תיק 5000
בין כל השאלות שעולות מן ההסכם הקואליציוני הבלתי נתפס בין נתניהו לגנץ, יש שאלה שלא ניתן למצוא לה הסבר, גם אם נהפוך את ההסכם וננער אותו כהוגן. והשאלה היא: למה עכשיו? למה היינו צריכים לעבור שלושה סבבי בחירות כדי להגיע להסכם שהוא פחות טוב לגנץ ממה שהוצע לו בספטמבר. הרי אם היה מסכים אז, הוא היה יושב בימים אלה בבלפור ומחזיק בכיסו חוק שמונע מנתניהו להיות ראש ממשלה כל עוד הוא נמצא תחת הליך משפטי. ובעוד בהסכם של ספטמבר היה נתניהו מקבל מעמד של ממלא מקום בנבצרות, בהסכם הנוכחי הוא מקבל מעמד של ממלא מקום מלא־מלא.
במילים אחרות: חצי שנה קודם הייתה לגנץ עסקה טובה פי כמה ביד, והוא ויתר עליה. עכשיו הוא נכנס לממשלתו של נתניהו כשהוא מעניק לשותף שלו תנאים שאפילו הוא, נתניהו, לא חלם עליהם.
בכחול לבן יגידו שהתשובה היא לפיד. שיו"ר יש עתיד הוא זה ששיכנע אותו לוותר, בטענה שאחרי שיוגש נגד נתניהו כתב אישום, הוא ייאלץ לפרוש מתפקידו. אחרים יגידו שלא הייתה לו ברירה. שזה היה או אחדות או בחירות רביעיות. שלא הייתה לו שום אופציה להקים ממשלה בלי לגנוב חברי כנסת מהצד השני או בלי הרשימה המשותפת, שציבורית זה היה מבחינתו קשה מנשוא. הטענה הניצחת היא כמובן העובדה שישראל במצב חירום, ושמגפת הקורונה הצריכה החלטה אמיצה ומנהיגותית – כך הם קוראים למעשה של גנץ – כדי להציל את עם ישראל.
אלא שהדבר שהכי קופץ לעין כשקוראים את ההסכם, זה שהקורונה לא מוזכרת בו. ושאין תפקיד אחד שקשור אפילו בעקיפין למגפה, שכחול לבן לקחה על עצמה. מפלגה שהקמפיין הכי בולט שלה, עוד לפני הקורונה, היה "תיק 5000" – קריסת מערכת הבריאות – הותירה את מערכת הבריאות בידי שר בריאות כושל, שאפילו בעיצומו של משבר בריאותי שכמותו לא היה, קולו לא נשמע.
הטענות בכחול לבן אינן נכונות: היה לגנץ את זה ביד. הוא פשוט פתח את האצבעות ונתן לזה להישמט. בספטמבר היו לו ביחד עם ליברמן, הרשימה המשותפת, העבודה ומרצ 65 מנדטים. אפשר היה להקים ממשלה, אם הייתה לא רק כוונה, אלא גם נחישות.
גנץ הוא לא האשם היחידי. בספטמבר עוד חי ליברמן בשני העולמות. גם לגרש את נתניהו בכל מחיר, וגם לא להתלכלך בהליכה משותפת עם הערבים. זה בלתי אפשרי. אם ליברמן היה מבין את זה בספטמבר כפי שהבין את זה בבחירות מארס – הייתה קמה ממשלת מיעוט. היא לא הייתה שורדת הרבה זמן – אבל היא הייתה מוציאה את נתניהו מבלפור.
אבל כשגנץ רצה – ליברמן לא היה בשל. וכשליברמן כבר רצה – ההרכב של כחול לבן עם הנדל והאוזר וחוסר ההחלטיות של גנץ – הביאו אותנו לאן שהגענו.
הסחורה של נתניהו
ספק אם יש אפילו אחד שחושב שנתניהו הוא לא המרוויח הגדול של העסקה הזאת. שלוש פעמים ניסה נתניהו להקים ממשלה ולא הצליח, ולמרות הסקרים – לא בטוח שהיה מצליח בפעם הרביעית. המשבר הכלכלי בעקבות התפרצות הקורונה הולך להיות פקטור משמעותי ביותר והאחריות הייתה נופלת על נתניהו. מרגע שהיה ברור שלא יצליח לפרק את גוש המרכז־שמאל – והוא ניסה, ועוד איך ניסה, ממש עד ערב חתימת ההסכם עם כחול לבן – זה היה הסיכוי היחידי.
