חמישי 26 בנובמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    אהוד מניף את אחיו הצעיר גלעד
    מגזין חג • 26.04.2020
    למה זה כך?
    רס"ן אהוד דפנא, כך ייכתב לימים בתיאור מעשה הגבורה שהעניק לו את עיטור העוז אחרי מותו, הגיע מיוזמתו לרמת הגולן והצטרף לקרבות במלחמת יום הכיפורים, עד שנהרג מפגז נ"ט והוא בן 34 בלבד. סבו, המשורר משה דפנא, זכה לראות את השיר שכתב לו, "הודי חמודי", הופך לאחד משירי הילדים האהובים בישראל לפני שנפטר ב־1963, אך נחסך ממנו לדעת מה עלה בגורלו של נכדו האהוב. שמונה עשורים אחרי שנכתב, מצא אחיו של אהוד בארגז ישן את הנייר המקורי עם השיר בכתב ידו של סבו. "אני לא מתרגש בדרך כלל, אבל התרגשתי. אמרתי, זה נייר מכובד מאוד, מ־1942. זה הסיפור"
    ליאור בן-עמי

    "זֶה הוּדִי חֲמוּדִי הוּא יֶלֶד קָטָן/ גָּר הוּא הַרְחֵק שָׁם בְּעֵמֶק בֵּית שְׁאָן/ עֵינַיִם לוֹ תְּכֵלֶת וְרֹאשׁ לְבַנְבַּן/ פֶּה לוֹ מָתוֹק מְחַיֵּךְ וּמַקְשָׁן/ שׁוֹאֵל בְּלִי הֶרֶף הוּא: לָמָּה זֶה כָּךְ?/ "לָמָּה וְלָמָּה" מַעֲבִיר הוּא בַּסָּךְ/ הוּדִי חֲמוּדִי, הוּא בֶּן-אֲבִיטַל/ שְׁאֵלָה רִאשׁוֹנָה אֶת אָבִיהוּ שָׁאַל:/ לָמָּה טָלֶה עֵת יִפְתַּח אֶת הַפֶּה/ יוֹדֵעַ לוֹמַר לִי אַךְ מֶה וְרַק מֶה?"

     

     

    בכתב יד מדויק וסימטרי, המשרטט 18 בתי שיר, שתי שורות כל אחד, מתועדת היסטוריה מלפני קום המדינה. על הדף הזה, שלאורך שנים ארוכות היה דחוס בארגז בתוך מחסן מאובק ונחשף כעת, מופיע שיר שכתב סב לנכדו לפני שמונה עשורים. כולם מכירים את השיר, "הודי חמודי". למרות שבראש אותו הדף, מעל בתי השיר ומילותיו, מופיע השם: "הודי. למה".

     

    הסבא, המשורר המנוח משה דפנא, זכה לראות כיצד השיר, המתאר מפגש מלא התפעלות של פעוט עם העולם הגדול שבחוץ, הופך לאחד משירי הילדים האהובים והמפורסמים בישראל, אבל נחסך ממנו מלראות כיצד נכדו האהוב, גיבור השיר, הופך לגיבור קרב, זוכה עיטור עוז, ונהרג במלחמת יום הכיפורים מירי נ"ט סורי.

     

    ממצא מרגש. השיר בכתב ידו של משה דפנא
    ממצא מרגש. השיר בכתב ידו של משה דפנא

     

    מה היה אומר הסב אילו נגזר היה עליו להיות עד למות נכדו, גיבור אותו השיר? "בזמנו, הסבים לא היו כמו היום, מלאי רגש, חיבוקים, מפנקים. זו הייתה תקופה אחרת", מנסה להעריך יעל כהן, 74, אחותו של אהוד, "אבל היה לו קשה מאוד. אהוד היה נכד ראשון. הוא השקיע בו. לקח אותו לטיולים. הנחיל לו מהידע שלו. בתקופה שסבא כתב את השיר, אהוד היה ה־נכד".

     

    "הוא היה לוקח את זה קשה מאוד", מסכים ערן לוין, 79, בן דודו של אהוד, "זה היה הורג אותו. ובסוף היה כותב עוד שיר. כדי לבטא את הצער. אין לי ספק שכל הרגשות היו יוצאים במילים".

