אני לא אוהב אותך, לאה
בתל־אביב הקטנה של שנות ה־30, לאה גולדברג הייתה אישה אצילית, אלגנטית ומשכילה הנמצאת בלב התעשייה הספרותית בארץ. אבל מאחורי המוניטין המרשים הסתתרה לאה אחרת, מיוסרת ובודדה, שחוותה מילדות אהבות חד־צדדיות ומרות. אחד משיברונות הלב הצורבים שלה היה מהצייר אריה נבון, שעבד איתה על מדור קומיקס מצליח אבל נשאר אדיש לרגשות העזים שטיפחה כלפיו. האם עליו נכתב שירה בן 12 הבתים "סליחות" - או שעומד מאחוריו דווקא מאהב הודי? אמירה לם יצאה למסע בעקבות הדמות המורכבת של גולדברג, יומניה הסודיים והקלאסיקה שצמחה מתוכם
ביוני 1937, במהלך הפלגה לאיטליה, נדדו מחשבותיה של לאה גולדברג אל אהובה, הצייר אריה נבון. "רגע ההפלגה. אורות הכרמל מתרחקים. סירה מוארת בלילה, כמו סיגריה בחדר אפל", היא כתבה אז ביומנה. "היה לא רע, אפשר היה שלא לחשוב עם מי שוכב כרגע האדם שאת אוהבת אותו. זה לא מעט".
הוא הטריד את מחשבותיה. היא לא הייתה בטוחה בנאמנותו, ובכל זאת, בכל אותה שנה, הוא לא יצא מראשה. חודש מאוחר יותר היא תכתוב: "חשבתי הרבה על אריה. אינני יכולה להשתחרר מזה. טיפשי ועצוב".
נבון לא היה האהבה הנכזבת היחידה שלה, אולי גם לא אהבתה הגדולה ביותר. אבל בתל־אביב הקטנה של סוף שנות ה־30 ושנות ה־40, וגם בקרב מבקרי הספרות, היה מקובל לחשוב שזו הייתה כפי הנראה אחת האהבות היחידות שלה שבאה לידי מימוש ארוטי - ושבעקבותיה היא כתבה את שירה האלמותי "סליחות", עם המילים החודרות "באת אליי, את עיניי לפקוח". היומנים האישיים שלה, שנחשפו ב־2005, שנים רבות אחרי פרסום השיר, חיזקו את התחושה הזאת.
כשפורסמו 500 עמודים מהיומנים, ישבתי ממושכות עם הסופר אריה אהרוני. הוא ואשתו רחל היו מי שפיענחו וערכו את "יומני לאה גולדברג" במשך חודשים. אהרוני, חבר קיבוץ בית אלפא שהלך לא מכבר לעולמו, היה משוכנע גם הוא שהשיר נכתב על אריה נבון, ולא רק בשל סמיכות הזמנים שבין המחשבות שתועדו ביומנה לבין כתיבת השיר, ובו השורה "אם היו עינויים/ הם הפליגו אליך". אהרוני הסביר כי התחושות שצפות בשיר, של געגוע, פרידה, צער ואשמה, באות לידי ביטוי גם בדברים שהיא כותבת על נבון בשלהי שנות ה־30.
אהבתה הנואשת לנבון לא הייתה כאמור היחידה. כל חייה, מאז שהייתה בת עשר, חוותה גולדברג אהבות חד־צדדיות, קשות ומרות. היא קרעה את עצמה לא פעם לגזרים על הפער העצום שקיים בין מה שאמר לה הרגש לבין מה שאמר לה השכל. גולדברג היטלטלה בין שתי דמויות: האחת, אישה אצילית ואלגנטית, ארוזה בחליפות אפורות, הדוברת שבע שפות. והשנייה, אישה מיוסרת ובודדה, המתנפצת על סלעי אהבות בלתי אפשריות.
"אני פעם אמרתי באיזה מקום", אומרת החוקרת פרופ' עמיה ליבליך, "שהפער בין גולדברג האישה האינטלקטואלית, המרצה, לרגשות שלה - זה הפער הכי גדול שהכרתי בין פנים לחוץ".
את אריה נבון פגשה גולדברג במסגרת חבורת יחדיו, שאליה הצטרפה לאחר שעלתה לארץ ב־1935. זו הייתה חבורה ספרותית אוונגרדית שקראה תיגר על ביאליק ובני דורו וחיה את חיי הבוהמה של תל־אביב הקטנה. נמנו עליה בין היתר נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, אברהם חלפי, יונתן רטוש ואברהם שלונסקי. הם שתו הרבה, עישנו הרבה, מרדו הרבה, אהבו הרבה, התווכחו הרבה, והוציאו את כתב העט "טורים".