כשמונים את הרווחים שלו, צריך לבדוק לא רק את אלו של השנה וחצי הקרובות, שבהן הוא ראש ממשלה ולצידו טירון פוליטי. המבט של נתניהו היה מכוון הרבה יותר רחוק: הוא הסתכל על השנה וחצי שבהן הוא יהיה ראש ממשלה חלופי. ובעוד שנה וחצי נתניהו יישאר 50% ראש ממשלה, ואפשר להעריך שחצי ראש ממשלה של נתניהו זה כמו פעמיים ראש ממשלה של גנץ. הוא יישאר עם שליטה טוטאלית בליכוד, ועם היכולת למנות שרים מטעם כל גוש הימין, וגם לפטר אותם.
אם ירצה להגיע לעסקה עם הפרקליטות – יש לו עם מה לסחור, מה שלא היה קורה אם היה בנבצרות: הוא יכול לוותר על תפקיד ראש הממשלה, או ראש הממשלה החלופי. הוא עדיין שחקן מרכזי, ויכול להציע לפרקליטות ויתורים נאים בתמורה לשחרורו מישיבה בכלא.
ב־1 ביולי הוא יוכל להעביר בכנסת את החוק לסיפוח יהודה ושומרון, בתמיכת כחול לבן. הסיפוח מבחינת נתניהו זה אירוע היסטורי. באין שום דבר אחר שרשום על שמו לתפארת מדינת ישראל, הוא רואה בכך את המורשת שלו. ומי שיעניק לו אותה הם גנץ ואשכנזי. השמאל, כפי שכינה אותם נתניהו.
נותר רק לראות מה יעשו עמיר פרץ ואיציק שמולי, שקיבלו השבוע שני תיקים ונכנסו לממשלה תחת נתניהו. ביום ראשון תצביע ועידת מפלגת העבודה על ההסכם שנחתם בין פרץ ושמולי לבין נתניהו. 3,700 אנשים יתבקשו להצביע דרך המחשב. מרב מיכאלי, הח"כית היחידה שנותרה בחוץ, רתמה למתנגדים את בכירי המפלגה לשעבר. אי־אפשר לעשות עם נתניהו עסקים, אמרה השבוע. הוא מעוניין רק במה שטוב לו. נתניהו, היא אומרת, קיים משנת 2009 כמעט תמיד בזכות קולות מצביעי מרכז־שמאל שעברו לממשלתו.
גם מבחינת התנאים וחלוקת התפקידים נתניהו יצא לגמרי לא רע: הוא שמר בידי הליכוד את תיק האוצר, את תפקיד יו"ר הכנסת (שגנץ בשלומיאליות שאין כמוה ויתר עליו), וחצי קדנציה שבה יעבור תיק החוץ לידי הליכוד. אז בכירי הליכוד קצת יתמרמרו. מה קרה. אז ניר ברקת שקיבל הבטחה לתיק האוצר יהיה במקרה הטוב שר זוטר. ויולי אדלשטיין, הגיבור הטרגי של הבחירות האלה, שנדרס תחת גלגלי האחדות – יישאר כנראה מדמם על הכביש. גם התנגש בבג"ץ במהירות מופרזת, וגם הרס את התדמית הממלכתית שלו.
בליכוד מודים שנתניהו לא נלחם כדי להשאיר אותו בתפקיד. להפך. הוא שמח לבקשה של כחול לבן להיפטר ממנו. אפשר להגיד שכחול לבן עשו לנתניהו את העבודה השחורה, ואיפשרו לו במו ידיהם להשתלט על הכנסת. הם גרמו להדחת אדלשטיין ולמינויו המסתמן לתפקיד של יריב לוין, ובכך קיבלו יו"ר כנסת שהוא אנטי־בג"ץ פי כמה מאדלשטיין וצייתן בכל מחיר לנתניהו.
