שישה שבועות בסיר לחץ של בידוד עלולים לרסק את הזוגיות הכי מאושרת. אצל יאנה יוסף וציון ברוך (חמסה־חמסה, טפו־טפו) זה בדיוק להפך. "ברור שעברנו טלטלה רצינית", היא מספרת. "ציון הוא בן אדם שבמשך היום כותב ועורך ומפיק ומה לא, ובערב יוצא להופעות וטס עם 'מה קשור' לחו"ל ‑ ופתאום הכל נעצר בבום. הוא בבית כל יום, כל היום, ומיום ליום אני אוהבת אותו יותר. גם אחרי חמש שנות נישואים אני חולה עליו, מטורפת. הוא זה שמפטרל בהיסטריה עם אלכוג'ל ומנקה את הידיות, הוא זה שיוצא לבית מרקחת לקנות חיתולים, הוא זה שקם בלילה לשני הגדולים כי אני מיניקה, וכשהוא מחקה אותי עם משאבת החלב בורח לי פיפי. הוא קורע. מרוב צחוק אני צורחת. אם ככה אנחנו בקורונה, אני בטוחה שנצליח לשרוד את כל הבאמפרים של החיים".
ולא שהכל היה ורוד וקליל. "מאז תחילת הבידוד יצאתי מגבולות הבית רק פעם אחת ‑ כדי ללדת. כולם אמרו לי 'חכי, נסי לשמור אותו עוד קצת ברחם', אבל לפני חודש, באמצע השבוע ה־39, אמרתי לציון, 'עכשיו'. הרגליים שלי כבר לא יכלו לשאת אותי, הייתי כבדה, הרגשתי חסרת אונים כשהבטן הענקית לא איפשרה לי להתכופף ולהרים את השניים הגדולים. בבית החולים הודעתי שאני לא מוכנה ללדת עם מסכה".
ואיך זה ללדת בעיצומה של המגפה?
"קשוח. אפילו בחדר הלידה שררה אווירה של לחץ וחרדה. בגלל המסכות לא ראיתי את הפנים של הרופא והמיילדת. בניגוד ללידות הקודמות, רק ציון היה איתי בחדר, גם הוא עם מסכה, והכי נורא היה שהאפידורל פעל עליי רק בחצי גוף. בהתחלה קלטתי שאני מגרדת את רגל ימין מפני שאני עדיין מרגישה אותה, וכשהתחילו הצירים החזקים הרגשתי אותם אחד־אחד. אני לא טובה בכאבים, בכל היריון פחדתי מהרדמה שלא תעבוד והנה, זה קרה".
גם טקס ברית המילה התנהל בחסות הקורונה ‑ בבית, ללא מניין. האב המאושר, שגם תיפקד כסנדק, הביא מבית הכנסת את כיסא הקטיפה של אליהו הנביא והזמין רק את שלושת חבריו הטובים ‑ אסי ישראלוף, שלום מיכאלשווילי ועמוס תמם. "הציעו לנו להזמין רופא, אבל העדפנו ללכת על מוהל שעושה מלא בריתות ביום. הוא באמת עשה את זה בצ'יק, התינוק אפילו לא הספיק להגיד 'מיאו', ודווקא ברגע הזה התפרקתי והתחלתי לבכות. אף אחד לא היה לידי רק בשביל לחבק אותי. הייתי לגמרי לבד".
פשוט להיות
יוסף (31), עם פס בלונד בשיער, "בבוקר של הברית ציון צבע לעצמו שני פסים ואחד לי", הספיקה לשכוח את הבדידות שליוותה אותה כשעלתה ארצה בגיל חמש, עם הוריה (אבא יהודי ואמא נוצרייה) מטג'יקיסטן. בשכונת שפירא שבדרום תל־אביב רשמו אותה לבית ספר דתי, "שורשים", מפני שהוא היה הכי קרוב לבית, וממנו עברה לתיכון "אמי"ת" באזורי חן. "ברור שלא רציתי להישאר במסגרת של בנות בלבד, אבל כל החברות שלי מהיסודי נרשמו לשם. אז מה, אני אישאר לבד?" צה"ל ויתר עליה ("רציתי להיות קרבית, אבל שוחררתי בגלל אלרגיה קשה לאבק") וכשעבדה במלצרות, אחרי שירות לאומי, הסועדים שאלו אותה "תגידי, את שחקנית?" וזה עורר בה מחשבות.
"עד אז רציתי הכל, להיות רופאה ועורכת דין ומהנדסת ומה לא", היא מספרת, "והרצונות המתחלפים העידו על הוואקום שהיה בתוכי. אפילו לא ידעתי מהו הצבע שהכי אהוב עליי ומה אני הכי אוהבת לאכול. הייתי פרי ספיריט, הסתובבתי בעולם ולא חייתי את מה שיהיה, רק את ההווה. 'עכשיו אני הולכת לחברה? איזה כיף, בטח נשתה ונטייל'. ככה הבנתי שאני רוצה לשחק. הרי הסוד של המקצוע הזה הוא פשוט להיות".