מבעד לענני העשן ואדי האלכוהול, גולדברג התאהבה בו. הוא אייר רבים מספרי הילדים שלה, צייר אותה לא פעם, ובין היתר גם את הדיוקן הידוע ביותר שלה. אבל במישור הרגשי, החזיר לה אהבה חלקית בלבד.
הוא היה גבר מחוזר, איש יפה תואר, בוהמיין בנשמתו, קריקטוריסט וצייר שלימים הפך למעצב תפאורות נודע. נבון פירסם אז קריקטורות בעיתון "דואר היום" של איתמר בן אב"י, ובמשך למעלה מ־30 שנה היה גם הקריקטוריסט הקבוע של עיתון "דבר". היה לו מעמד ביישוב הישן: הקריקטורות שלו, יחד עם המדור "הטור השביעי" של אלתרמן, היו החלק הפופולרי ביותר ב"דבר". בהמשך צייר רישומים ודיוקנאות של דמויות מעולם הפוליטיקה והספרות. קל להבין למה התאהבה בו: לא רק ארוטיקה הייתה שם. הוויכוחים האידיאולוגיים ביניהם ממלאים שורות צפופות רבות ביומנה.
ב"דבר" היה להם גם מדור קומיקס משותף לילדים, "אוּרי מוּרי". נבון יצר את סדרת האיורים וגולדברג, אז גם סגנית העורך בעיתון, התאימה להם חרוזים. אלו היו השנים שבהן הקשר ביניהם פרח, והם היו נפגשו רבות בבתי קפה.
כמה שנים לפני שמת, סיפר נבון על עבודתם המשותפת: "בימי רביעי הייתי מחפש בית קפה לשבת בו. חשבתי על נושא לקריקטורה פוליטית, כשגמרתי לצייר אותה התפניתי ל'אורי מורי'. זה היה מעין קינוח. שעשוע... הבאתי אותו ללאה שנהגה לשבת אחר הצהריים בקפה הרלינגר ברחוב בן יהודה. היא הייתה נועצת סיגריה בתוך פומית ארוכה, מציתה אותה, מעלה כמה טבעות עשן וברגע מוסיפה חרוזים לציורים. היא הייתה קלת חרוז".
הוא העריך את היכולות הספרותיות שלה, אבל גולדברג חשה שאינו שומר לה אמונים. באחד מבתיו הלא־מולחנים של השיר "סליחות" (מתוך 12 הבתים שכתבה, רק שלושת הראשונים הולחנו), היא כותבת: "ואדע כל נדרי הבגידה/ שנדרת/ ואגרתי לך את שלוות הימים/ והרכנתי ראשי הנכנע/ כשחזרת...".
לא פעם התייסרה בגלל מה שקרה ביניהם. בחלק מיומנה מ־15.5.1937 היא כתבה, בין היתר: "היחסים עם אריה כפי שהם עכשיו הם כיעור, ניוול. בשביל 'עלמה מבית טוב', (זה) גועל נפש. פיתוח מתמיד של תסביך הנחיתות, דיכוי כל הרצונות. אני שבר כלי. אם לא אסע לפריז, איני יודעת איך אצא מזה".
בספטמבר באותה שנה כתבה על אריה נבון: "אילו היה קצת טוב אליי הערב, הייתי ישנה הלילה - והיה לי הרבה־הרבה יותר טוב. אני רוצה, שפעם, פעם בחיים, יהיה לי טוב בחינם, בלי שאצטרך לשלם בטוב. חם לי מאוד ויש לי כאב ראש, ואני חוששת שמא לא אירדם עד הבוקר. חלומות ארוטיים גוזלים את מנוחת הגוף והנפש. בטרמינולוגיה פשוטה, אצלי מדובר בחוסר סיפוק מיני. כל כך פשוט".
ב־1941 נבון פוגש את אטה לבית ציפקביץ', מהנשים היפות של תל־אביב הקטנה, והשניים נישאים ומקימים משפחה. הקשר עם גולדברג לא נותק, אך הוא נשאר ידידותי ואינטלקטואלי, למורת רוחה של לאה.