     

    יש פה, בסיפור המיוחד הזה, על הסב והנכד שלא אהב את השיר שנכתב למענו, סודות נוספים שנחשפים רק עכשיו. יחד עם אותו דף שיר ישן שנשמר בארגז וצץ לפתע אחרי 78 שנה. כמו משפחה שלמה של המשורר המפורסם, שצאצאיו לא ידעו על קיומה.

     

    ילדים צחקו עליו בגלל השיר

     

    סב, נכד ושיר. משה ואהוד דפנא
    סב, נכד ושיר. משה ואהוד דפנא

     

    מילות "הודי חמודי" הם פרטי עלילת תחילת חייו של אהוד דפנא, בעל עיני תכלת, ראש לבנבן, כלומר בלונדיני, שגדל בקיבוץ מעוז חיים שבעמק בית־שאן. הבכור לשלושת אחיו, יעל, יואב וגלעד; בן למלכה ולאביטל, המוזכר בשיר כאותו אב שנשאל על ידי בנו שוב ושוב: למה הטלה אומר, 'מה'? למה ירח מגיח בלילה? ולמה בורח הצל מהאור?

     

    האם היה סקרן כל כך, או סקרן מאחרים? הוריו כבר אינם בחיים כדי להשיב על כך. ואחותו יעל, שנולדה כשאהוד היה בן שש וחצי, יכולה רק להעריך. "ילד בן שלוש שואל הרבה שאלות", היא אומרת, "יכול להיות שבעיני סבא זה היה מיוחד".

     

    "הוא היה סקרן מאוד", קובע בן הדוד ערן לוין, הצעיר מאהוד בשנה, "אבל ככל שהתבגר נעשה פחות סקרן. פחות מאושר. יותר עצוב. מהסיבה שלא הלך לו כל כך. כבחור צעיר בקיבוץ הוא עבד עם פרות, סוסים. אחר כך במחסן. חזר לצבא. משהו שם לא הלך. חוסר מזל כזה. הוא היה מוכשר מאוד. חוש הומור מצוין. אבל הוא הבין שלא התקדם כמו שהכישורים שלו היו".

     

    אלא שכאן, נדמה, אנחנו מקדימים את המאוחר. הסיפור המשפחתי מתחיל, כאמור, בסב משה דפנא (בלאוושטין), שנולד ב־1884, ועלה מאוקראינה. בארץ נישא לבלה הנקין, ממשפחת הבילויים בגדרה, ונולדו להם שני ילדים: אביטל וטובה. "הסבתא הייתה דומיננטית, ניהלה את העניינים", יעל נזכרת, "סבא היה איש ספר. כשהייתי באה, תמיד היה יושב עם מישהו. תמיד היו בבית סופרים, משוררים. סבא היה גם מורה לעברית, טבע, ספורט. ידען כזה. היית מסתובב איתו, על כל פרח ופרפר ידע. ולא רק את השם. הייתה חשובה לו עברית נכונה, היגוי נכון. חס וחלילה אם הייתה לך טעות, כמו שמדברים היום".

     

    "לאורך השנים לא התייחסנו במשפחה לעניין השיר. אנחנו קיבוצניקים, צנועים". האחים דפנא: אהוד הבכור עם יואב, גלעד ויעל
    "לאורך השנים לא התייחסנו במשפחה לעניין השיר. אנחנו קיבוצניקים, צנועים". האחים דפנא: אהוד הבכור עם יואב, גלעד ויעל

     

    היום דפנא זכור בעיקר הודות לשירי הילדים שהותיר אחריו: "אמא יקרה לי", "היורה", וכמובן "הודי חמודי", שהולחן על ידי נחום נרדי, וזכה לביצוע של גדולות הזמרות באותם ימים, שושנה דמארי, יפה ירקוני, אסתר עופרים, רוחמה רז. אלא שבזמן אמת, הנכד אהוד לא בדיוק התחבר לשיר. כלומר לא התחבר בכלל. "בתור ילד אחי מאוד לא אהב את השיר", מספר אחיו הצעיר גלעד, בן 68, "ילדים צחקו עליו בקיבוץ. היו מקניטים בגלל השיר".

     

    "הוא לא סבל אותו. לא הרשה לשיר את השיר", מאשר ערן לוין, "אבל לאט־לאט זה נרגע. כמה אפשר להיות נגד השיר? הרי סבא שלך כתב אותו למענך".

