משה יאיר, מואיז הקטן בשביל כולנו, זוכר כאילו זה היה אתמול איך נודע לו שיוסי בנאי כתב עליו, על אחיו סימון ועל ילדותם המשותפת את השיר "אני וסימון ומואיז הקטן". עברו כבר 40 שנה מאז, אבל הוא עדיין זוכר, וגם מתגעגע – לבנאי, לריחות, לצבעים ולטעמים ההם, שלא ישובו.

"יום אחד עשיתי את דרכי למגרש הרוסים לבית משפט השלום, בתפקידי כעורך דין, כשפתאום שמעתי צעקה מאחוריי: 'מואיז!'", הוא מספר בעברית המצוחצחת שלו. "זה היה אחד משופטי השלום, שקרא לעברי: 'ידעת שכתבו עליך שיר?' 'מי כתב?' התפלאתי, ואמרתי לו שאני מתכוון לתבוע את יוסי. 'למה לתבוע?' השתומם השופט. 'כי הוא קרא לי קטן, וחוץ מזה, מה עם התמלוגים על השיר?' הוספתי. 'א. הוא לא טעה כשהוא קרא לך קטן, אתה באמת קטן, צוציק', צחק השופט, 'ו־ב. הוא עשה לך פרסומת, אתה עכשיו אדם מפורסם בזכותו, ואלה התמלוגים'. כשסיפרנו לאמא שלי על כך, היא אמרה: 'לא הוא פירסם אתכם, אתם פירסמתם אותו'. חוכמת חיים של אמא אוהבת".

גם אחיו שמעון (סימון) זוכר היטב את הימים הרחוקים ההם. "אשתי רותי שמעה את השיר ברדיו, ואמרה לי בהתרגשות, 'יוסי כתב עליך שיר'", הוא מספר. "ולא רק היא התרגשה, גם אני. זה שיר באמת יפהפה".

"פעם, ביום העצמאות", מספר מואיז, "יוסי הגיש בגלי צה"ל מקבץ מערכונים ושירים שלו, ואחת מבנותיי עלתה לשידור ושאלה אותו, 'למה כתבת שמואיז קטן?' אז יוסי הסביר לה שזה פשוט התאים לחרוז של השיר, למרות שבמציאות אני לא ממש ענק, ואז הייתי די קטן וצנום. בדיוק כמו בשיר".

"יוסי נהג לקחת ארגז של עגבניות, ולהפוך אותו לבמה". יוסי בנאי | צילום: מיכאל קרמר

עכשיו הם כבר נושקים ל־90. מואיז, עורך דין במקצועו, חגג לא מזמן 88, ומתגורר במודיעין ליד בתו ונכדיו. סימון בן ה־89, שעבד במשך שנים כמנהל המרכז לדמוגרפיה במשרד ראש הממשלה, עדיין גר בירושלים.

סיפור החברות בינם לבין בנאי נבט בסמטאותיה של ירושלים של פעם לפני יותר מ־80 שנה - סמטאות שהיו בהן פשטות ותמימות לצד עוני ומחסור כואבים, אבל גם אופטימיות גדולה. משפחת הדודים של סימון ומואיז גרה בשכנות לביתם של הבנאים ברחוב האגס שבשוק. "זאת הייתה חברות בלב ובנפש, חברת אמיתית, בלי אינטרסים. משהו שהיום אין כמוהו", אומר מואיז.

למה קראו לך מואיז ולא משה?

"גרנו בילדותי בשכונת ימין משה. בשכנות לנו גרה משפחה, שהבן שלה – משה שמו - נפטר. אמא, כדי לא להעציב אותם כשקראו לי, החליטה לשנות את שמי למואיז. מאז ועד היום זה השם שכמעט כולם קוראים לי בו. לפעמים, כשקוראים לי משה, אני כבר מתבלבל (צוחק)".

"חברות בלב ובנפש, בלי אינטרסים. משהו שהיום אין כמוהו", סימון ומואיז

כבר אז הכישרון הגדול של יוסי כשחקן וכזמר בלט?

