היערכות חדשה מצריכה תוכנית עבודה חדשה, וקלמנוביץ' עובר על כל הפרטים הקטנים מביתו כדי לשמור על ממלכתיות הטקס. הוא ידוע כפרפקציוניסט, לא רק בעניינים של שכול. השנה, למשל, יוצבו 12 עמדות במה שונות כדי למנוע קִרבה בין האנשים שיעמדו עליהן. הזמרים עדן אלנה, אברהם טל, אמיר דדון, אסתר רדא, איתי לוי, שירי מימון, נתן גושן ועוד, יתמקדו בשירי ילדים בעיבודים מיוחדים ליום הזיכרון. בין הסיפורים שיועלו על הבמה יהיה גם סיפורו של ניסים גיני, ילד בן עשר ששימש כקשר בין עמדות בעיר העתיקה בזמן המצור על הרובע היהודי טרם נפילתו במלחמת העצמאות. ניסים הוכר כחלל צה"ל הצעיר ביותר. ולצד סיפורו תוצג גם הטרגדיה של משפחת אהרפי, שאבי המשפחה, מוריס, נרצח בפיגוע טרור ב־2003 ורעייתו פאני נפטרה בתחילת החודש מקורונה.

גם קלמנוביץ' בעצמו — כמי שעבר ניתוחים רבים בעקבות פציעתו באינתיפאדה הראשונה — נמצא באוכלוסיית סיכון ונשמר מאוד בימים אלה.

"המשכתי לעבוד על הכנת הטקס בכל השבועות האחרונים", הוא מספר, "אבל אני מאוד שומר על עצמי מחשיפה וממגע. אנחנו מתחילים לעבוד על הטקס חצי שנה מראש, כך שעד שנפלה עלינו הקורונה, כבר היה לנו קונספט, וחלק נכבד מהעבודה כבר נעשתה. ברגע שהתחילו הוראות הריחוק כמעט כל הפגישות שלנו עברו לזום ולטלפון. בכל זאת היינו צריכים לעשות סיורי שטח, ואני יצאתי אליהם ממוגן לחלוטין".

לא חשבתם לבטל?

"אני ממש לא חשבתי. אני יודע שיש עיריות שביטלו את הטקסים העירוניים שלהן, אבל אני מאוד גאה בעיריית ירושלים שלא העלה על דעתה לבטל". 

היית מאוכזב מזה שלא יהיה קהל?

"האמת היא שממש לא. זה דווקא אפילו פקח את עיניי לתובנות חדשות. אני חושב שיום הזיכרון השנה יקבל צורה מאוד ייחודית. היינו רגילים לזכור בתוך ההמון, לעלות לקברים, להשתתף בטקסים. אבל דווקא הלבד יכול להוביל אותנו למקומות טובים יותר. למקומות מאוד אישיים".

"האש התפשטה תוך שניות"

קלמנוביץ', בן 63, לא באמת צריך טקסים שיזכירו לו את התוצאות ההרסניות של פעולות הטרור. 32 שנים הוא חי את אותו יום גורלי ששינה את חייו; יום ראשון, 31 בינואר 1988. קלמנוביץ' עשה אז את דרכו מהמשרד שלו בירושלים לכיוון ביתו בישוב בית אל שבבנימין. "נסעתי בדרך שהכרתי היטב", קלמנוביץ' נזכר בנסיעה ששינתה את חייו. "הירהרתי אולי בענייני עבודה, הקשבתי לרדיו, ואמרתי לעצמי, 'יופי, אני אפילו אספיק להגיע לתפילת מנחה בבית אל'. לא היה בי שום חשש מהנסיעה הזאת, אף אחד לא העלה על דעתו שמסוכן לנסוע ביהודה ושומרון".

חודש וחצי לפני אותה נסיעה גורלית החלו מהומות של פלסטינים ברצועת עזה. בדצמבר 1987 התנגש נהג משאית יהודי בשתי מוניות שהסיעו פועלים פלסטינים בקרבת אזור התעשייה ארז והרג ארבעה מהם. בקרב הפלסטינים במחנות הפליטים ברצועה נפוצו שמועות שלפיהן אין מדובר בתאונה אלא בפגיעה מכוונת, ומסע הלוויה של ארבעת ההרוגים הפך להפרת סדר המונית.

