קדימה, לכו פנימה, חזרה, עמוק לתוך לבנון'".

ו –

"ואללה, היינו עושים את זה".

דובדבנים מרים | נחום ברנע

ביוני 1982 נכנסנו ללבנון, גדוד בחטיבת צנחנים במילואים. המקומיים קיבלו אותנו בממטרים של אורז. חתרנו צפונה, לאורך הגדה המזרחית של אגם קרעון, דרך סוחמור, יוחמור, ג'ב ג'נין, בואכה כביש ביירות־דמשק. אחר כך עברנו לכפר סיל, פרבר של ביירות. כשהגעתי לחופשה ראשונה בבית, חמוש בשקית ענקית של דובדבנים שקטפתי במו ידיי, נדהמתי מעומק הכעס, מהיקף המחאה. המוחים צדקו; אני טעיתי. 18 שנה נכנסתי ללבנון ויצאתי ממנה, כחייל וכעיתונאי. זה התחיל בטיולים מלאי הרפתקאות, באופוריה שבאה עם תחושת ההפקר, עם האשליה שהכל מותר, הכל אפשרי, ונגמר בהסתגרות במוצבים עתירי בטון ובמפגשים עם חיילים מבוהלים שרצו הביתה.

אמנון ליפקין־שחק אמר לי פעם שכל עוד מספר הנופלים בלבנון לא עולה על 20־30 בשנה דעת הקהל תשלים עם המשך הנוכחות שלנו שם. ואז, בפברואר 1997, התרחש אסון המסוקים. 73 לוחמים נהרגו באסון, בדרכם ללבנון. החישוב האכזר שעשה ליפקין־שחק היה מדויק: האסון המאיס את לבנון על הישראלים. ערב בחירות 1999 הבטיחו בנימין נתניהו ואהוד ברק שיחזירו את צה"ל הביתה. אני לא בטוח שנתניהו היה מקיים את הבטחתו, אבל הוא הפסיד בקלפי, וברק קיים.

את ליל הנסיגה עשיתי במפקדת אוגדה 91 בבירנית, בלשכתו של האוגדונר, משה קפלינסקי. היום שעבר הצטלם לא טוב: מוצבים של צה"ל וצד"ל שננטשו כשחלק מהציוד נשאר מאחור, לבוזזים ולאנשי חיזבאללה; לוחמי צד"ל נואשים שהגיעו עם משפחותיהם לגדר הטובה, לבקש מקלט. את המרצדסים החדשים שקנו, בתקווה להוון אותם בישראל, הם נאלצו להשאיר מאחור. פליטות היא מראה קורע לב, גם כאשר מדובר בבעלי מרצדסים. הכתבים חגגו על מה שנתפס בעיניהם כהשפלה לאומית. נתניהו מחה: הוא דרש נסיגה עם דם.

בבוקר שלאחר הנסיגה עלה אהוד ברק על מסוק, וטס צפונה. הוא נפגש עם חיילי נח"ל בזרעית, במוצב שחזר להיות על הגבול. הוא ביקש מהם להצביע: מי בעד הנסיגה, מי נגד. הרוב הצביעו בעד. "כשאני חושב על לבנון אני חושב על ספרה של ברברה טוכמן 'מצעד האיוולת'", אמר לי. מישהו העלה למסוק ארגז דובדבנים, תוצרת הגליל. נכנסנו בדובדבנים, יצאנו בדובדבנים, אמרתי לברק. הוא אכל אותם בתיאבון, שניים־שניים.

ברק דאג ללוות את הנסיגה הישראלית בהכשר בינלאומי: צוות מודדים של האו"ם סימן את קו הגבול, בחביות כחולות. ב־2006 פרצה מלחמת לבנון השנייה. המלחמה הסתיימה בתחושת כישלון, אבל השקט – שקט מתוח – נשמר מאז. גם החביות של האו"ם.

בליל שבת האחרון חצו אנשי חיזבאללה את קו החביות וחתכו את גדר המערכת בשלושה מקומות. הם נמנעו מלחדור פנימה: זה היה איתות, מסר, לא פיגוע. אחת משלוש הפריצות הייתה מול מטולה, במרחק של פחות ממאה מטר מהווילות בקצה המזרחי של המושבה. כוח צה"ל לא הספיק להגיב.