סימון: "ועוד איך, הוא היה מוכשר כמו שד. יוסי נהג לקחת ארגז של עגבניות, הפך אותו ונעמד עליו. אנחנו היינו יושבים בשיפולי הארגז, והוא היה עושה לנו הצגות, שנהנינו מהן מאוד".

מואיז: "כבר מילדות התפעלנו כולנו מכישרונו של יוסי. יום אחד, כשהייתי בן 12, הוא פנה אליי ושאל: 'חיברתי מערכון על רופא שיניים. אני צריך פציינט סטטיסט, אתה מוכן?' בטח שהסכמתי. תוך כדי הטיפול הוא סיפר על נשים שפלירטט איתן. רוב המערכון לא דיברתי – הייתי צריך להיות עם פה פעור - ורק בסופו קיבלתי משפט אחד. עד היום אני נהנה להיזכר בעובדה שזכיתי לשחק עם יוסי בנאי הגדול, ולו גם למשפט אחד. לא כולם זוכים לכבוד הזה".

תיאור הילדות שלכם בשיר מדויק?

"יוסי היה אז סגנו של האל". המלחין, חנן יובל, עם מואיז

"מאוד. שיחקנו בכל המשחקים שמוזכרים בשיר: סמל, סוס ארוך, סטנגה, אג'ואים (גוגואים), וארץ, שמוכר יותר בשם קלאס. אתה יודע מה זה 'ראשיות?'"

ממש לא.

"היינו משחקים בכדור טניס בלוי או בכדור סמרטוטים ומקפיצים את הכדור על הראש, ומי שהקפיץ הכי הרבה פעמים ניצח. כששיחקנו בכדורגל ובכדור טניס ברחובות השוק, התחלקנו לזוגות. אני הייתי בן זוג של יוסי, וסימון של אחיו יצחק. כל זוג שייך את עצמו לאגודת ספורט אחרת. אנחנו היינו הפועל והם מכבי. הזוג המנצח זכה בעפרונות שהבאנו מהבית. בשיר יש משפט שאומר, 'המלחמות היו אז לא אמיתיות'".

למה יוסי באמת התכוון? למלחמות של ילדים?

"הרבה שנים שאלתי את עצמי למה הוא התכוון, והיום אני חושב שאני יודע. לידנו בשוק הייתה ישיבת 'עץ חיים', ישיבה חרדית. הקמנו ממול, באליאנס, עמותה שקראנו לה 'מלחמה באשכנזים' - כלומר באותם בני ישיבה חרדים. כל יום, כשהחרדים היו יוצאים מהישיבה והולכים לכיוון מאה שערים ומחנה שנלר, היינו רודפים אחריהם ומיידים בהם אבנים. הם אף פעם לא החזירו לנו, רק המשיכו בדרכם הביתה. את התגובה קיבלנו אחרי 40 שנה. עברנו לגור בשכונת רמות, ואותם דתיים ובניהם זרקו עלינו אבנים כשנסענו בכביש רמות בשבת".

מה עשיתם כשיוסי בא אליכם הביתה?

"היום יש את המושג 'לפתוח שולחן', לארח עם אוכל ושתייה כיד המלך. אז כמובן לא היה את זה, וכשיוסי היה רעב הוא היה אומר לי, 'מואיז, תלווה לי פרוסה'. את הפרוסה היו טובלים בשמן ובזעתר, לפעמים בסוכר, ואוכלים, וזה היה ממלא וטעים. מעדן. עד היום אני מתגעגע לטעם של הפרוסה ההיא. כשהיינו באים לבית של יוסי, הוא היה מחזיר את ההלוואה ומכבד אותנו בפרוסה".

"עשיתי כל כך הרבה, אבל אנשים זוכרים לי רק את השיר"

גם היום יש באחים יאיר, הבנים של יעקב יאיר וריינה לבית מזרחי, געגועים גדולים לדירת שני החדרים שבה דרו בצפיפות תשע נפשות. "העוני היה קשה כל כך עד שההורים נאלצו לשלוח אותי ואת סימון ללמוד באותה כיתה כדי לחסוך בקניות ובהוצאות", מוסיף מואיז. "סימון ואני השתמשנו בילקוט אחד, קלמר אחד ועיפרון אחד. אז מה אם שנינו ישבנו אחד ליד השני באותה כיתה בתלמוד תורה מזרחי? איך אמא שלי אמרה בלדינו? 'דוס קולוס או פנטלון' - 'שני ישבנים במכנס אחד'".