יומניה של גולדברג התפרסמו תשע שנים אחרי שנבון נפטר, ב־1996. בנו דוד נבון, פרופ' לפסיכולוגיה וחתן פרס ישראל לפסיכולוגיה, הכיר את השמועות על הקשר בין "סליחות" לאביו. "הכרתי את גולדברג. כבר כילד היא הייתה חלק מהמשפחה. ידידת משפחה", הוא אומר. "ביקרתי אותה יחד עם אבא לא פעם בבית שלה ברחוב ארנון. היא גרה עם אמא שלה שהייתה מגישה לנו תה ועוגה. היא הייתה לעיתים מגיעה אלינו הביתה - למשל לימי ההולדת שלי, לאירועים כאלו, והייתה מביאה לי מתנה. היא הייתה באה לבד ומדברת הרבה, אבא שלי היה שתקן, וחלק מזה שהיא הייתה מדברת נבע מזה שהייתה בודדה".
"היא כמובן הייתה מיודדת עם אבי בשנות ה־30", ממשיך דוד. "אבל כל מה שמיוחס ללאה גולדברג ולו התרחש עוד הרבה לפני שהכיר את אמא שלי. אמא הכירה את הסיפורים אבל התייחסה לזה כאל משהו שקרה בעבר. היא לא הרגישה מאוימת. אבא שלי אהב נשים יפות, והיא לא הייתה אישה יפה. היא הייתה אישה מאוד מעניינת לדבר איתה, ואמא הייתה יפהפייה. כשהיא הלכה לים, לחוף גורדון, כולם התגודדו סביבה".
"וזה לא שהוא היה צריך לבחור בין שתיהן", מוסיף הבן. "הוא לא היה מאוהב בלאה גולדברג. הם לתפיסתו לא היו זוג. בגלל השמועות שהגיעו אליי, החלטתי באחד הימים, כשאבא כבר היה מבוגר למדי, לדבר איתו על זה. שאלתי אותו גם על הקטע הארוטי שמייחסים להם, והוא אמר שהדבר היחיד שהיה ביניהם זה שפעם הם ישבו בבית קפה, אחר כך הם מצאו את עצמם לבד, זה היה בלילה, והוא ליווה אותה הביתה והם ישבו על ספסל והיו קצת שתויים. והיא אמרה שקר לה והוא שם עליה יד, ואחרי זה היא תלתה כנראה ברגע הזה הרבה מאוד תקוות. בסופו של דבר, הם היו ידידים הרבה שנים אחרי. הוא היה ידיד ואפילו איש סוד שלה אבל במקביל היה את זיכרון העבר".
"אף פעם לא הרגישה ראויה"
קופצים למאי 1966. ארבע שנים לפני מותה, חיברה גולדברג את הדף האחרון ביומנה. המחשבות שלה נדדו לאהוביה, לאהבות הבלתי גמורות, החצויות, המרוסקות. לגברים שמעולם לא החזירו לה אהבה.
היא כתבה: "הייתי נותנת הרבה מאוד בעד שנה אחת שכל כך הרבה נשים זכו לה, ולשנים כאלו, בנעוריהן – פשוט להיות לצדו של אדם האוהב אותן, ונוטל מהן את האחריות... ואינן חייבות להיות לא חכמות ולא מעניינות. ולא פרודוקטיביות ולא כלום. שנה אחת כזאת כפיצוי על כל חיי עמוסי המאמץ. את הפרופסורה הייתי נותנת בשביל יום אחד של ממש".
גולדברג לקחה את כאבה איתה לקבר. היא הייתה אישה פרטית. החיטוט ביומניה עורר בזמנו ויכוח גדול.
רחל אהרוני, שהייתה שותפה לעריכת היומנים, מסבירה: "בהיחשפות לכל עולם הנפש שלה, לכל ההתחבטויות שלה, הכאבים שלה, הדימוי העצמי הנמוך שלה שהיה לי קשה להבין אותו – הייתה טלטלה. ואכן הייתה אז דילמה".
בצל הקשר המורכב עם נבון, ישנה טענה שהגבר שבא "כלילה הבא אל האוח" הוא בעצם סטודנט הודי שחום עור בשם דטטריה פדקה, שאותו הכירה גולדברג במהלך לימודיה בגרמניה. היא הזכירה אותו במכתביה לחברתה הטובה מינה לנדאו. עו"ד יאיר לנדאו, בנה של מינה המשמש יו"ר העמותה להנצחתה, אומר: "אני תופס את השיר כשיר ארוטי, על משיכה ועל יחסים של גבר ואישה. על מי היא כתבה אותו, לא ברור. גם אמא לא דיברה על חיי האהבה של לאה. הכרתי את גולדברג מגיל ארבע, ולא ידעתי לא ממנה ולא מאמא על חיי האהבה ושיברונות הלב".