     

    בני הדודים בילו בילדותם תקופות ארוכות יחד. בחופש הגדול נהגו לישון אחד בבית השני, אצל אהוד בקיבוץ, או אצל ערן ברחוב הרקפות בחיפה. "היינו זורקים אבנים, גם אחד על השני. פעם הוא פצע אותי במצח", לוין נזכר, "והיה איזה משחק מעניין שאהבנו. היינו לוקחים חבל עבה באורך מטר, מטר וחצי, ואליו קושרים חוט דק. את החבל העבה היינו מניחים ברחוב, ועומדים איזה 30 מטר משם. כשאנשים היו עוברים, בעזרת החוט הדק היינו מזיזים את החבל. אנשים שהלכו ברחוב חשבו שזה נחש. הם היו צורחים, בורחים, ואנחנו מתגלגלים מצחוק".

     

    כוח של חמישה טנקים

     

    הפתעה בארגז. גלעד דפנא, היום
    הפתעה בארגז. גלעד דפנא, היום

     

    באוגוסט 1957 התגייס אהוד לשריון. לאחר השירות הצבאי, ולאחר שעסק בגידול בקר במשק, עזב את מעוז חיים והתחתן עם חווה. השניים התגוררו בכרמיאל תחילה, ואחר כך בבאר־שבע. ובין לבין נולד אייל, בנו היחיד של אהוד.

     

    במלחמת ששת הימים, במהלכה יצא בראש סיירת לכיוון ג'נין, אהוד נפצע ברגלו ופניו ספגו רסיסים. למרות נכות שנותרה לו, לא ויתר על שירות קרבי ובהמשך אף חתם קבע. תוך כדי התגרש, ובאוקטובר 1971 הכיר את שושנה בכר, מי שהייתה מיועדת להפוך לאשתו השנייה. ולא נישאה לו מעולם. לו או לאחר.

     

    בכר, היום בת 72, מתגוררת בנס־ציונה. היא מוכרת כאלמנת צה"ל. ולא קל לה לדבר. זו התקופה, היא מתנצלת, הקורונה, וגם הימים לפני יום הזיכרון, העובדה שהשנה לא נערכים טקסים. "פצע פתוח", היא מתארת את סיפור נפילת אהובה, ולא משנה שחלפו כמעט 47 שנה, "יש געגועים. תמיד ישנם", היא אומרת, "געגועים של החמצה, של לאבד אדם כזה".

     

    את אהוד הכירה כשעבדה בתע"ש, הוא היה אז בצבא ובא לביקור שם. "ומאז שנפגשנו היינו יחד", בכר משחזרת, "היה קליק, קשר חזק מההתחלה, לא היו ספקות שנהיה יחד. עברנו לגור ברמת־גן. הוא היה יוצא דופן. אהב מאוד טבע, טיולים. זה מה שקישר בינינו. היינו בדיוק שנתיים חברים, עד אוקטובר 1973".

     

    והשיר, אני שואל. "מההתחלה ידעתי שזה עליו", היא משיבה, "אבל כשהכרתי אותו הוא לא התעסק בזה. הוא היה אדם צנוע. אני תמיד תוהה מה היה אומר אם היה יודע שככה יזכרו אותו. אני אף פעם לא קראתי לו הודי. הוא שנא שקוראים לו ככה. רק אהוד".

     

    כשפרצה המלחמה של 1973 אהוד היה משוחרר טרי יחסית משירות הקבע. "הוא היה אצל ההורים שלי", משחזרת האחות יעל, "גלעד היה בצבא, הוא היה טייס. ואת יואב גייסו לשריון. לו לא קראו. הוא אמר: 'האחים שלי כן, ואני לא?' יש כאלה שברחו, לו היה חשוב לתרום. הוא לא היה משובץ, אז שיבץ את עצמו".

     

    רס"ן אהוד דפנא, כך ייכתב לימים בתיאור מעשה גבורתו, הגיע מיוזמתו לרמת הגולן, אירגן פלוגת טנקים משיירי יחידות אחרות, הצטרף לקרבות הבלימה, והשתתף בניסיון הראשון לכיבוש תל שמס. ב־15 באוקטובר 1973, כשהוא בן 34 בלבד, הילד מהשיר נפגע מפגז נ"ט שירו הסורים בעת שהיה בצריח הטנק. לאחר מותו הוענק לו עיטור העוז על כך, ש"במעשיו ובלחימתו גילה אומץ לב רב, תושייה ודבקות במשימה – על אף מגבלות גופניות, בהיותו נכה ממלחמת ששת הימים".