"הילדות שלנו הייתה מאוד עשירה מבחינה חברתית ומאוד ענייה כלכלית", אומר סימון. "יוסי היה מצחיק מאין כמוהו והיינו מתגלגלים מצחוק ממנו, ואת זה אי־אפשר לשכוח".

העוני, בראי הנוסטלגיה, יפה לפעמים הרבה יותר מאשר במציאות.

מואיז: "כולם חיו אז בעוני ומחסור, לא רק אנחנו, ולא היו פערים גדולים בין האנשים. גרנו אז תשע נפשות בשני חדרים קטנים, כשהשירותים, שהיו משותפים לכל דיירי הבניין, היו בחצר. לפני שעברנו לגור במודיעין גרנו שתי נפשות, אשתי ואני, בתשעה חדרים בווילה בירושלים, והבית הרגיש לי ריק. גדול למידותיי. אז כולם חיו ביחד ועזרו אחד לשני, היום הרבה פחות. אבא של יוסי היה ירקן, ופעם בשבוע היו מצטברים הרבה ירקות סוג ב' וג' אצלו. הוא היה מוכר אותם למחלקת ניסויים בחיות בהר הצופים. יוסי היה העגלון. הוא היה מעמיס אותנו על העגלה ויחד היינו דוהרים להר הצופים".

יוסי בנאי סיפר לא פעם איך התפלח כמו מואיז וסימון להצגות היומיות בקולנוע רקס ואדיסון. קולנוע רקס שכן אז בפינת הרחובות פרינסס מרי (היום רחוב שלומציון המלכה) והלל, והוקרנו בו סרטי חברת "נייל פילם" המצריים, לצד סרטים אמריקאיים. "היינו הולכים הרבה פעמים להצגות יומיות", משחזר מואיז. "המחיר ליומית היה אז גרוש וחצי. ראינו שם בוק ג'ונס וטרזן וארול פלין. כששמענו שיש בערב הצגה, אופרה או קונצרט היינו באים בשלוש אחר הצהריים, משלמים כרטיס מוזל ליומית, צופים בסרט, ועם סיום ההקרנה היינו מתחבאים בשירותים שלוש שעות עד הערב, רק שלא יתפסו אותנו. כילדים מחונכים, היו לנו קצת ייסורי מצפון על המעשה. יום אחד שיתפנו את המורה שלנו, מנהל הגימנסיה, ד"ר שאול ברקלי, ב'התגנבויות' האלה ושאלנו לדעתו. הוא חשב רגע, היסס, ופסק: 'מותר לגנוב תרבות!' כשהסיפור התפרסם באחד העיתונים, נכנסתי יום אחד לאולם בית המשפט, שהבן שלו, יחזקאל, שימש בו כשופט. הוא הפסיק את הדיון ושאל אם הסיפור נכון. 'ודאי', אמרתי. 'היה לי אבא גדול', הוא אמר. קיבלתי אז אישור על ההתגנבות מאיש משפט, לא רק מאיש חינוך".

יוסי בנאי שר בשיר: "הייתי טרזן וסימון ארול פלין, ומואיז הקטן קפץ כמו גונגה דין". אתה זוכר את כל הסרטים האלה?

"גונגה דין היה הנער המחצצר בצבא ההודי מהסיפור הידוע, 'נער המים', של רודיארד קיפלינג, שטיפס עם החצוצרה שלו על קיר המצודה הבריטית במלחמה נגד הבריטים, תוך כדי סיכון עצמי. הייתי אז זריז וצנום ויוסי תיאר אותי כמי שקופץ ומטפס כמוהו".

מה מיוחד כל כך בשיר הזה, שאנשים אוהבים אותו עד היום ומתרפקים עליו?