הימים הללו של סוף חודש דצמבר 87' ותחילת ינואר 88' נעשו מתוחים. החיכוך בין המפגינים הפלסטינים לבין חיילי צה"ל החל במחנה הפליטים ג'באליה שברצועה, בתוך עשרה ימים התפשטו המהומות גם לכל רחבי יהודה ושומרון. אלא שעד לאותו יום המהומות, שלימים זכו לשם המפוקפק "אינתיפאדה", התנהלו רק בתפר שבין הפורעים הפלסטינים לבין חיילי צה"ל. לכן באותו בין ערביים של חודש ינואר 1988 דב קלמנוביץ' נהג ברכב הפורד פיאסטה שלו, חלף במחנות הפליטים שבצפון ירושלים, חצה את רמאללה ואת אל־בירה, ללא כל חשש.

"זה היה לפני הסכמי אוסלו. וכאזרח ישראלי אתה נוסע לבד חופשי בשכם וברמאללה", קלמנוביץ' אומר. "את הקניות שלנו עשינו ברמאללה, את המכוניות היינו מתקנים שם ולחלק מהשכנים שלי אפילו היה חשבון בסניף שבנק לאומי הפעיל אז ברמאללה. חציתי את אל־בירה, וברגע אחד הבחנתי בנער, שנראה לי בסביבות גיל 13 או 14, יוצא מבית שבבנייה. לא ראיתי אותו זורק לעברי משהו, אבל פחות משנייה אחר כך אני שומע חבטה בחלון הימני־קדמי של הרכב, ואז שם לב שהכיסא הריק שלידי מתחיל לבעור והאש מתחילה להתפשט".

המהירות היחסית של נסיעת המכונית בצירוף הפגיעה המדויקת של בקבוק התבערה בחלון, הפכו את הבערה לקטלנית. קלמנוביץ' עצר את הרכב וניסה להתגלגל על חול בצד הדרך כדי לכבות את האש שאחזה בגופו. "הבחנתי ברכב ישראלי שמגיע מירושלים לכיוון בית אל, ותוך כדי חציית הכביש סימנתי לו והוא לקח ערימות של חול וכיסה אותי עד שהאש כבתה. הכרתי את הנהג שנים רבות קודם לכן, כשהוא למד שנה מתחתיי בישיבה", הוא אומר. "ואז הוא שואל אותי, 'מי אתה?' לא הבנתי את השאלה, אז פניתי אליו, 'רוני, אתה לא מכיר אותי? אני דב קלמנוביץ''. זה היה הרגע שבו הבנתי שאני שרוף בצורה כזאת שפשוט אי־אפשר לזהות אותי".

הימים ימי טרום העידן הסלולרי, אבל במכונית של רוני עוזרי היה מכשיר קשר והוא ניגש לדווח על הפיגוע ולהזעיק עזרה. אלא שדב שנותר באותם רגעים צלול וחד, המשיך לנהל את האירוע בעצמו בקור רוח בלתי נתפס. "הבנתי שלאמבולנס ייקח זמן להגיע, וגם נסיעה ברכב של רוני תהיה ממושכת כי נתיבי הכביש מופרדים ונצטרך לנסוע לא מעט רק כדי לעשות פרסה לכיוון ירושלים".

החוויה הזאת של תגובת אנשים למראה הכוויות שלו החלה כאמור דקות ספורות לאחר הפיגוע, היא נמשכה גם בזמן הנסיעה לבית החולים ומלווה את דב עד היום. "אני מתיישב במושב האחורי ושם לב שהנהג מסתכל עליי דרך המראה בפרצוף מבועת. הוא מתחיל בנסיעה מטורפת, מנסה לעקוף כל רכב שנוסע לפנינו ואז אני אומר לו, 'שמע, אני פצוע קשה, בבקשה בוא לא נעשה עכשיו תאונת דרכים'. הוא האט את המהירות ואז אני מתחיל באומדן נזקים. אני מסתכל על הידיים ורואה שיד ימין שרופה לגמרי, רואה שהמכנסיים שהיו עליי ממש התכלו, אני מבין את המצב ומבין שנכוויתי בצורה מאוד־מאוד קשה".

איך אתה מסביר את זה שנשארת בהכרה כל הזמן הזה?

"מאז ומתמיד אני אדם שמאוד נמצא בשליטה, וזה לא נפסק אפילו אז. תוך כדי הנסיעה יש לי שתי מחשבות בראש. אחת: אנחנו צריכים להגיע כמה שיותר מהר לבית החולים ואני מנווט את הנהג בדרך הכי יעילה לשם. שתיים: אני זקוק כרגע לעדינה אשתי. מה שחשבתי זה איך אני מודיע לעדינה. בתוך כל הדבר הזה הייתה לי ממש הרגשה שברגע שהיא תגיע להיות איתי, אני אהיה בידיים טובות".

