ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: ראובן קסטרו
    מגזין חג • 26.04.2020
    נפרדנו כך, הייתה שממה
    בבוקר שבו נמצא דודו טופז ללא רוח חיים בתאו בבית המעצר ניצן, שם המתין לתחילת משפטו באשמת תקיפות אלימות של אנשי תקשורת, סמדר שיר לא יכלה יותר לסחוב את משא הסוד שהסתירה במשך כמעט 40 שנה. תמיד סירבה לספר על מי כתבה הנערה בת ה־14, תלמידה בבית ספר דתי, את "נפרדנו כך", שהפך ללהיט בביצוע אבנר גדסי. עכשיו היא חוזרת לרומן האסור עם הכוכב היפה והמבוגר ממנה כמעט בעשור, לכאב שהוליד את מילות השיר, ולעצה שקיבלה מתרצה אתר, בתו של נתן אלתרמן, היחידה שידעה: "שמרי נפשך"
    סמדר שיר

    בבוקר ההוא – יום חמישי, 20 באוגוסט 2009 – צלצול הטלפון העיר אותי לפני שבע. תחקירנית. "את יכולה לעלות לשידור?" שיפשפתי עיניים. "דודו טופז התאבד. מצאו אותו בתא שלו, מת".

     

    "מה???"

     

    אני לא זוכרת מה הרגשתי באותו הרגע. לא נראה לי שבכלל הרגשתי משהו. לא האמנתי שדודו שלח יד בנפשו. לא האמנתי שדודו מסוגל לעשות את זה לשלושת בניו. האמת? עד היום הזה אני בטוחה שהיה שם משהו אחר.

     

    התכנסתי בעצמי, בחדר. הטלפון המשיך לטרטר, אבל לא רציתי לדבר. במשך שעות התבודדתי כך, עטופה בשקט, עד ששמו של רון ירון, אז עורך "ידיעות אחרונות", הופיע על הצג.

     

    "מי ייתן בלהקה צבאית צ'אנס לתימני משכונת התקווה?" גדסי ושיר כיום | צילום: טל שחר
    "מי ייתן בלהקה צבאית צ'אנס לתימני משכונת התקווה?" גדסי ושיר כיום | צילום: טל שחר

     

    "את בסדר?" הוא גישש. "שמעת?"

     

    "ברור", קמתי מהכיסא. הוא יודע? לא, מה פתאום. הרי אף אחד לא יודע. אפילו לא בעלי. אז למה כולם מצלצלים אליי? תוך כדי שיחה תירגלתי נשימות עמוקות. אם השם שלי צץ בראשו של כל מי שיש לו יד ורגל בתקשורת, זה לא מפני שהוא יודע, אלא פשוט מפני שהייתי האחרונה שראיינה את דודו טופז. לבקשתו. עוד נשימה. מתאמצת להירגע. אף אחד לא יודע ואף אחד לא יידע. זה מקצועי. נטו עבודה. הסוד שלי, שלו, שלנו, לא נחשף.

     

    "את רוצה לכתוב משהו על דודו?" שאל העורך הראשי. "עכשיו אחת וחצי, יש לך שעתיים. בארבע, בערך, סוגרים את המוסף לשבת".

     

    "כבר כתבתי על דודו", שמעתי את עצמי עונה.

     

    "בחורות יש כמו זבל אבל אהבה אמיתית אין". טופז הצעיר | צילום: שאול גולן
    "בחורות יש כמו זבל אבל אהבה אמיתית אין". טופז הצעיר | צילום: שאול גולן

     

    "מה כתבת?" הוא נדרך.

     

    ואז, מתוך המערבולת של צער ועצב, פלטתי את מה ששמרתי בסוד במשך יותר מארבעה עשורים. "על דודו טופז כתבתי, בגיל 14 וחצי, את "'נפרדנו כך'".

