54 שנים עברו מאז שנעמי שמר כתבה את "אנחנו שנינו מאותו הכפר" בהשראת זוג חברים טובים מנהלל, אנשי מוסד: זאב (זאבל'ה) עמית ויוסף (יוסל'ה) רגב - סיפור שכל מרכיבי הישראליות שזורים בו בקשר בל יינתק - אדמה, צבא, מלחמה, חברות, אחוות לוחמים ושכול. וכן, היו להם אותה קומה, אותה בלורית שיער, אותו חיתוך דיבור, והם לחמו בשלוש המלחמות.

עכשיו אני שב לביתו של רגב כדי להפליג איתו לאותם ימים רחוקים ולרעות ההיא, שלעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח. מרחק קצר מפריד בין המשק של משפחת רגב למשק של משפחת עמית. רגב, אוטוטו בן 95, מתגורר במשק מספר 3, ומשפחת עמית, של זאב'לה, במשק 64. "אני מצפצף על הקורונה", הוא אומר לי, מושיט את ידו ללחיצת יד כפרית בריאה, ומתיישב על כיסא מרווח במבואה לביתו. ריח הפרדסים עוטף אותנו, ובני משפחתו מקיפים אותנו.

"נולדתי בצריף שהיה מחלקת היולדות של בית החולים העמק, בן ליעקב ויהודית גרבר, זוג חלוצים שעלו לארץ מליטא ומפולין", מספר רגב. "למדתי בבית הספר היסודי נהלל - כמה צריפים שהיו פזורים אז במקום. בכיתה ט' הלימודים הפסיקו לעניין אותי. ביני לבין זאב'לה הפרידו שנתיים. אני הייתי המבוגר. ב־1944 הצטרפתי לבריגדה. חיפשו אז בין החיילים כאלה שיכולים להדריך את הנוער היהודי במחנות הפליטים באיטליה".

כדי להערים על עיניהם הבוחנות של מפקדיו הבריטים, שלא אהבו את הקשר המיוחד שנוצר בין החיילים הישראלים לצעירים היהודים, התחפש רגב לפליט יהודי ו"השאיל" את זהותו ומדיו לניצול שואה. "בשנת 1947, כשחזרתי לישראל, הכרתי את זאב'לה. בשבילי הוא היה עד אז בעיקר אחיו הקטן של אברמ'לה".

"מצפצף על הקורונה". רגב עם אמנון, בנו של זאב | צילום: אלעד גרשגורן

את מעמדו בעיני חברו רכש זאב עמית אחרי שנעצר על ידי חיילי המנדט הבריטי, בפעילות של ההגנה בעין חרוד, ונשלח למעצר ברפיח. "סיפרו לי אז שהוא היה מאוד נועז ותיכנן לברוח מהמעצר", אומר רגב.

להיטמן רק בבית

במלחמת השחרור שירת רגב תחת פיקודו של משה דיין, בן המושב שלהם. אז נולד גם מיתוס הגבורה הראשון שחיבר ביניהם והפך אותם לגוף אחד, נשמה אחת. יוסף בנטוב, אף הוא בן נהלל, נהרג במלחמת השחרור בחזית הנגב, ויוס'לה וזאב'לה ביקשו להביא אותו לקבורה במושב. "הם נסעו עם הגופה בג'יפ מהנגב ועד לנהלל, רק כדי לא לקבור אותו באופן מאולתר, אלא במקום שבו נולד, נוף ילדותו", מספרת לימור רגב, כלתו של יוס'לה, שמכירה את ההיסטוריה המשפחתית כמעט כמוהו, והוא מהנהן בהסכמה.

בשנת 53' נודע לרגב על יחידה חשאית שהוקמה כדי להילחם במסתננים ולבצע פעולות תגמול נועזות בעורף האויב. "חיפשתי מי שיצטרף אליי ונזכרתי בזאב'לה", הוא מספר. "יחד פנינו למשה דיין, שהכרנו אותו מהמושב, וביררנו על היחידה. הוא אמר לנו שיש בחורצ'יק שקוראים לו אריאל שיינרמן (אריאל שרון - י"מ) מכפר מל"ל, שמקים את היחידה. 'תלכו אליו ותגידו שאני שלחתי אתכם', אמר לנו דיין. ככה התקבלנו ליחידת ה־101. היינו כבר בני 25 ו־27, ושרון ביקש שנתחייל כדי שלא יהיה מצב שיחיילו אותנו רק אחרי המוות".