     

    מי שלחם לצד אהוד באותם ימים הוא תא"ל (מיל') יאיר נפשי, 76, אז סא"ל צעיר, מגיבורי המלחמה ההיא. "עברתי את נתיב הקרבות הקשה ביותר ברמת הגולן. איבדתי מפקדי פלוגות, קצינים, מפקדי טנק", הוא משחזר. את אהוד הכיר שנים קודם, אלא שגלגול המלחמה הוביל אותם להיפגש שוב. "כשהכוח שאליו הצטרף נפגע בתל שמס, הוא הגיע אליי. היה לו כוח של חמישה טנקים".

     

    ונפשי היה שם כשאהוד נפל. "אני נזכר בזה עכשיו ויש לי דמעות בעיניים", הוא אומר מביתו בחיפה, ומשחזר איך עמד מעל האלונקה והביט בילד מהשיר. "הוא היה מכוסה בשמיכה. הרמתי אותה וראיתי את הפגיעה. הבנתי שאין מה לעשות. כיסיתי חזרה. שאלתי את הדוקטור שעמד ליד, אתה יודע מי זה? הוא לא הכיר אותו. זה הודי חמודי, אמרתי לו. כל ילדי ישראל התחנכו אז על השיר הזה. בשבת בצהריים הייתה ברדיו תוכנית שירים עבריים, ורבע שעה אחרונה שירי ילדים. ואז עמדנו ליד האלונקה שלו, צוות הטנק שלי והתאג"ד - מעט מאוד נשארנו – וזימזמנו את השיר. באותו רגע הרגשתי איך כל התמימות של הילדות, של שירי השבת, סמלי הילדות שלנו, הכל הולך. ואז היה צריך לחזור למלחמה. אז אני מניע את הטנק, מתרחק מהאלונקה, אבל קודם מצדיע. ככה נפרדתי מאהוד".

     

    ואז נפשי מסכם. ומדבר על דברים שהוא לא יכול לשכוח. "מלחמה זה דבר אכזר", הוא אומר, "ויש לה ריח. מלחמה זה דבר מסריח. בלילות הייתי מריח גומי שרוף. סולר שרוף. ריח של גוויות. והאוויר עומד, שום דבר לא מתנדף. ואתה שומע יללות תנים, אף פעם לא שמתי לב לזה, אבל במלחמה אתה שם לב. במלחמה הזו ניצחנו, אבל איבדנו בה הרבה סמלים. אהוד אחד מהם". ואחרי זה הוא מבקש: "תכתבו על אהוד עם הרבה נשמה. זה מגיע לו. זה מגיע לנו".

     

    כשהבשורה הגיעה לעורף, האחות יעל טיפלה בתינוקות בקיבוץ. "שני בני כיתה באו לבשר לי", היא נזכרת, "היו לי עוד שני אחים בצבא, אבל לפי תחושות הבטן ידעתי שזה הוא. איך שבאו, שאלתי: 'זה אהוד?' זה היה מובן מאליו". בת הזוג שושנה זוכרת שמישהו מהקיבוץ התקשר אליה לעבודה. ואמר שכדאי שתבוא, כי קרה משהו, בלי לפרט. "לא רצו להגיד לי בעבודה", היא אומרת, "נסעתי לקיבוץ, וברגע שראיתי את אמא שלו, היה לי ברור מה קרה".

     

    רוב הזיכרונות הם מתמונות

     

    אייל דפנא, בן 54, היה בן שבע כשאביו נפל. זה גיל שכבר אמורים לזכור. אבל אייל לא זוכר הרבה מאביו. כלומר, לא זוכר כמעט כלום. "תמונות והבזקים פה ושם", הוא מתנצל, "הוא היה בקבע, אני בקיבוץ. ראיתי אותו בסופי שבוע, וגם לא כל סוף שבוע. ומה שכן זכרתי כנראה הודחק. בכל זאת, ילד קטן, טראומה. אני זוכר למשל שרכבנו על סוסים. היה כיף. אבל הרגעים קטנים. רוב הזיכרונות מתמונות, לא מהחיים".

     

    גם את הרגע שבו נודע על נפילת אביו הוא לא זוכר יותר מדי. או שמעדיף לא להיכנס לזה. "לא זוכר מי אמר לי. בטח אמא שלי, אבל זוכר שקראו לי", הוא מתאר, "זוכר את ההרגשה".