     

    סיפור אהבה כמו בסרט

     

    המון דברים שנאתי בשנות ה־70 של המאה שעברה, אבל יותר מכולם את ההגדרה "גיל הטיפשעשרה" שהוצמד לכל מי שחגג יום הולדת בן שתי ספרות. בעיני עצמי הייתי חכמה ובוגרת. את מה שלא העניקה לי המציאות השלמתי בעזרת הדמיון, ואת מה שראיתי בדמיון התאמצתי למצוא במציאות. היו אלה ניסיונות עקרים ומרים שתמיד הסתיימו בתסכול ומפח נפש, אך מעולם לא גרמו לי להרים ידיים שמפני שאלה, בדיוק אלה, היו השריטות והפצעים שהפכו אותי לכותבת.

     

     

    אמי, מורה במקצועה ובנשמתה, טוענת שהתחלתי לכתוב הרבה לפני שלמדתי קרוא וכתוב. אבי עליו השלום, מהנדס שהמציא פטנטים למכונות חקלאיות, טען שירשתי ממנו את הניצוץ, את הדחף ליצור יש מאין.

     

    בגיל שמונה, בין דפי "הארץ שלנו", הייתי ע"ק (עיתונאית קטנה) סמדר שינמן מתל־אביב. מרחוב צר ומנומנם בסמוך לצומת הסואן של דיזנגוף פינת שדרות בן־גוריון, שבאותם ימים עוד נקראו שדרות קרן קיימת. העובדה שכמעט מדי שבוע פורסם שיר או סיפור מפרי עטי תרמה רבות למעמדי בבית הספר הממלכתי־דתי "דיזנגוף", לבנות בלבד, שהיה צמוד לתחנת המשטרה. בכיתה ז' אולצתי לעבור שלוש פעמים את המבחן הפסיכומטרי שעל פיו נקבע השיבוץ לתיכון. פסגת השאיפות של כל משפחה דתית הייתה אז תיכון "צייטלין". אחרי המבחן הראשון שובצתי לבית ספר מקצועי לתפירה, אחרי המבחן השני שודרגתי לתיכון "פיטמן" לפקידות ואחרי המבחן השלישי המנהלת פסקה: "לא ייתכן שהכוכבת של 'הארץ שלנו' תקבל תוצאות של מטומטמת". איש לא איבחן את הדיסקלקוליה שגורמת לי לראות ספרות כנמלים.

     

    שמחת החיים שקיננה בי עד אז לא כבתה, אבל דעכה. גם קודם לכן נדמה היה לי שכל צער העולם מוטל על כתפיי, ובעקבות העלבונות התנדנדתי בין שנאה למרד. רק כשישבתי מול דף הצלחתי.

     

    לקראת סוף כיתה ח' נתקלתי בדודו טופז. במקרה. בערב הסקר, מבחן ענקי שהילך אימה על התלמידים. בשבוע שקדם למבחן הגורלי דגרתי על המחברות ושיננתי משוואות עם כמה חברות מהכיתה. בערב שלפני, כשהפסוקים והתרגילים כבר יצאו לנו מהאוזניים, החלטנו לנקות את הראש בסרט "סיפור אהבה", עם ראיין אוניל ואלי מק'גרו. הצגה ראשונה בקולנוע "חן" בכיכר דיזנגוף.

     

    טיילנו לנו ברחוב דיזנגוף, חמש נערות חסודות בחצאיות עד לברכיים ושרוולים עד למרפקים, ובדרך לכיכר חלפנו על פני בית הקפה "כסית", שהיה אז מעוזה של הבוהמה. לא, בעצם לא חלפנו על פניו. בכוונה האטנו את צעדינו, בתקווה לגלות פרצוף מוכר בין השולחנות שבחוץ, על המדרכה. מישהי הצביעה על בחור יפה תואר שישב בפנים. לא זיהיתי אותו, אך זו שהצביעה עליו טענה שהוא שחקן ושהיא ראתה אותו באיזושהי תוכנית. אם הוא באמת מפורסם, התלחשנו, כדאי שנבקש ממנו חתימה. אוטוגרף. מי תהיה האמיצה שתיכנס?