הם השתתפו עם היחידה בפעולות רבות, ומשהוחלט למזג אותה עם חטיבת הצנחנים, התנגדו והעדיפו להשתחרר ולחזור הביתה. "לכל אחד מאיתנו כבר הייתה משפחה משלו ומשק חקלאי שהיה צריך ידיים עובדות", אומר רגב. "כשסיפרנו למשה דיין שנמאס לנו להיות בסדיר, הוא אמר לנו, 'תהיו מחר בעשר בבוקר ליד הדואר בקריה. תגיע בחורה שתיקח אתכם למקום שאני ממליץ לכם ללכת אליו'. לא ידענו מה זה, אבל הוא הבטיח לנו פעולות מעניינות".

צעירה אכן המתינה לשני החיילים המשוחררים ליד הדואר, ובלי מילים הובילה אותם לבניין משרדים אפרורי, שם פגשה אותם, מלכה, מזכירתו של איסר הראל, אז ראש המוסד והשב"כ. "מלכה הכניסה אותנו לאיסר. אחרי שסיפרנו לו את תולדותינו, הוא שאל אותי אם אני דובר אנגלית", מספר רגב. "אמרתי לו שלא משהו. למרות זאת הוא הבטיח לקלוט אותנו ושלח אותנו לקורס ללמוד צרפתית ולקורסי הכנה של המוסד".

"כששניהם היו בקורסים, שתי המשפחות קיבלו דירה משותפת בנווה מגן ברמת־השרון. היא כללה חדר הורים, מטבח משותף וקופה משותפת", מצטרפת לשיחה גיה רגב, אשתו של יוסף, בת ה־88. "חיינו יחד בדירה שבעה חודשים. משעמם אף פעם לא היה שם".

כשסיימו את קורס ההכנה הראשון של סוכני המוסד נשלחו יחד לשליחות מבצעית בפריז. רגב נשלח לגבול תוניס ועמית לגבול מרוקו, במטרה לחבור לפעילים יהודים וליצור גרעיני עלייה של יהודים לישראל. 900 ק"מ הפרידו ביניהם. "כשנכנסתי לסהרה לאתר יהודים כדי להעלות אותם לישראל אמרו לי, 'אתה משוגע! איך אתה נוסע לשם?!'. זאת הייתה תקופה מאוד מסוכנת. שני שליחי עלייה נחטפו ונרצחו שם על ידי המחתרת".

ב־58', כשחזרו לנהלל, נטעו פקנים ופרדס, אבל במוסד היו זקוקים להם ושוב גייסו אותם. הפעם חזרו לשליחות החשאית במרוקו ללא המשפחות, שנותרו בנהלל. הרוחות במושב סערו. "הייתה ממש מלחמה במושב נגד שניהם", מספרת בכאב גיה. "נתנו לנו אולטימטום - או ששניהם חוזרים מיד למושב או שיגורשו. הייתה אווירה מאוד קשה נגדם. אפילו אמרו שהם מנהלים בית בושת בפרנקפורט".

מאחר שלא ניתן היה לשתף איש מחברי המושב בפעילות החשאית של השניים בשורות המוסד, וחברי המושב לא ידעו להיכן נעלמו, השמועות והדיבורים סביב היעלמותם נדדו עד לפרנקפורט וגם מעבר לשם. רגב ועמית שיתפו את איסר הראל בלחץ החברתי שמופעל על משפחותיהם, והנושא אף הגיע לדוד בן־גוריון, שהודיע לוועד המושב שמדובר בעובדים חיוניים שמעורבים בפעילות ציונית חשובה.

הזכירו לנעמי שמר את ילדותה

ב־1962 חזרו לארץ ועברו קורסים מתקדמים במוסד. שנה אחר כך טס עמית לפריז להמשך שליחות, וכעבור שנה הצטרף אליו רגב. שם גם פגשו בנעמי שמר.

איך נוצר הקשר איתה?

רגב: "נעמי שמר, שהגיעה לפריז מספר שנים אחר כך, הייתה חברה טובה של אחות של דליה, אשתו של זאב'לה. במשך כמה חודשים היא התארחה כמעט מדי ערב בביתם והתיידדנו".

