הקורונה, הילדים ואנחנו

המערך המשפחתי, סדר הלידה והמיקום במשפחה משפיעים על אישיותו של האדם. כל ילד (בכור, אמצעי, צעיר) נולד לזוג הורים שונה (לא באמת, אבל תחשבו על תנאי המגרש השונים שכל ילד פוגש מיום הולדתו) ולשדה בו תחושת הערך שלו מוכתבת ממציאות חיים שקשורה באופן ישיר או עקיף למיקומו במערך המשפחתי.

הבכורים תמיד נולדים לזוג הורים לא מנוסה, גדלים בשנים הראשונות ללא קבוצת התייחסות ילדית עם תשומת לב והשקעה מצד אחד, ומצד שני עם חוסר ניסיון ולחץ של המבוגרים סביבם. מספרי שתיים כבר נולדים לשדה בו יש בכור, ההורים כבר יותר מנוסים, אבל בחלוקת התפקידים והתכונות כבר מאוד ברור שהיה פה מישהו לפני ושאני והוא חולקים אותו משאב הורי. הצעיר יהפוך את האמצעי לילד הסנדוויץ' שיביט למעלה ויפגוש את הבכור שהיה לפניו, ויביט למטה ויראה את המתוק התינוק שכולם נמסים ממנו, והעלילה מתפתלת כשהאמצעי יתחיל לשאול את עצמו: "אוקיי, אז מה אני אמור לעשות פה כדי להרוויח כמה שיותר משאבים?".

קיפוח הוא אחד המנגנונים הכי יעילים בגזרה המשפחתית. הילד המקופח פוגש את המנגנון ממש בטעות באיזה יום שבו הוא לא מרוצה, מוחה, מתבכיין, משווה, ואז הוא מגלה שפתאום נוצרת סביבו אנרגיה שלא הייתה קיימת כלל בימים שבהם הוא פשוט שיתף פעולה, איפשר לאח הקטן להיות חמוד ולאח הגדול להיות אחראי ובוגר, ולפי החשבון שלו קיבל הרבה פחות תשומת לב בהשוואה ליום בו נפתחה סירנת הקיפוח ופתאום מישהו ממש טרח להסביר לו למה זה בכלל לא נכון, כמה הוא כן מקבל, ובכלל, כדאי שיפסיק להציק או להתבכיין, כי זה מעיף למישהו את הפיוז וגורם לו לאבד את הסבלנות. והמישהו הזה הוא אתם, כן? ואז אתם גם דופקים נאום עצבני ש"אי אפשר להמשיך ככה כי האנרגיות האלה לא עושות טוב, ולמה, למה, אתה חייב תמיד להציק/להתבכיין/לנדנד/להיות לא מרוצה? אתה חושב שזה נעים? אתה יודע שלכולם קשה? מה יש לך?". ואז, לקינוח, עוד היו התלחשויות בין אמא לאבא ומישהו שלוקח אותו ל"זמן איכות". והנה הסנדוויץ' החכם שלנו הסיק את המסקנה המתבקשת: וואלה? משתלם!

מנגנון הקיפוח יושב ומפעיל בכל הורה כפתור פנימי שצריך לעצור שנייה ולהיות מודעים אליו: הילד לא מרוצה = אני צריך כהורה לעשות משהו. בכל זאת, כולנו רוצים ילדים מרוצים כי זה מחזק את תחושת ההורה הטוב, וכשאנחנו פועלים בתגובה לילד המקופח בשלב הראשון אנחנו רוצים לקחת ממנו את התסכול או את חוסר שביעות הרצון, כדי שכולם ירגישו טוב יותר ונוכל לחזור למסלול.

אבל כאן נמצאת הטעות הראשונה: הילד למד כרגע שכשהוא לא מרוצה הוא שואב אליו אנרגיות שלא היה מקבל אם היה רגוע. ודבר נוסף: ילדים אמורים להתמודד ולתרגל תחושה שהם לא מרוצים בלי לקבל כרגע תשומת לב או מציאות משתנה, כי בחיים אף אחד לא יעצור בכל פעם שהם יהיו לא מרוצים. המורה לא תעצור את השיעור ותתייחס רק אליהם, הגננת לא תשנה את הלו"ז, וגם החברים לא ממש ישתפו פעולה עם שינוי חוקי המשחק רק כי האדון כרגע מתוסכל.

המסקנה ש"אם אני לא מרוצה אני משפיע על כל הבית" היא זו שצריכה להשתנות.

כל ילד מפעיל בתוך המערך המשפחתי את הדרמה שלו שמגלה לו איזה התנהגויות משיגות לו את המקסימום, וילדים מקופחים באופן פרדוקסלי הם באמת אלו שמשיגים הכי הרבה, בעיקר כשבצד השני יש הורה טוב מדי עם כוונות ממש טובות והמון רצון בהרמוניה, שבכל פעם שהיא מופרת יעשה הרבה כדי להשיב אותה.

אז מה יהיה בכל פעם שהילד יהיה לא מרוצה, יגיד שלא כיף לו, שתמיד אח שלו מקבל והוא לא, יתבכיין, לא ישתף פעולה? אז הוא יגיד, ויפגוש את האדישות המכבדת של ההורה האחראי: משהו שמשדר "וואלה, זה מה שאתה מרגיש עכשיו? זה מה שאתה חושב? זה באמת לא נעים להרגיש ככה", וזהו! בלי נאומים, בלי שלב ההוכחות, בלי תיקון מציאות או זמן איכות. פשוט מרחב מכבד שמאפשר לילד להיות לא מרוצה, אתה כהורה סומך עליו שיתגבר, ובעיקר מוכיח לו שהאסטרטגיה הזו לא יעילה להשגת משאבים, "אבל אנחנו לגמרי מבינים ומאפשרים בבית שלנו לכולם להיות גם לא מרוצים".

וכשהוא חמוד, מרוצה, משתף פעולה, מעסיק את עצמו, לא מתעלל באחותו הקטנה: שם תוכיחו לו בבקשה שהוא מקבל כל כך הרבה משאבים, תשומת לב, מילים טובות, שפשוט אין עליו בעולם ולזה קוראים ילד אופטימי, עוזר, גמיש, ואיזה כיף איתו ככה.

אם לאורך זמן ובצורה עקבית הילד יפגוש ברמה הרגשית מציאות שבה הקיפוח לא נותן לו כלום, אבל המאמץ ושיתוף הפעולה משיגים לו טונות של תשומת לב - אולי נצליח לשנות קצת את הדרמה, את הסיפור שהוא מספר לעצמו על עצמו, על מיקומו במערך ועל המשמעויות וההתמודדויות שנגזרות ממנו.

בהצלחה עם זה, מכל הלב. זה נגד האינסטינקט, אני יודעת, אבל זה עובד.