להרגיש נורמליים

הפרנו.

בסוף ההיגיון ניצח את הפחד והפרנו. בסוף הסתכלנו זה על זה סגורים כבר שישה שבועות וידענו דבר אחד.

אנחנו בריאים. נעולים. בגלל 400 חולים ביום, כלואים בדירה. למטה משטרות כאילו מינימום הקסבה בשכם. אנשים בהיסטריה. הרגשתי די, שאני לא יכולה. בתום העוצר הארוך שכרנו אוטו, העמסנו אותו ונסענו לדרכים ‑ לדרום, למדבר.

למדורה בלילה, לרוח בבוקר, לצינה לפני השינה. המדבר המדהים, השקט, שלא קיים בו ריחוק חברתי, בידוד מרצון ושאר סמיכויות לשון. להרגיש נורמליים.

אנחנו בריאים, ומספיק שאמא שלנו כלואה בבית, ואין סיבה שכולנו ניענש באיזה עונש מטורף. הרי אני מרגישה טיפשה אם גלנט וליברמן וריבלין, וראש הממשלה בכבודו, מצפצפים על זה.

שישה שבועות זה הרבה. הרבה בשביל להשתגע, ואכן השתגענו, ופשוט נסענו. עצם הנהיגה היה קתרזיס ומצב רוח טוב. וואו, המרחבים והנוף, ואחרי החורף ברוך הגשמים אפילו המדבר פורח, לבלובים שלא נראו. הכל ירוק. פרפרים, חסידות, חוגלות, עדרים של עזים וכל זה רק ליד האוהל שלנו. במדבר לזמן אין משמעות, רק בוקר ולילה וחורף וקיץ, וגם הקורונה. האם זה רביעי או שבת? והנה בסוף יש "זמנים+" גם בשלישי. או שבעצם רביעי היום?

מה זה משנה. הדלקנו מדורה וזה היה כיף. התרכזנו גם בלשמור על האוכל, אז לא בגזמנו בכל ארוחה כמו שעושים בטיולים וזורקים חצי. הנה, מסתבר שכל אחד אוכל מעט יחסית.

ישנתי את הלילה הכי טוב זה הרבה זמן. גם לא היה אינטרנט. האושר אין לו סוף. קמנו באור, הלכנו לישון קצת אחרי שהחשיך. פתחתי לשנייה ynet והיה כתוב שהופעות אולי יחזרו רק באוגוסט. חץ לתוך החזה. עד אוגוסט?! כיביתי מהר את הטלפון.

אם כבר חיים בלופ, אז לפחות בלי חדשות, כי גם הן חוזרות על עצמן ‑ כמה אפשר להגיד "אסטרטגיית יציאה" ולשאול מה נקבל? עוד לא הבנו שכלום?

ראיתי שבודהה, בן זוגי, כיף לו במדבר, וגם רשי נרגע. אני שמחה שנסענו. נשמנו נשימה, כמו אחרי נפילה מסירה לתוך מים עמוקים.

פעם, כשהייתי קטנה, הייתי בקוסטה־ריקה בטיול ראפטינג. המים היו מאוד סוערים והסירה התהפכה, ונפלנו למים. גם ככה סבלתי כל שנייה בדבר הזה, אבל הלחץ החברתי עשה את שלו, ותוך כדי שעפתי למים אני זוכרת שחשבתי: זהו? רק כי כולם הלכו לראפטינג את עכשיו לא נושמת? וניסיתי לצאת החוצה, אבל כל הזמן נתקעתי בסירה עצמה. התחלתי לחשוב שאלה אולי רגעיי האחרונים והלקיתי את עצמי שוב: מה את תמיד עושה את מה שכולם?!

בסוף הצלחתי להיחלץ, לצאת מהמים. לקחתי את השאיפה הכי חזקה ever לתוך הריאות שלי. חמצן! וואו.

וזה מה שהרגשתי עכשיו. חמצן.

ככה פשוט, ככה עוצמתי.