"זאב'לה היה מלך מספרי הסיפורים ושניהם סיפרו לה מעשיות מהפעילות שלהם", מספר הבן יהונתן רגב, בן ה־56. "הם סיפרו לה איך הביאו את גופתו של בנטוב על הג'יפ מהחזית עד למושב, איך נסעו בג'יפ הפתוח, ואיך כשיוס'לה נעקץ על ידי צרעה, הוא התנפח והאדים. אף אחד בנהלל לא ידע שבנטוב נהרג. הם לא רצו להיכנס לנהלל עם הגופה כשאיש במושב לא יודע על זה. זאב'לה הוריד את אבא שלי על הכביש לצד מושב בית שערים, נסע לנהלל לבשר למזכירות ולמשפחת בנטוב על האובדן, וחזר לאסוף את אבא עם הגופה. הוא התבדח עם נעמי שמר ואמר לה שכלל לא ידע אם כשיחזור ימצא גופה אחת או אולי שתיים".

"אמא הגיעה לפריז בסתיו 64'", מספרת ללי שמר, בתה של נעמי שמר. "אני הצטרפתי אליה בדצמבר. אני זוכרת נהדר את המפגשים שהיו בבית של זאב'לה, ואת ליל הסדר המשותף, בו השתתפו עוד משפחות שליחים. אני והבנות של זאב'לה למדנו יחד באותו בית ספר. היינו קהילה מאוד מגובשת, והם אימצו אותנו בחום. הייתה שם אווירה של קיבוץ עירוני.

"כשאמא שלי פגשה את יוס'לה וזאב'לה, היא אמרה לעצמה ששניהם מאותו הכפר, ובעצם שלושתם מאותו הכפר. היה משהו בכפריות שלהם, שהזכיר לה גם את הכפריות שלה, את נוף ילדותה. כשביקרנו בנהלל היא הרגישה שם בבית".

רגב ועמית חזרו לישראל ב־1966. "שנה אחר כך החלו ההכנות למלחמת ששת הימים ואבא התמנה לקצין אג"מ באוגדה של אריק שרון", מספר יהונתן רגב. "שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה זאב'לה הופיע באוגדה והודיע לאבא שהוא מחליף אותו, ואבא צריך לחזור מיד לשליחות במרוקו".

לאחר מלחמת ששת הימים יצא עמית עם משפחתו לאירופה בשליחות המוסד ושהה שם עד 1972. רגב הוצב בקפריסין, שהייתה בתחילת שנות ה־70 בסיס פעילות מרכזי של אש"ף באירופה. "כשהתחילה המתיחות באזור ב־1973 זאב'לה שימש כאחראי על הביטחון המבצעי במוסד", מספר רגב. "אני הייתי 'מלך' קפריסין. יום אחד זאב'לה הודיע לי שמאוד מסוכן עבורי להמשיך ולהיות שם, ועליי לחזור חזרה לישראל".

"אבא שלי היה מבוקש בקפריסין, הייתה מדינה שהוציאה הנחיה לחסל אותו", מוסיף הבן יהונתן. "במשך שנה וחצי אבא שימש כסגן הקונסול הישראלי בקפריסין, והסתובב באי כשהוא מוקף במאבטחים ישראלים חמושים".

אמנון עמית (54), בנו של זאב, שהיה אז בן שבע, מצטרף לשיחה שלנו. "בשבת בצהריים, שישי באוקטובר 73', אבא שמע מטוסים ממריאים מבסיס רמת דוד שליד הבית שלנו בנהלל", הוא מספר. "הוא התקשר לאריק עזוז ז"ל, שהיה סגן מפקד הבסיס, ושאל אותו מה קורה, ואריק ענה לו: 'פרצה מלחמה'.

"אבא, שהיה בן בית במשפחת שרון עוד מתקופת ה־101, התקשר ללילי שרון ושאל מה קרה. לילי אמרה שאכן פרצה מלחמה ושאריק ירד דרומה. אבא לבש את המדים שהיו בבית, עלה על הרכב שלו והתקשר למוסד כדי לקבל אישור להתגייס לצה"ל. האישור התקבל והוא נסע לבית משפחת שרון, לקח נעליים אדומות וירד לקו החזית.