     

    "אני!" התנדבתי. כע"קית ב"הארץ שלנו" קפצתי על הצ'אנס לתפוס שתי ציפורים במכה אחת. גם לשמח את חברותיי לכיתה ומי יודע, אולי גם תצא מזה כתבה. בקומה זקופה נכנסתי לבית הקפה, כשארבע חברותיי מדדות אחריי כמו להקה, והזדהיתי כמעריצה. "לא ידעתי שכבר יש לי", דודו הופתע, סיפר שרק לאחרונה חזר מלימודים באקדמיה למשחק בלונדון ושאל למי יש דף. כל אחת שלפה מהתיק שלה מחברת. לראשונה הוא כתב "עלי והצליחי", לשנייה כתב "בהצלחה בכל אשר תלכי" ולשלישית "בהצלחה מחר במבחן".

     

    לי הוא כתב: "אני נותן לך אסימון, צלצלי אליי בעוד חמש שנים, כשתהיי גדולה".

     

    ביום המחרת, מול טופס הסקר, כבר לא יכולתי להתרכז. הראש שלי היה במקום אחר. גם הלב. חשבתי שזו אהבה. בדיוק כמו ב"סיפור אהבה", הסרט של אמש, שגרם לי לייבב. על דפי הטיוטה כתבתי את שמותינו ויישמתי עליהם את שיטת אהבה־קנאה־שנאה־ידידות שאמורה לקבוע את מידת ההתאמה בינינו, בהווה ובעתיד. ברור שזו אהבה, החלטתי. ממבט ראשון. הדדית. אז למה לחכות חמש שנים?

     

    "דודו? זאת סמדר מ'כסית'"

     

    כנגד כל הסיכויים התקבלתי לתיכון צייטלין היוקרתי, ובתחילת שנת הלימודים, בחול המועד סוכות, התקבלתי לנבחרת כתבי הנוער של "מעריב לנוער". קיבלתי תעודה. הייתי בעננים. אבל יום אחרי שפורסמו שמותיהם ותמונותיהם של הכ"נים הטריים, נכנס סגן המנהל לכיתה שלי. רב. כיפה שחורה. "מי זאת סמדר שינמן?"

     

    פחדתי להצביע. ידעתי שאם כבוד הרב בא לחפש אותי זה משהו רע. התלמידות מימין ומשמאל הצביעו עליי והוא התקרב לשולחן שלי בצעדים רועמים. "גברת שינמן הנכבדה, האם ידוע לך שכבודה של בת מלך פנימה? לתיכון שלנו לא ייכנס עיתון משוקץ עם תמונות של בנות ישראל בבגד ים".

     

    התכווצתי.

     

    "אם את רוצה להמשיך ללמוד במוסד החינוכי הזה", הוא הטעים, "תפסיקי לכתוב. תתפטרי מהעיתון. לא מחר, היום".

     

    ויצא.

     

    בצהריים חזרתי הביתה מובסת. אמא שאלה אם קרה משהו, ואחרי שמילמלתי "כלום, סתם" ועוד כאלה, היא ביקשה ממני לקפוץ לסופרמרקט. בניגוד להרגלי לא התווכחתי. הייתי שפופה ונבולה. הסופרמרקט החדש שנבנה אז בבן יהודה פינת גורדון הצטייר בעיניי כמו טיול לחוץ־לארץ. הכרתי את כל הקופאיות, מהביקורים שערכתי בו עם אמי, בימי חמישי, כשנזקקה לעוד זוג ידיים עם סלי הקניות לשבת. אמי חיבבה במיוחד את הקופאית בעלת הציפורניים הארוכות, המשוחות בלק ורוד־בזוקה. ממנה שמעתי שבבניין הגבוה שהוקם מאחורי הסופרמרקט גרים בני אצולה. השחקנים שושיק שני ואריק לביא, השחקנית רחל מרכוס, אלמנתו של נתן אלתרמן, וגם בתם תרצה אתר ומשפחתה. "תרצה אתר?" קפצתי. כתבו עליה בעיתונים.

     

    היא הייתה חתומה על "פתאום עכשיו, פתאום היום" של שלמה ארצי החייל, וגם על "אני חולם על נעמי" של חדווה ודוד. "ששש", היסתה אותי הקופאית עם הוורוד־בזוקה והצביעה על אישה שחיפשה משהו במקרר הקפואים.