"שנים אני נשאל את אותה שאלה. למעשה מופיעים בשיר שלושה גיבורים, אבל מי שקורא את המילים ומאזין למנגינה היפה של חנן יובל, מרגיש שהוא עצמו גיבור בשיר - כי מי מאיתנו לא מתגעגע לימי ילדותו, לשכונה שלו, לעץ התות שליד ביתו, לחברים שלו, לשכנים? לא צריך להיות באותה עיר או ארץ כדי להתגעגע. הגעגועים לילדות ולנעורים הם אוניברסליים".

"עשיתי כל כך הרבה דברים בחיים, חשובים הרבה יותר, אבל עד היום אנשים זוכרים לי רק את השיר", מתלונן סימון אגב חיוך. "פעם נתתי הרצאה בפני מאות אנשים, ומיד בסוף ההרצאה אנשים רצו וביקשו ממני חתימה. חשבתי שזה בגלל שההרצאה הייתה כל כך מוצלחת, אבל הם אמרו לי, 'זה בגלל שאתה סימון מהשיר'".

ממש לא נורא.

מואיז: "נכחתי פעם בהופעה של חנן יובל (מלחין השיר), ושאלתי אותו אם השיר נכלל ברפרטואר שלו. חנן סיפר לקהל שגיבור השיר נוכח באולם. בסוף ההופעה, כשיצאתי מהאולם, עטו עליי כמה מבנות הטיפש עשרה וביקשו להצטלם איתי - להראות לך שאנשים שנולדו הרבה שנים אחר כך אוהבים את השיר בדיוק כמו ההורים שלהם. גם יובל בנאי הזמין אותנו להופעה שלו, ואמר, 'נמצאים איתנו מואיז וסימון' וביקש ממני לעמוד. כל האנשים באולם הביטו בי ומחאו כפיים, כאילו מדובר בשחקן הוליוודי מפורסם שהגיע לארץ. אבל לא תמיד מאמינים לי".

די, לא נכון.

"פעם אחת, כשעמדתי ברמזור, והשיר התנגן ברדיו, אמרתי לבחור במכונית שלידי, 'אני מואיז'. הוא סימן לי: 'אתה מטורלל'".

"מהפאניקה, השיר נולד בפחות משעה"

חלק גדול מהצלחת השיר נזקף לזכותו של המלחין חנן יובל. "יוסי היה הבמאי בתוכנית הראשונה שלי בלהקת הנח"ל", חוזר יובל במנהרת הזמן 40 שנה לאחור. "במאי בלהקת הנח"ל היה אז במעמד סגנו של האל. הערצנו אותו. יום אחד צילצל אליי דודו אלהרר, אמר שהוא מפיק תקליט ליוסי, וביקש שאלחין לו שיר. זה היה בלתי נתפס. ובכל זאת, אי־אפשר היה לסרב לסגנו של האל. קיבלתי את הטקסט וקראתי אותו הרבה פעמים, אבל לא העזתי להתעסק איתו מרוב פחד, חיל ורעדה. יוסי צילצל כעבור כמה ימים ושאל, 'נו, מה קורה? הלחן מוכן?' אמרתי לו, 'התחלתי, אבל אני צריך עוד כמה ימים'. האמת היא שלא נגעתי בו. עברו עוד כמה ימים, ויוסי שוב התקשר ושוב מכרתי לו את אותו תירוץ. ואז, יום אחד הוא צילצל ואמר לי, 'מחר אני בא, מה שיש יש', ומהפאניקה נולד השיר בפחות משעה".

הכבוד והיראה מיוסי בנאי ניצחו?

"כנראה שזה חילחל ודגר והבשיל עד שהתפרץ במלוא הכוח והתנופה. באתי ושרתי לו את השיר והוא אהב. השתדלתי מאוד לשמור על העברית התקנית. שרתי, 'אני וסימון ומואיז הקטן (עם קובוץ), אבל יוסי תיקן אותי אמר, ומואיז הקטן (בשווא). ככה דיברנו אז".

מתי פגשת את סימון ומואיז?