"הוא חבר שם לחפ"ק של אריק שרון, שמינה אותו לתפקיד מבצעי בחפ"ק. יום לאחר שהאוגדה של שרון חצתה את התעלה אבא נהרג בהפצצה מצרית. אין לי מושג אם זאת הייתה ארטילריה או הפצצה אווירית. בכל אופן, אבא שידר תחושה שהוא לא הולך להיהרג. הוא שלח מכתבים מהחזית לאמא, והיא גם קיבלה ד"ש דרך לילי שרון".

מתי נודע לכם על מותו?

"הוא נהרג בדיוק ביום הנישואים ה־23 של הוריי, בגיל 46. את הבשורה על האסון קיבלנו בדיליי. זה הוסתר אפילו מאריק. אריק ידע שאבא פצוע. הידיעה על מותו הגיעה קודם לגיה, אשתו של יוס'לה, למוסד ורק אז למשפחה".

את השיר "אנחנו שנינו מאותו הכפר" כתבה נעמי שמר ב־1966. "השתמשתי בחומרים מהסיפורים ששמעתי מזאבל'ה ומיוסל'ה על המלחמות והחיים שלהם", סיפרה בראיון לאמיר קמינר בגיליון חגיגות היובל למדינה של "ידיעות אחרונות", שם נחשף הסיפור שמאחורי השיר. "למשל, כשלזאב'לה נמאס לעבוד בגן הירק בנהלל, הוא היה אומר 'אני צריך קילו מסמרים‭,'‬ והולך למרכז הכפר לפגוש את יוסל'ה. סיפורי אלף לילה".‭

כשנשאלה האם לא מדובר בשיר נבואי, שכן זאב'לה מצא את מותו במלחמת יום כיפור, אמרה: "בהלוויה מישהו מהמשפחה של זאבל'ה אמר לי: 'את נתת בו עין הרע'. ‬כשכתבתי את השיר, הייתי צעירה, תמימה, ולא היו לי פחדים מעין הרע כמו שיש לי היום, ושלא הייתי מעיזה לעשות דבר כזה. פשוט, הסיפורים שלהם היו חומר בניין לשיר, ונכנסו לתוך הבצק, וככה עושים אמנות‭."‬

"יוס'לה וזאב'לה ידעו שהשיר עליהם. אמא השמיעה להם אותו", אומרת ללי. "אנשים אמרו לה, 'איך את כותבת שיר שבו אחד מהגיבורים נהרג בזמן ששניהם חיים?' והיא ענתה: 'דברים כאלה 'קורים כאן'. ההשראה שלה לשיר הגיעה מכל מיני זוגות חברים, לא רק מהם. היה צמד כזה שנקבר בכנרת, זה לצד זה - ושניהם בני כיתתה של אמא".

היא שמרה שנים על קשר שתיקה סביב הסיפור שמאחורי השיר.

"אמא לא דיברה על סיפור השיר, בגלל הטרגדיה של זאב'לה", אומרת בתה, "עד שבשנת 93', 20 שנה אחרי המלחמה, רשת ג' ערכו מצעד, שבו נשאל הציבור מהו השיר האהוב ביותר של נעמי שמר. 'שנינו מאותו הכפר' נבחר. היא הייתה מאוד נרגשת, ואז סיפרה לראשונה את הסיפור שמאחוריו".

שמר כתבה את השיר עבור חברה הטוב, יוסי בנאי. "היות שהשיר נכתב מלכתחילה כשיר זיכרון, לא חשבתי שאני אעשה מעשה נורא בזה שאחד מהגיבורים נופל בקרב‭,"‬ אמרה לאמיר קמינר באותו ראיון. בנאי לא ביצע אז את השיר, והוא נגנז, עד שהגיע ללהקת פיקוד מרכז.

אמנון, מתי הבנת שהשיר נכתב על אביך?

"מאז ומעולם ידעתי את זה, כולם יודעים שהשיר נכתב על אבא, גם החברים הקרובים שלי ידעו שזה על אבי".