תסבירי, פליז.
"בגיל 22, לפני 'האח הגדול', נרשמתי לבית ספר למשחק 'הדרך'. בשיעור הראשון המורה הציבה שני כיסאות במרכז החדר, וביקשה מהתלמידים להתחלק לזוגות ולעשות סצנה. ברור שברחתי לסוף התור ‑ בתקופה ההיא תמיד העדפתי להיות האחרונה, וכששאלו אותי מה דעתי על משהו, אמרתי, 'אני חושבת כמוהו' והצבעתי על מי שדיבר לפניי. כל זוג שהתיישב ניסה להמציא את עצמו: זה שר, זו שיחקה, והמורה התרגזה וצעקה, 'לא, לא'. כשהגיע תורי, התיישבתי על הכיסא מול התלמיד שלמזלו הרע נתקע איתי, ופתאום נכנס לי משהו לעין. אין יותר מעצבן מזה. שיפשפתי וגירדתי ולחשתי לו, 'יש לי משהו בעין, אתה מוכן לבדוק?' לא עניין אותי שכולם מסתכלים. ביקשתי ממנו שיעשה לי 'פו'. המורה מחאה כפיים ואמרה, 'לזה התכוונתי, פשוט להיות בתוך הרגע'. כשהבנתי את זה שיחררתי. עזבתי אחרי שלושה חודשים מתוך שלוש שנות לימוד".
שמונה חודשים אחרי צאתה מבית האח היא הכירה את ברוך, "כרטיס הפיס שלי. מהרגע הראשון לא היו בינינו משחקים של מתי לסמס ומה להגיד. בשנתיים שלפני החתונה לא ישנו אפילו לילה אחד בנפרד. גם היום, רק עבודה בחו"ל מפרידה בינינו. בהיריון הנוכחי הוא היה חודש בקולומביה, שם צילם את 'לשחרר את שולי'. התאהבתי בו ברמות קשות, וכשראיתי את ההתנהלות בבית הוריו, את המשפחתיות החזקה, ידעתי שהוא יהיה אבא מדהים".
אלה־אנדראה, בת ארבע וחצי, שנראית כמו קופי־פייסט של אבא שלה, מגישה לי את קערת התפוחים שחתכה עבורה המטפלת. "את יכולה לאכול כמה שאת רוצה", היא מעבירה את הקערה לחיקי ורצה לקפוץ בטרמפולינה שבמרכז הדשא. שני הבנים, נח־יהודה (שנתיים) וגד־גבריאל (חודש) הם העתק מושלם של יאנה, "כי בן זה לאמא, כל בן הוא המאהב של אמא". כשהגבר בעל שני פסי הבלונד חוזר הביתה בפוזה של סנטה קלאוס, עם אופניים אדומים לבכורה, אני שואלת אותו אם העיניים הכחולות של שני בניו הגיעו מהחלבן. "הגזמת", הוא יורה, "אני חצי אוקראיני, סבתא שלי מאודסה".
לפני שנה וחצי הם עקרו מבית שכור בצהלה לבית שכור בהרצליה פיתוח, בין שגרירות מצרים לשגרירות אוסטריה. יוסף (בשורטס, אין זכר להיריון) שמחה לערוך לי סיור מודרך ב"ארמון", כהגדרתה, שכולל מעלית מחדר ההורים לחדר המשחקים ובידה בשירותי הילדים. "כמי שבאה מבית קטן נורא, גרנו חמש נפשות בדירת חדר, אני תמיד בהודיה ולא לוקחת שום דבר כמובן מאליו", היא מספרת. "תמיד חלמתי על בית ענק, עם מדרגות. כשהכרתי את ציון גרנו באזורי חן, מול התיכון שבו למדתי, וחזרתי להיות התיכוניסטית שחלמה לגור ברב־קומות מפואר ולשחות בקאנטרי. בתיכון הייתה לי חברה מצהלה, וכנראה שבתת־מודע קינן בי החלום לגור בשכונה של עשירים. זה לא שאני יושבת ומתכננת את הצעד הבא שלי ‑ התת־מודע מגשים את מה שהוא חלם. הרצליה פיתוח לא הופיעה בחלומות שלי, אבל התאהבתי בבית המיוחד הזה, שנבנה על ידי מישהו ידוע שמופיע בגוגל. הרבה דמויות חשובות התארחו בין כתליו, ואני מרגישה שהמנוח מבסוט מזה שאנחנו שומרים על מה שהוא השאיר אחריו".