"רק כשהשיר כבר התפרסם. התחלתי להופיע איתו, והתנצלתי דקות ארוכות למה אני שר אותו. בכל זאת, זה שיר של יוסי. באחת ההופעות בכפר המכביה, קם איש אחד בסוף השיר ואמר, 'שלום, אני הוא מואיז הקטן'. התרגשתי. אחר כך גם פגשתי את שניהם, ופתאום ראיתי את הגיבורים מאחורי השמות בשם ודם, ויכולתי להבין למה יוסי התכוון. מואיז לא החמיץ הרבה הופעות שלי, בתקווה שישמע את השיר, יקום ויגיד, 'אני מואיז הקטן'".

לגברי בנאי, שצעיר מהם בכמעט עשור, הזדמן לפגוש את גיבורי השיר גם שנים אחרי שהתפרסם – במפגשים נוסטלגיים ובהופעה שלו ושל בניו אורי ובועז, לשם הגיעו. אחיו, השופט בדימוס יצחק בנאי, שהוא גם אחיו של יוסי ואבא של אביתר ואורנה בנאי, לא שוכח את האחים גם ממרום 91 שנותיו.

"בכל זאת, מדובר בפיסת חיים נהדרת, עם המון חוויות ומשחקים משותפים", הוא מתרפק על אותם ימים. "שיחקנו הרבה ביחד ונרקמה בינינו ידידות יפה. היינו משחקים ומטיילים בירושלים ובסביבותיה. עובדה שהימים ההם נתנו את אותותיהם ביוסי שכתב שיר געגועים אליהם, אל השכונה ולילדות שלנו. לפני כמה שנים פגשתי אותם בדיור המוגן שבו התגוררתי. התחבקנו. אז עוד היה מותר להתחבק באמת, לא כמו היום".

"פעם אחת הייתה ליוסי הופעה יום אחרי פטירתה של נעמי שמר", נזכר מואיז. "אחרי ההופעה נכנסתי אליו אל מאחורי הקלעים. לפני שאמרנו זה לזה שלום, יוסי אמר, ספק בהומור ספק בעצב, 'תגיד לי מואיז, מה יהיה הסוף? כולם הולכים. גם תורנו יגיע?' - משפט שאצל יוסי תמיד השתמע לשני פנים. היו בו גם הומור וגם פחד מהמוות. תורו הגיע למרבה הצער, אבל הגעגועים אליו נשארו ויישארו". •

אני וסימון ומואיז הקטן

מילים: יוסי בנאי

לחן: חנן יובל

ולפעמים כשאני כך לבדי

אני חוזר לסמטאות ילדותי

אל נעוריי שנעלמו עם השנים

לחברים שלי ההם הישנים

אני חוזר אל הצבעים והקולות

אל העיניים התמימות והגדולות

אני חוזר אל השכונה, אל עץ התות

אל עפיפון אדום־אדום קשור לחוט.

היינו ילדים וזה היה מזמן,

אני וסימון ומואיז הקטן

אני זוכר קולנוע רקס ביומיות

ומרחוק פעמונים של כנסיות

ואיך רדפנו על גגות אחרי יונים

לעוף איתן רצינו עד לעננים

ובגן השעשועים על נדנדות

נשבענו אמונים לכל הילדות

שיחקנו סְמֶל וסוס ארוך וְרַסִיוֹת

המלחמות היו אז לא אמיתיות.

היינו ילדים וזה היה מזמן,

אני וסימון ומואיז הקטן

בנעלי שבת עם כובע של ברט

ובעברית יפה עם עי"ן ועם חי"ת

דהרנו על ענן עשוי מכריות

ובאקדח פקקים הטבענו אוניות

הייתי טרזן, וסימון ארול פלין

ומואיז הקטן קפץ כמו גונגה דין

ובלילות החורף הקרים מאוד

היינו מתכסים בכל החלומות.

היינו ילדים וזה היה מזמן,

אני וסימון ומואיז הקטן

עברו שנים מאז, עכשיו העיר גדולה

מסימון לא שומעים אפילו לא מילה

ומואיז הקטן לאן הוא נעלם

וגם קולנוע רקס כבר לא קיים

אבל אני כשאני כך לבדי

אני חוזר לסמטאות ילדותי

אל נעוריי שנעלמו עם השנים

לחברים שלי ההם הישנים.

היינו ילדים וזה היה מזמן,

אני וסימון ומואיז הקטן.