נתניהו יהיה שותף בבחירת המפכ"ל, פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. יש לו וטו בוועדה לבחירת שופטים לבית המשפט העליון. הווטו הזה תלוי בשיתוף פעולה של הנציג (שהיה אמור בכלל להיות של האופוזיציה) – צבי האוזר. זה לא פשוט, האוזר הוא לא אחד שיהיה שותף לקומבינות מלוכלכות – אבל תסמכו על נתניהו. זה יותר מדי חשוב בשבילו מכדי שישאיר את זה לא פתור. זה אומר, שלפחות תיאורטית, הוא יוכל לבחור את השופט שבפניו הוא עשוי לערער על פסק הדין שלו. אז מה הפלא שהוא הסכים לוותר על תיק המשפטים לטובת אבי ניסנקורן מכחול לבן, בתמורה למירי רגב בביטחון הפנים.
סוף־סוף יהיה מישהו במשטרה שיעשה סדר וימנה מפכ"ל לשביעות רצונו של הדירקטוריון בבלפור, אומרים בציניות גורמים בליכוד.
קיצוץ בתקציב הזום
ואחרי כל זה, אם מישהו חושב שההסכם סגור הרמטית, ושנתניהו לא יוכל לעשות שום טריק, לפרק את הממשלה וללכת לבחירות – כדאי שיסתכל למשל בסעיף העוסק בתקציב. אם התקציב לא יועבר במועד המוסכם, יראו את הצד שהכשיל את העברתו או שלא תמך בו – כמי שהפר את ההסכם. במקרה כזה יו"ר המפלגה המקיימת את ההסכם, יהיה או ימשיך להיות ראש הממשלה עוד שישה חודשים, ורק אז תפוזר הכנסת והולכים לבחירות תוך 90 יום נוספים, כשראש הממשלה ממשיך כראש ממשלת המעבר.
תיאורטית, יכול משרד האוצר, שהוא בסמכות הליכוד, להכניס סעיף שאומר שתקציב משרד החוץ (במקרה זה ה"זום" של שר החוץ אשכנזי) יקוצץ לשקל וארבעים. ואז מי שמתנגד לזה ייחשב למי שהכשיל את התקציב והולכים לבחירות. נתניהו מצידו יכול לסמוך על הצד השני שזה לא יקרה. כחול לבן תצביע גם בעד קיצוץ בתקציב הזום של אשכנזי. אין לגנץ לאן ללכת. אם יגרום לפירוק הממשלה, הוא יגיע לבחירות בתור גווייה.
בינתיים, אנשי נתניהו יאכילו את כחול לבן חצץ. חבריה ירגישו שעובדים עליהם, אבל הם לא יוכלו לעשות כלום. הם צריכים שהממשלה הזאת תחזיק כמה שיותר. וזאת ממשלה שהולכת להיפגע מהמצב הכלכלי. יהיו הפגנות, הציבור יהיה לא מרוצה, יהיו החלטות לא פופולריות, בעיקר בתקציב. והכל ייפול גם על הכתפיים של כחול לבן. זה מה שנקרא חלוקה בנטל. אבל זה גם מה שיכול להפוך לדבק ביניהם. לא צריך להיות מופתעים אם הם יאריכו לעצמם את הקדנציה. זה כתוב בהסכם: הם אמנם החליטו על קדנציה של שלוש שנים, אבל הם יכולים להאריך את כהונתם לעוד שנה וחצי.
וראו זה פלא: גם כאן נתניהו שומר על יתרון. הוא יכול בכל שלב של כהונתו כראש ממשלה, להתפטר מתפקידו ולעבור לתפקידו כראש ממשלה חלופי, ולחזור בחזרה לתפקיד ראש הממשלה בכל עת שירצה. נניח, לפני בחירות, ולהגיע לשם מכיסא ראש הממשלה.
אוי, בני, בני, ילד תם.
חוקי השררה
אחד מהסעיפים היותר מעוררי סלידה בהסכם הוא עניין המעון הכפול. בהסכם נקבע שגם ממלא המקום יזכה ל"סידורי דיור, משרד וכל הנגזר מכך באופן ישיר ועקיף". הנושא הזה עלה כבר בבחירות ספטמבר. גם כחול לבן רצו "סידורי דיור" – אבל לא בשביל גנץ. מי שישב בצוות המשא ומתן מטעמו של גנץ היה שלום שלמה, שהיה בעבר היועץ הפוליטי של נתניהו. אין מי שמכיר יותר ממנו את המבנה הפיזי והנפשי של יושבי בלפור. סידורי הדיור נולדו כבר אז, בהשראתו. זה היה חלק מהערבויות לכך שנתניהו באמת יעזוב.