     

    במדריך הטלפון איתרתי את המספר בביתה, הוא לא היה חסוי, ובאחד הימים אזרתי אומץ לצלצל אליה. שאלתי אם תסכים לקרוא שירים שלי, להעיר ולהאיר, והיא ענתה "בשמחה". מאז, כמעט מדי שבוע השארתי לה מעטפה בתיבת הדואר. ותרצה, למרות שגרה במרחק נשימה ממני, שלחה בדואר את חוות דעתה. "זה שטחי, זה לא מספיק מקורי", היא מתחה ביקורת צולבת ודווקא משום כך ראיתי בה מנטורית. המשכתי להזרים אליה מעטפות עם שירים בידיעה שאם וכאשר תגיע המחמאה היא תהיה אמיתית.

     

    דווקא בצהרי היום ההוא, כשזחלתי לסופר בפרצוף של תשעה באב, ראיתי את תרצה, בגודל טבעי, מול העגבניות והמלפפונים. בחוצפה של עיתונאית ניגשתי אליה ואמרתי "שלום, אני סמדר".

     

    עיני החתול הגדולות שלה התרחבו בפליאה. "אה, מהמעטפה? תגידי, מעניין אותך לכתוב פזמונים?"

     

    "כן, בטח", התלהבתי, "אבל יש לי בעיה". וסיפרתי לה על כבוד הרב.

     

    "מה הבעיה?" היא השתוממה, "תבחרי לעצמך פסבדון".

     

    "מה זה?" שאלתי במבוכה.

     

    "שם עט", היא הסבירה. "כמו שאני עשיתי כשלא רציתי לבנות את עצמי כבתו־של. לקחתי את שם המשפחה 'אלתרמן', חתכתי כמה אותיות, והפכתי ל'אתר'. את לא חייבת לשנות את השם בתעודת הזהות שלך".

     

    "עוד אין לי", הסמקתי. "איזה שם מתאים לי?"

     

    "שינמן", היא גילגלה את ההברות על שפתיה. "אולי 'שי'? לא, עלולים לחשוב שאת ביישנית. אולי 'שני'? "לא, אמנם זה מצלצל יפה, אבל כשזה כתוב עלולים להחליף בין קמץ לשווא". היא העלתה הצעות נוספות, בעודה מעמיסה לעגלה, ולבסוף פרצה בצחוק פעמונים. "חביבתי, את כל כך אוהבת שירה, למה שלא תקראי לעצמך סמדר שיר?"

     

    בדרך חזרה הביתה, עם חצי כיכר לחם ועודף, עצרתי בטלפון הציבורי. חייגתי אחד־ארבע־ארבע, ביקשתי את מספר הטלפון של דודו טופז, שמחתי לגלות שגם הוא לא חסוי, ואחרי שלושה צלצולים, כשענה בקול עייף, אמרתי לו שאני סמדר, מהאוטוגרף ב"כסית", זו שאמורה לצלצל אליו רק בעוד חמש שנים.

     

    "טוב שצילצלת", הוא אמר, "אני שמח".

     

    "יש לי רעיון למחזה או לסרט", שמעתי את השיניים שלי נוקשות. "מעניין אותך?"

     

    "מאוד". כשהציע להיפגש ב"כסית" או ב"פינתי", הזכרתי לו שאני דתייה. דוסית. אסור לי להיראות במקומות לא כשרים.

     

    "אז בואי אליי", הוא זרק. "אצלי זה בטוח, אף אחד לא יראה. יש לך קו 25 ליד הבית?"

     

    היה.

     

    מים גנובים ימתקו

     

    במטבח שלו, כשהגיש לי משהו מוגז ולעצמו הכין קפה, דודו הקשיב לסיפור על כבוד הרב ואמר לי שאני חייבת לחשוב בגדול מפני ש"יש לך ביד תפוח אדמה לוהט. זה יכול להיות בסיס למחזה, שבשלב השני יעובד לסרט, ואפשר גם להפך". התחלנו לכתוב ראשי פרקים. בפגישה השנייה, אליה הגעתי עם תקציר מודפס (הרמס בייבי, קניתי אותה מהכסף שהרווחתי בזיעת אפי כשמרטפית) הוא אמר שזה לא רע, אבל חייבים להכניס סיפור אהבה כי זה מה שימכור, זה מה שישכנע את המפיקים. אהבה ביני לבין כבוד הרב? נרתעתי. הוא נשוי. והוא זקן טיכו. בין 60 ל־70.