     

    אבל יש רגע שהוא כן זוכר בבירור. הרגע שבו צולמה התמונה המפורסמת של אביו, כשהוא עם משקפיים חצי כהים, סיגריה תקועה בקצה הפה. "זו תמונה שצולמה פחות או יותר שנייה לפני שיצא לצבא, למלחמת יום הכיפורים. הוא היה בכיפור בקיבוץ, ואז פשוט יצא ונסע. זה צולם ליד הבית של סבא וסבתא או במגרש חניה. זו בעצם הייתה הפרידה".

     

    היום נינו של המשורר, ובנו של "הודי חמודי", הוא טכנאי סאונד, אב לשניים, בני תשע ו־11. ממשיך את השושלת, אני שואל. "משה דפנא היה משורר", הוא משיב, "הוא כתב שירים. אני מתאר לעצמי שאהב מוזיקה. אני לא כותב שירים. אני פשוט מקליט אותם. אז אולי מהבחינה הזאת אפשר להגיד שכן, למרות שבעיניי הקשר לא יותר מנסיבתי".

     

    אני שואל איך זה להיות הבן של הילד המפורסם. "דבר ראשון הוא כבר לא כל כך מפורסם", אייל משיב, "אולי בדורות קודמים כן. אבל זו גאווה. יש עוד כאלה שעושים הקשרים. אנשים שהכירו אותו אישית או הכירו את הסיפור, או את שם המשפחה. אבל לא הובכתי מזה אף פעם. שלא כמו הסיפורים עליו".

     

    מאיפה צצה פתאום משפחה?

     

    בדיוק עשר שנים לפני נפילתו של אהוד, באוקטובר 1963, הלך לעולמו הסב. לאחר מותו של משה דפנא עבר הארכיון האישי שלו אל בנו אביטל, משורר בעצמו. ארגז אוצר הכולל כתבי יד מקוריים, מסמכים, תמונות משפחתיות יוצאות דופן, בהן של הסב ונכדו, ואפילו מכתבים ששלח לבני משפחתו כשהיה בשליחות במינסוטה. באחד המכתבים, למשל, שכותרתו "אגרת שלישית", מתאר באריכות משה בפני אביטל את מערכות המקצב המשמשות בשירה. "המשקל ימה הוא איפוא היפוכו של המשקל טרוכי. בתפיפה: תם־תם; תם־תם, היינו הדפיקה השנייה חזרה מהראשונה", הוא מסביר לבן.

     

    ב־1980 נפטר אביטל. החומר הארכיוני של הסב נותר בקיבוץ, אצל מלכה, רעייתו של אביטל. כשזו הלכה לעולמה, ב־1996, עברו הפריטים הישנים אל בנה גלעד, אחיו הצעיר של אהוד דפנא. "מאז זה נשאר אצלי בארגז, זרוק במחסן, במשך שנים ארוכות", מספר גלעד. אלא שלפני מספר חודשים, בדרך מקרה, התגלה כתב היד של השיר המפורסם. ותוך כדי, כלומר מעט קודם, גם נחשפו כמה סודות משפחתיים. זה קרה בשלבים. פעמיים חזר גלעד אל הארגז ההוא של סבו.

     

    הפעם הראשונה הייתה בעקבות שיחה מפתיעה שקיבלה אחותו יעל לפני כשנתיים. "יום אחד", היא משחזרת, "הטלפון מצלצל. 'יעל?' אני אומרת כן. 'הנכדה של משה דפנא?' אני שואלת מי מדבר. 'הנכד של אחותו'. אני אומרת: 'סליחה? לא הייתה לו אחות'. 'בכל אופן', האיש אומר, 'יש לי תמונה שלו. את רוצה שאשלח?' 'כן, שלח'. לקח לו כמה חודשים. לא זיהיתי את סבא שלי, אבל מאחורי התמונה ראיתי את כתב היד שלו".

     

    יעל העבירה את התמונה לאחיה גלעד. "זו הייתה תמונה של רוסי עם שפם", מתאר גלעד, "אמרתי: זה לא הוא, לא דומה לכלום. אבל הלכתי לחפש בארגז. ופתאום: אותה תמונה. ומתברר שזה כן הסבא".

     

    "ואז", הוא ממשיך, "תוך כדי חיפוש בחומרים ששם, מצאנו אילן יוחסין שהולך הרבה מאוד שנים אחורה. ומתברר שלסבא הייתה משפחה מאוד גדולה, הם היו יחד שבעה אחים שהגיעו לארץ, ועוד כמה שנפטרו קודם. ההערכה שלנו היא שאשתו, סבתא שלי, ממשפחת הבילויים, לא סבלה את האחים של הסבא. אז סבא שמר על קשר עם האחים בלי שידעו. בכל מקרה, הכל היה סודי. לא ידענו שהיו לו אחים. התגלתה משפחה ענקית שלא הכרנו. ועשינו פגישה, עם הילדים של האחים של הסבא. והכל מתמונה אחת".