אם רוצים שהמשפחה תצא מבלפור, צריך לייצר לה חיים אטרקטיביים גם כמשפחה חלופית. או במילים אחרות: אם המוטיבציה של נתניהו לפרק את ממשלת האחדות וללכת לבחירות תהיה כי שרה ויאיר לא ירצו לצאת מבלפור – אז צריך למצוא דרך לסדר את זה. לרפד להם את הדרך בתנאים של בית מלוכה.
העלות של זה היא הרבה פחות מבחירות, אומרים גורמים בליכוד. כך הם מסבירים גם את הממשלה המנופחת – 36 שרים ו־16 סגני שרים, הממשלה הגדולה ביותר מאז ומעולם. עדיף ממשלה עם יותר שרים ששולטת בכנסת, אומר גורם בכיר בליכוד, ושלא מאפשרת העברת חוקים פופוליסטיים. הרבה חברי כנסת שאינם שרים זה מקור לחוסר יציבות. יש להם נטייה לקדם חוקים פופוליסטיים יקרים מאוד כדי לקבל תקשורת. חוק אחד כזה יכול לעלות יותר מעשרה שרים למשך ארבע שנים. ממשלה מנופחת זה הפתרון הכי זול, מתעקש הגורם בליכוד, שמבטיח ששום חוק כזה לא יעבור בניגוד לעמדת שר האוצר.
קשה להאמין שזה מה שהניע את שתי המפלגות בבואם לכונן ממשלה – איך למנוע העברה של חוקים יקרים. הרבה יותר הגיוני שהם חשבו איך ניתן להשביע את התיאבון שאינו יודע שובע של נבחרנו.
לימין שור
נכון לכתיבת שורות אלה, מפלגת ימינה עוד לא יודעת אם נתניהו שואף לפרק את בלוק הימין, או שהוא רוצה אותם בממשלתו – אבל בזול. התחושה שלהם היא שהוא לא באמת רוצה לנהל איתם משא ומתן. אחרי שהלכו איתו שנה וחצי כחלק ממחנה הימין, שאלמלא הוא כבר מזמן הייתה קמה ממשלה בלעדיו, אחרי שהיו עבורו תעודת ביטוח ומערכת חיסונית ואחרי שהבטיח לראשי ימינה שמפלגתם לא תיפגע – הם שוב מוצאים עצמם כילד הבלתי רצוי של ממשלת נתניהו. בניגוד מוחלט למה שקורה עם החרדים, שלהם הוא שמר על התיקים מכל משמר, כולל תיק הבריאות לשר ליצמן – בימינה יצטרכו לוותר על התיקים שלהם. תיק הביטחון ותיק המשפטים כבר ברור שלא יהיו בידם, וגם תיק החינוך נותר בספק.
כדי להיכנס לממשלה, אמרה איילת שקד השבוע, צריך לראות שהיא תואמת את העקרונות שלנו ושיש לנו יכולת השפעה. אם לא – עדיף לנו להיות אלטרנטיבה ימנית מבחוץ. ארבע שנים נלחמתי לשנות מציאות במערכת המשפט. ברגע שהעבירו את תיק המשפטים לשמאל, היא אומרת, ויש להם השפעה מכרעת בוועדה לבחירת שופטים – אין לנו יותר יכולת להשפיע.
איכשהו נראה שהם ימצאו בסוף את העקרונות שלהם בממשלת נתניהו, גם אם לא במשרדים המובילים. עקרונות לחוד ותיקים לחוד. גם לנתניהו יש אינטרס לא לשבור את רוחה של ימינה: כשיתחיל המשפט והוא יעמוד על דוכן הנאשמים והעדויות נגדו יישמעו - נראה מה יקרה אז בכחול לבן וכמה הוא יוכל להישען על תמיכתם.