לא חסרה לך יציבות של בית שהוא שלך?
"לפעמים בא לי להתקרקע, לתת לילדים בסיס, הרי אני לא אוכל להביא את הנכדים שיהיו לי לבית ילדותי, אבל כל מעבר הוא התחלה חדשה וזה כיף. גם הבנתי שלא הלוקיישן קובע, אלא הקאסט, שאצלנו הוא חזק ומגובש.
"אז נכון שבארמון הנוכחי אני לא יכולה לגשת לשכנה ולבקש שתי ביצים, אבל הוא קרוב לעבודה של ציון, באולפני הרצליה, ואם ישעמם לנו בעוד שנתיים, כשתיגמר השכירות, נעשה עוד ילד", היא צוחקת ודורשת: "אל תשכחי לכתוב שזה נאמר בצחוק!"
לקחת רוורס
בהריונה השני, כשעיצבה שמלות צנועות, הבינה יוסף שהפרעות הקשב שלה לא מסתדרות עם ניהול עסק. "נהניתי מהיצירה והתפירה, אבל מע"מ ואדמיניסטרציה זה לא בשבילי, וכיוון שלא היו לי שותפים לא נאלצתי לתת דין וחשבון לאף אחד. רק לבנק. במקום למכור את השמלות בפרוטות, תרמתי את כולן לנערות במצוקה והרגשתי שלמה ומאושרת.
"כשנח היה בן חמישה חודשים צילצלתי לסוכנת שלי ‑ טל שקד מ'סברס', הסוכנות של ציון ‑ והודעתי לה שאני רוצה לפרוץ לעולם הרחב. היא שלחה סרטונים שלי לחמש סוכנויות גדולות והזהירה אותי שזה עלול לקחת הרבה זמן, אבל אחרי יומיים חזרה אליה סוכנת מלוס־אנג'לס שמייצגת שחקניות איי־ליסט, ובשיחת סקייפ היא שאלה אותי אם אני מסכימה לחתום אצלה".
וואו!
"גדול! ואז התחילה שנה פסיכית שבה התרוצצתי בין מורה להיגוי לבין מורה למשחק, שלחו לי המון אודישנים, כולם לתפקידים הראשיים, וצילמתי אותם בלילות, עם עיניים טרוטות, לא פעם תוך כדי הנקה. מצד אחד ראיתי את האתגר ומצד שני הרגשתי שאני ננעלת, כמו שקרה לי בסרט 'הרמוניה', שעליו הייתי מועמדת לאוסקר הישראלי. במקום לעוף על עצמי לקחתי רוורס, כדי לא להגשים את החלום הכי גדול בגיל כל כך צעיר.
"לרגע לא עלה בדעתי לבקש מציון שישתף אותי באחד מהפרויקטים שלו. אנחנו לא מערבבים, תמיד מסרבים לראיונות זוגיים וגם לקמפיינים זוגיים".
ואם יציעו מיליון דולר?
"הצעה כזאת עוד לא קיבלנו. ציון הוא המפרנס היחיד כרגע, אבל זה לא אומר ששמתי את יאנה בפינה, בחושך. אני מעורבת בכל מה שהוא עושה, הוא מקשיב לי, אני דוחפת אותו, לדבריו אני נותנת לו השראה, אבל את תפקיד חיי בהוליווד רציתי לקבל בזכות עצמי. אני אוהבת לזרוק את עצמי למים העמוקים ולהתחיל לשחות. העברתי שנה שלמה באודישנים מצולמים, בתחושה של 'תכף יקרה משהו' ולא ידעתי שמה שאני צריכה באמת זה עוד ילד".
השמות שבחרו לשלושת ילדיהם לא נראים לה מיושנים. "שנינו אוהבים הרבה אותיות, זו ברכה, וכיוון שהשמות נורא קצרים הוספנו לכל אחד שם שני. בלידה הראשונה נתתי לציון יד חופשית מפני שהוא יצירתי. הוא אמר, 'אלה־אנדראה' וזרמתי איתו. בהיריון השני רציתי את השם גד, אבל ציון ננעל על נח והבטיח לי שאת גד נשמור לילד השלישי".
את לא חוששת שהשמות האלה יעוררו גיחוך?
"מי יעז לצחוק על הילדים של יאנה יוסף וציון ברוך? יהיו להם המון ביטחון עצמי ושקט נפשי. זו העבודה שלי!"
כגיורת, תשלחי את ילדייך לבתי ספר דתיים?
"לא. הם ילמדו בבתי ספר רגילים, רצוי ליד הבית, כדי שיוכלו לחזור ברגל. באמונה שלנו אנחנו כל הזמן משתדלים ומקיימים את מה שמרגיש לנו בלב, לא מפני שצריך".