     

    "חמולה מפה ועד בויבריק. משהו עצום", מוסיפה יעל, "ידענו שסבא הגיע צעיר לארץ, סבתא ילידת גדרה, התפתח רומן, וזהו. לא ידענו שיש לו משפחה בכלל. זה היה לנו נורא מוזר. מאיפה צצה פתאום משפחה?"

     

    לפני חודשים ספורים גלעד חזר אל הארגז ההוא. זה קרה כשעמד לעבור דירה מרעננה לכפר־סבא. ותוך כדי שאירגן את הבית, פישפש שוב באוצר שהשאיר אחריו סבו. "ואז, פתאום, בין הדברים מצאתי את הנייר של 'הודי חמודי'", הוא משחזר, "את כתב היד של סבא שלי הכרתי, ראיתי הרבה דברים שלו. דומה לכתב היד של אבא שלי. אמרתי: 'אהההה', זה מאוד הפתיע אותי. אני לא מתרגש בדרך כלל, אבל התרגשתי. אמרתי, זה נייר מכובד מאוד. מ־1942. זה הסיפור".

     

    לפני מספר חודשים פירסמה שרון כהן, מנהלת קהילות דיגיטליות של "הספרייה הלאומית", פוסט העוסק במשורר ובנכדו בקבוצת "הסיפורי מאחורי". בעקבות כך פנתה אליה בתו של גלעד דפנא, סיפרה על כתב היד ההוא, והציעה להעביר לספרייה הלאומית את הארכיון של המשורר. בספרייה הלאומית התלהבו כמובן, והתרגשו מנייר השיר המקורי שנמצא.

     

    "לאורך השנים, אצלנו במשפחה, לא התייחסנו לעניין של השיר", מסכם גלעד דפנא, "אנחנו בקיבוץ צנועים. אוקיי, שיר ילדים, על הכיפאק, ויפה שסבא שלי כתב אותו, אני לא מזלזל. בסדר. כל פעם מפתיע אותי מחדש כמה אנשים מתרגשים מזה".

     

    הודי חמודי

     

    מילים: משה דפנא

    לחן: נחום נרדי

     

    זה הודי חמודי הוא ילד קטן,

    גר הוא הרחק שם בעמק בית־שאן

     

    עיניים לו תכלת וראש לבנבן,

    פה לו מתוק מחייך ומקשן

     

    שואל בלי הרף הוא: למה זה כך?

    "למה ולמה" מעביר הוא בסך

     

    הודי חמודי, הוא בן אביטל,

    שאלה ראשונה את אביהו שאל:

     

    למה טלה עת יפתח את הפה

    יודע לומר לי אך מֶה ורק מֶה?

     

    ולמה צביה הפרה החומה

    יודעת לומר לי גם מוּ וגם מָה?

     

    הודי חמודי, הוא בן אביטל,

    שאלה שנייה את אביהו שאל:

     

    למה העגל הרץ למרחב

    שולח למעלה־למעלה זנב

     

    ולמה צנונית קטנה, אדומה

    שולחת זנב דק אל תוך אדמה?

     

    הודי חמודי, הוא בן אביטל,

    שאלה שלישית את אביהו שאל:

     

    למה השמש תמיד הראשון

    לרדת בערב לשכב ולישון

    ולמה ירח הוא דווקא בליל

    יוצא מביתו והולך לטייל?

     

    "למה ולמה" רבות עוד שאל

    זה הודי חמודי, הוא בן אביטל

     

    למה אוהב כה הצל את העץ?

    מבוקר עד ערב אצלו הוא רובץ

     

    למה בורח הצל מהאור -

    השמש מציץ בו, נסוג הוא אחור

     

    למה הרוח מכה אילנות?

    ולמה בוכים כה יונים ויונות?

     

    למה כנפיים ניתנו רק עוף? -

    ועוד הוא שואל בלי קץ ובלי סוף

     

    אך תענהו אם כך ואם כך -

    ו"למה" חדש אז מפיהו יצמח

     

     


    פרסום ראשון: 26.04.20 , 13:41