עתיד להתפוצץ
קשה להעריך איך תתפקד הקואליציה עם כינונה של הממשלה, אבל על האופן שבו מתכוונת להתנהל האופוזיציה קיבלנו השבוע דוגמית. בארבעת הימים הראשונים מאז התגבשות הממשלה היה לפיד בהפגנת עצמאים, נאם בהפגנת הדגלים השחורים בכיכר, הגיש עתירה על ההסכם הקואליציוני, מינה צוות משפטי בראשות קארין אלהרר שיעתור לבג"ץ נגד כל השינויים בחוקי היסוד מיד אחרי שיוגשו. ח"כ בועז טופורובסקי הגיש תביעה נגד השימוש של גנץ בשם "כחול לבן", בטענה שזכויות היוצרים הן של יש עתיד. לפיד נשא את הנאום האופוזיציוני שלו בפריים־טיים רבע שעה לפני גנץ כדי שכולם יבינו שיש פה אופוזיציה עצבנית ונחושה. הוא מינה ראש חדש למטה השטח של יש עתיד, ועשה לפחות 30 שיחות זום עם פעילים מרכזיים. לכולם הוא אמר: תתכוננו, יהיו בחירות בעוד שנה.
במקביל הוא הניח הצעת חוק שלו ושל ליברמן להקפאת המצב הפוליטי הקיים, את כל הצעות החוק שנועדו להביך את הקואליציה ובעיקר את כחול לבן. נראה את מיקי חיימוביץ' מצביעה נגד החוק של אורנה ברביבאי לעצור את משלוחי העגלים החיים, אמר לפיד השבוע. נראה את אסף זמיר מצביע נגד נישואים אזרחיים. נראה את איתן גינזבורג (איתן מי?) מצביע נגד חוק הפונדקאות.
והספינה שטה
נראה שאפילו אורלי לוי־אבקסיס תתקשה עכשיו להכחיש (או שאולי לא?) שהיה גם היה הסכם בינה לבין נתניהו, שלפיו היא העבירה את תמיכתה אליו והוא בתמורה דאג לה לתיק בממשלה הבאה. לא בטוח שנמצא הסכם כזה חתום על ידי נתניהו, אבל בליכוד יודעים לספר שמי שסגר את העסקה הוא אחיה של לוי־אבקסיס, ז'קי לוי, ושמלבד תיק בממשלה קיבלה לוי־אבקסיס גם הבטחה שאם לא תקום ממשלה – היא תתמודד בליכוד בבחירות הבאות.
אין שום דרך אחרת להסביר איך מפלגה של מנדט אחד זכתה בתיק, בעוד עם מפלגה כמו ימינה, שישה מנדטים, לא מסכימים לדבר על יותר משני תיקים ושאפילו ש"ס, תשעה מנדטים, מסתפקת בשני תיקים בלבד.
אבל מרוב התעסקות עם המעשה האופורטוניסטי של לוי־אבקסיס והבגידה במצביעיה – עברה מתחת לרדאר שלנו חברת כנסת אחרת, מיש עתיד, שעשתה מעשה לא פחות שפל, כשערקה לקואליציה תמורת תיק הקליטה.
בשביל להבין את עוצמת הכעס ביש עתיד על פנינה תמנו־שטה, צריך לחזור יותר משנה אחורה, מיד אחרי שהוכרזו בחירות אפריל 2019. באותם ימים הדיבורים על איחוד במרכז־שמאל היו רק שמועה רחוקה, ויש עתיד החלה לבנות את רשימתה לכנסת. במקום ה־12 ברשימה הייתה חברת הכנסת תמנו־שטה. להפתעת כולם, תמנו־שטה סירבה לקבל את מיקומה (הריאלי יש לציין) וחוללה מהומה שלמה. "אני חייבת להיות בעשירייה הראשונה", הסבירה בדמעות לכל מי שהיה מוכן לשמוע, "הייתי הכי נאמנה למפלגה וליאיר, מה יגידו עליי בתקשורת?" לפיד לא נשאר אדיש. פנינה היא סיפור ציוני יפה של עלייה, אמר למקורביו, וחוץ מזה אני רוצה שיהיו בעשירייה הראשונה לפחות ארבע נשים.
בשבת האחרונה לפני סגירת הרשימות, בשעה שש וחצי בבוקר, נשמעה דפיקה בדלת ביתו של רם בן ברק, מס' 10 ברשימה. בן ברק המופתע מצא שם את לפיד. אני צריך לבקש ממך משהו, אמר לפיד. אני רוצה שתזוז מקום אחד אחורה בשביל פנינה. אני יודע שזה לא הוגן, אבל זה נורא חשוב לה, וזה נכון ברמה הערכית.