אחרי מלחמת ששת הימים הודפס "אנחנו מאותו הכפר" (כך נקרא אז‭,(‬ שעדיין לא בוצע, בספרה של שמר "כל השירים". זאת הייתה תקופת הפריחה של הלהקות הצבאיות. כמו שללהקת הנח"ל היה את "היה לי נער"‬ ולחיל הים את "מה אברך"‬, התבקשה להקת פיקוד מרכז לצרף לרפרטואר שלה שיר שכול־עצב־גבורה ובחרה בשיר. עם חברי הלהקה נמנו אז שלמה בראבא, שם־טוב לוי, דני וסלי, עמרי ניצן, גידי אמיר, דני עמיהוד, ניצה שאול, אפרת לביא, גליה ישי, קורן יצחקי, אתי שילוני ורחלי דר.

בכורת התוכנית של להקת פיקוד מרכז נערכה בהפסקה של פסטיבל הזמר והפזמון בבנייני האומה בירושלים, יום העצמאות תשכ"ט. הפעם הראשונה שהפסטיבל שודר בטלוויזיה הישראלית, ואת המקום הראשון קטפו יהורם גאון ו"בלדה לחובש".

"שלוש שנים השיר שכב במגירה", אומר דני וסלי, סולן השיר. "כשנעמי הבינה שיוסי בנאי לא מתכוון לעשות עם זה שום דבר, היא הציעה את השיר ליאיר רוזנבלום ולדני ליטאי, שעבדו איתנו. השיר במקור הוא שיר פשוט, אבל מה שמייחד אותו בין השאר היא המציאות שבה הוא יוצא. והמציאות הייתה הימים שאחרי מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, כשחיילים נהרגו בחזיתות".

איך דווקא אתה זכית להיות סולן השיר?

"בהתחלה בחזרות נתנו לכל אחד בית. רק אחר כך ההחלטה השתנתה. הוא הלך ונעשה יפה יותר עם העיבוד של יאיר רוזנבלום. את הכוח האמיתי שלו הרגשנו בתגובות של הקהל. בפעם הראשונה שרנו אותו בהפסקה של פסטיבל הזמר, בבנייני האומה, בזמן שספרו את הקולות. זאת הייתה ההופעה הראשונה שלי בחיים מול 3,000 אנשים! והיא עוד שודרה ברדיו. כששרנו הייתה דממה באולם, זה היה מצמרר, ואז הרמנו את העוצמה של השיר. ראיתי מישהו מוחה דמעה בקהל, והוא, אני מאמין, לא היה היחיד. עם סיום השיר היה פרץ אדיר של מחיאות כפיים. הפרמיירה של הלהקה נערכה בבית החייל בתל־אביב. אנשים באולם בכו כששמעו את השיר. במלחמת ההתשה הופענו במוצבים יום אחרי שנהרגו בהם חיילים בהפגזה, או לפני שהם יצאו למרדפים".

רגע לפני שאנחנו נפרדים, כשאני שואל את יוס'לה האם השיר עדיין מרגש אותו כמו פעם, הוא אומר: "ברור שהוא מרגש אותי, מאוד, אי־אפשר שלא, ואני גם מתגעגע לזאב'לה".

אנחנו שנינו מאותו הכפר

מילים ולחן: נעמי שמר

אנחנו שנינו מאותו הכפר

אותה קומה, אותה בלורית שיער

אותו חיתוך דיבור מה יש לומר

הן אנחנו מאותו הכפר

אנחנו שנינו מאותו הכפר

שדה ירוק חצינו עד צוואר

בערב שבנו יחד לכיכר

כי אנחנו מאותו הכפר

ובלילות שישי

כשרוח חרישי

בצמרות שחורות עובר

אז אני אותך זוכר

תמיד בפרדסים ובשדרות

אהבנו את אותן הנערות

אבל תמיד אמרנו - אין דבר

זה הכל נשאר בתוך הכפר

ברחנו אל אותם המקומות

לחמנו בשלוש המלחמות

זחלנו על קוצים ועל דרדר

אבל שבנו יחד אל הכפר

ובלילות שישי...

אני זוכר בקרב שלא נגמר

פתאום ראיתי איך אתה נשבר

וכשעלה השחר מן ההר

אז אותך הבאתי אל הכפר

אתה רואה - אנחנו כאן בכפר

כמעט הכל נשאר אותו הדבר

בתוך שדה ירוק אני עובר

ואתה מעבר לגדר

ובלילות שישי...