פרופ' ליבליך: "השיר נכתב על כך שיש קשר אצלה בין אהבה לסליחה. היא כרעה על חוף הסליחה, כי אף פעם לא הרגישה ראויה. לא הרגישה ראויה לאהבה. וזה לא חשוב מי הדמות אלא בעיקר נוגע במהות שלה. והיא גם תפסה את עצמה כמכוערת, לא ראויה. זה גם מה שחזק בשיר".
ומה לגבי תעלומת המאהב ההודי? חוקר הספרות ד"ר גדעון טיקוצקי טוען כי במכתבים של גולדברג למינה מוזכרים שני הודים, "ולא ברור אם אלה שניים שהם אחד או שניים נפרדים. בכל מקרה, את פדקה היא פגשה בגרמניה, בסמינר האוריינטלי, מסגרת של אוניברסיטת בון, מכון מחקר שמתמחה בשפות המזרח הקרוב והרחוק. היא לומדת שם את השפות השמיות, פוגשת אותו וכותבת עליו למינה. קריאת שיר זה לא בדיקת MRI, והנתונים לא חד־משמעיים. הרי יש בכלל מי שטוענים שהשיר נכתב על אביה".
"יש פה סיפור על סיוטים"
מי שמקשרת את השיר לאבא של לאה היא פרופ' זיוה שמיר. כשגולדברג הייתה בת שמונה נטרפה דעתו של אביה. במלחמת העולם הראשונה ברחה המשפחה למרכז רוסיה, וחזרה ב־1919 לליטא. שם, ברכבת, עצר אותם המשמר הליטאי. חייל אחד החליט שאביה בולשביק, ובמשך עשרה ימים ברציפות ביימו החיילים את הוצאתו להורג, בעיניים מכוסות מול כיתת יורים, עד שהשתגע לחלוטין. התפרצות מחלת הנפש שלו הביאה לפרידה מאמה של לאה. "בשיר הזה היא הרי מבקשת סליחה" אומרת שמיר, "ואני חושבת שהיא מבקשת סליחה מהאב הזה שנשאר כלוא בסנטוריום, בעוד היא ואמא שלה ברחו לארץ. אם זה היה נכתב, כמו שסברו מרבית המבקרים, לגבר שעזב אותה - אז למה היא צריכה לבקש ממנו סליחה? מה עוד שהשיר מלא במילים הניזונות מפחד, כמו בחלומות רעים. על אוח שמופיע, כל מיני דברים די מפחידים, שדווקא מתחברים לזה שאביה אושפז בגלל מחלת נפש. ואין לזה שום צידוק כשיר אהבה".
ומה לגבי האיברים בשיר? הדיאלוג האינטימי?
"האיברים הם לאו דווקא איברים אינטימיים שבינו לבינה. 'ולמדתי שם לכל ריס וציפורן, ולכל שערה בבשר החשוף' - היא מדברת על מישהו שלימד אותה לספור כל ריס וציפורן, אלה לא איברי הגוף המוצנעים. יכול להיות שזה האב שרוחץ את בתו באהבה וברוך. היא כותבת: 'אם היו עינויים הם הפליגו אליך'. וזה מרמז שיש פה סיפור של עינויים, סיפור על סיוטים", מחזקת שמיר. "היא התאהבה תמיד בגברים שלא היו מסוגלים להחזיר לה אהבה. אני חושבת שהגבר היחיד שהחזיר לה אהבה היה אביה".
ביוני 1938 פורסם השיר לראשונה, על שער כתב העת הספרותי "טורים" שערך אברהם שלונסקי. בפרסום הראשוני מופיעים בו 12 בתים, שמתוכם הולחנו כאמור רק שלושת הראשונים. שנה מאוחר יותר הופיע "סליחות" בקובץ השירים השני שפירסמה לאה גולדברג, "שיבולת ירוקת העין". 20 שנה מאוחר יותר נכנס החייל עודד לרר, מי שלימים ילחין את השיר, לספרייה הצבאית - ונתקל בספר הזה. השאר היסטוריה. •
סליחות
מילים: לאה גולדברג
לחן: עודד לרר
באת אליי את עיניי לפקוח, / וגופך לי מבט וחלון וראי, / באת כלילה הבא אל האוח / להראות לו בחושך את כל הדברים. ולמדתי: שם לכל ריס וציפורן / ולכל שערה בבשר החשוף / וריח ילדות ריח דבק ואורן / הוא ניחוח לילו של הגוף. / אם היו עינויים - הם הפליגו אליך / מפרשי הלבן אל האופל שלך / תנני ללכת תנני ללכת / לכרוע על חוף הסליחה.
לפנייה לכתב/ת 