בן ברק יכול היה להשתלב בצמרת של כל מפלגה בישראל. איש ביון אגדי שסיים את שירותו כמשנה לראש המוסד והפסיד על חוט השערה ליוסי כהן במרוץ לראשות הארגון. יאיר, הוא אמר, הרי ידעת את התשובה לפני שנכנסת. אין בעיה. בשמונה ורבע דפק לפיד בדלת ביתו של יואב סגלוביץ', מס' 11 ברשימה. גם כאן חזר על אותה בקשה. גם סגלוביץ', אולי בכיר החוקרים בתולדות משטרת ישראל, האיש שהקים את יחידת להב 433, יכול היה להשתלב בצמרת רוב המפלגות בישראל. סגלוביץ' חייך. בלי שידע זאת, חזר מילה במילה על המשפט של בן ברק שעתיים קודם: ידעת את התשובה עוד לפני שנכנסת.
למחרת, כשהתפרסמו הרשימות לכנסת, הייתה תמנו־שטה במקום העשירי המכובד. אין הרבה מפלגות בישראל שבהן מהלך כזה היה עובר בשקט. שלא לדבר על כך שהסיפור נשמר בסוד יותר משנה. אבל תמנו־שטה הייתה בת טיפוחיו של לפיד. גם כשאיבדה את מקומה בכנסת, אחרי הבחירות הטראומטיות של 2015, החליטו ביש עתיד להמשיך להזמין אותה לישיבות הסיעה, מול מצלמות הכנסת, בכל יום שני.
אלא שאז הגיע הפיצול מכחול לבן. לילה לפני הדיון על הפיצול בוועדה המסדרת בכנסת, צילצלה תמנו־שטה ללפיד והודיעה לו שהיא עורקת למפלגתו של גנץ. התברר שהיא תפרה עם כחול לבן עסקה מאחורי גבם של חבריה: היא תערוק אליהם עם המנדט שלה, ותקבל בתמורה את תפקיד שרת הקליטה.
ביממה הראשונה תמנו־שטה אפילו לא הסתירה את העובדה שמדובר בעסקה צינית. היא אמרה לפעילים הנסערים של יש עתיד שהתקשרו אליה, "אתם לא מבינים שככה זה בפוליטיקה?" כשהבינה, באיחור, איך זה נראה ונשמע, שינתה את גרסתה והתחילה לטעון בפני התקשורת שהרקע היה אידיאולוגי. בעצם, היא עזבה כי כעסה על הניסיון להקים ממשלה עם המשותפת.
בשבועות שקדמו לפיצול קיימנו לפחות חמש ישיבות סיעה שבהם היו דיונים על השאלה מה נעשה אם גנץ יישבר וייכנס מתחת לביבי, סיפר אחד הח"כים מיש עתיד. פנינה מעולם לא אמרה, שבמקרה כזה היא תערוק ותבגוד בחברים שלה. היא הרי התראיינה אלף פעמים בזמן מערכת הבחירות ואמרה שלא תשב תחת נאשם בפלילים. עד שלא הציעו לה ג'וב - לא הייתה לה שום הסתייגות מהמהלכים שלנו. כשהבטיחו לה את תיק הקליטה, פתאום נולדה לה אידיאולוגיה.
ואי־אפשר שלא להזכיר בהקשר הזה את ח"כ גדי יברקן, עוד "גיבור" טרגי, שערק לפני הבחירות מכחול לבן (תל"ם) לליכוד, כדי להיות שר הקליטה. עכשיו הוא יראה בעיניים כלות את היריבה הכי גדולה שלו, תמנו־שטה, מתיישבת על הכיסא שהיה מיועד לו. הוא חשב שהוא עשה לה בית ספר בכך שקפץ מהעגלה בזמן, ועכשיו הוא מבין שדווקא אם היה נשאר בכחול לבן ונכנס לממשלה עם גנץ - הוא היה שר הקליטה.
מוסר ההשכל מכל הסיפור הזה הוא, שאפילו בשביל לערוק צריך טיימינג.