אין הנחות ואין בושה

הבדיקות הראשוניות שעבר קבעו ש־75 אחוז מגופו ספגו כוויות קשות בדרגה שלישית. "הנוסחה הרפואית שקובעת את סיכויי ההישרדות לאחר כווייה העניקה לי את הציון המפוקפק 106 כאשר ציון 100 הוא מוות ודאי". לימים הוא הוכר במאה אחוזי נכות, ואילו הייתה אפשרות לאדם לקבל יותר ממאה אחוזים, הפגיעה של קלמנוביץ' הייתה מוכרת כ־283 אחוזי נכות.

קלמנוביץ' הוכר כפצוע הראשון של האינתיפאדה הראשונה. במשך חודש ימים הוא הורדם והונשם, אחד הדברים היחידים שהוא זוכר מאותם ימים הוא הרגע שבו עדינה הגיעה למיטתו, מבעד להכרה המעורפלת הוא שמע את המילים, "דובי אני פה, הכל יהיה בסדר", ואז הרשה לעצמו להירדם. כשהתעורר הוא גילה איזה מערך רפואי, תפעולי, ולאחר מכן גם שיקומי, הוקם סביבו. עדינה שבאותה העת הייתה אמא לשלושה ילדים קטנים, הייתה מגיעה אליו לבית החולים מדי בוקר, נוסעת לבית אל בצהריים כדי להיניק את בתם בת החצי שנה וחוזרת לבית החולים כדי להיות לצידו בערב.

קלמנוביץ' עבר תהליך שיקומי ממושך שבסופו, כשנה אחרי הפיגוע, שוחרר הביתה. בשנת 92' עברה משפחתו לירושלים, שלושה ילדים נוספים הביאו דב ועדינה לעולם. לפני שנתיים היא נפטרה אחרי מאבק במחלה קשה.

"בזמן שהייתי מאושפז בטיפול נמרץ עברתי תהליך של שינוי תודעה", הוא אומר. "ראיתי את כל המערך שנבנה סביבי, וראיתי גם כמה ליקויים באופן שבו המדינה מתמודדת עם נפגעי הטרור, וקיבלתי החלטה: ברגע שבו אשתקם, אנסה לעשות שינוי".

והוא אכן הצליח. באמצע שנות ה־90 נמנה עם הקבוצה שייסדה עבור נפגעי הטרור ארגון יציג, המקביל לארגון יד לבנים. הוא היה ליו"ר הראשון של הארגון, מיוזמי הקמת האנדרטה לחללי הטרור בהר הרצל ומיוזמי הטקס הממלכתי שנערך בה מדי יום זיכרון. הוא נאבק למען השוואת מעמדם של נפגעי הטרור לזה של נכי וחללי צה"ל ובסוף שנות ה־90 פעל לחוקק את החוק שהפך את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל גם ליום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה.

בחלק מהמאבקים שניהל הוא טרם הצליח, כמו מיסוד נוהל הודעה למשפחות פצועים או הרוגים אזרחים בפיגועי טרור, במקביל לאופן שבו מתנהל צה"ל.

במקביל הוא הקים את ארגון "זוכרים" שעוסק בזיכרון הלאומי ובהנצחה, תוך שימת דגש על מה שהוא מכנה "יחד ותקווה". הטקס שהוא ייסד מתקיים מדי שנה בבריכת הסולטן (גילוי נאות: כאח שכול בעצמי, במשך מספר שנים הייתי חלק מצוות התוכן שהכין את הטקס — ע"א), ומשודר בטלוויזיה למיליוני ישראלים.

מה גורם לאדם שעבר את מה שעברת להחזיר את עצמו מדי שנה שוב ושוב לסיפורים האלה של תופת ושכול?

"אני אדם מאמין וככזה אני מנסה ללמוד ממה שעבר עליי ולהתקדם למקום טוב יותר. חוויתי בעצמי כל כך הרבה כאב, ועדיין בזכות הכוחות שהיו לעדינה ושהיו לי, צלחתי את המשבר. זה אומר שיש תקווה. עדינה לא ויתרה לעצמה ולא ויתרה לי לרגע. מהרגע שחזרתי הביתה הייתי שותף מלא לכל פעילות. אין הנחות, וגם אין בושה באופן שבו אני נראה. לרגע אחד לא ניסו להסתיר אותי. הייתי מגיע לכל אסיפת הורים ולכל טקס ומסיבה של הילדים. לשאלה 'מה קרה לאבא שלך', היא לימדה את הילדים לענות, 'אבא שלי גיבור. מחבל ניסה להרוג אותו אבל הוא הציל את עצמו והצליח להתגבר', וזה המסר שאני מנסה להעביר בטקסים שלנו. אנחנו הישראלים מלאים בתקווה ובעוצמה".