     

    "לא, לא", הוא גיחך, "משהו ביני לבין הגיבורה הראשית. מה חשבת, שאני אתחיל לעבוד על תסריט בלי לסדר לי תפקיד? כן, אני אהיה זה שיכניס לך לראש שכתיבה, כמו סוגי אמנות אחרים, היא לא חטא. אני אהיה זה שידחוף אותך לכתוב פתוח, את כל מה שבא לך, בלי לפחוד ובלי לוותר".

     

    זה כבר קסם לי הרבה יותר. העלילה נרקמה בפגישות של פעמיים בשבוע, לפעמים שלוש. תמיד אצלו. לא פעם על חשבון הלימודים. חייגתי אליו מטלפונים ציבוריים כדי שאמא לא תשמע. היו לה חושים והיא חששה מלחשושים. כשענתה לטלפון ושאלה "מי זה?" הוא נקב בשמו של המדריך מ"בני עקיבא". ברור שידענו שזה לא חוקי, אני בת 14 והוא בן 25, אני קטינה והוא גבר־גבר, אבל מים גנובים ימתקו. ככה אומרים.

     

    במועצת התלמידים של תיכון צייטלין, כשרצו לארגן "ערב תרבותי לחמשושים", זרקתי שאני יכולה לסדר את דודו טופז מהטלוויזיה בחצי מחיר. אף אחד לא האמין שיש לי דרך להגיע אליו. הוא כבר הוכתר ככוכב. הסכום שעמד לרשותנו היה מגוחך, אבל דודו הסכים ("בשבילך") ובא וחילטר למופת. ערב של בדיחות עדתיות וחיקויים לצד מקאמה חינוכית שכתב אביו. אפילו כבוד הרב הגיע לאירוע. "איזה מין שם זה טופז?" שאל. כשדודו ענה, "במקור אני גולדנברג", כבוד הרב פקד עליו לחזור לשורשים. "מה, אתה מתבייש להיות אשכנזי?"

     

    חודש ועוד חודש. המשכנו להיפגש בסתר. כבר שכחנו מהמחזה ומהסרט, שמעולם לא קרמו עור וגידים. הוא חיכה לי בצהריים, במכונית, באבן גבירול, מול קולנוע "גת". נסענו לחוף מציצים. צברנו שקיעות.

     

    כל מפגש אסור השאיר בי חותמת של מכת ברק, שמחקה אזורים שלמים מכל מה שהכרתי. גם ממחוזות הדת. הייתי מסוחררת ושיכורה כמו שרק נערה יכולה להיות, והקשר הסודי שלנו פיצה אותי על המציאות שלא נצבעה בוורוד. בתיכון לא ייחסו שום חשיבות לציונים גבוהים בספרות ובהבעה, רק לציון במתמטיקה, המקצוע שבו נכשלתי שוב ושוב, מפני שלא היו אז אבחונים וגם לא ריטלין. כשבכיתי על כתפו בעקבות כישלון בטריגונומטריה, דודו היה היחיד שאמר בדיוק את מה שרציתי לשמוע. "אל תיתני לסינוס ולקוסינוס לחרב לך את החיים".

     

    היו לנו כמה סצנות דרמטיות של פרידה־חצי־פרידה. מישהו ראה אותי נבלעת במכונית שלו והלשין לאמי, שצילצלה לאבא שלו ואיימה לפנות למשטרה. אבא שלו הושיב אותו לשיחה, דודו נבהל ובמשך חודש המדריך מבני עקיבא לא צילצל, מה שגרם לי לכלות את זעמי באמא שלי ולהאשים אותה בחורבן האהבה. כל פרידה נחוותה אצלי כסוף העולם, כסוג של מוות, גם כשכבר ידעתי שתמיד נמצא עילה לחידוש הקשר. זה קרה, לדוגמה, כשהוא השתוקק להנחות תוכנית בטלוויזיה החינוכית וחיפש נושאים לדיוני עומק. ככתבת נוער הכנתי לו רשימה של "בעד ונגד תלבושת אחידה" ו"בעד ונגד שעת אפס". כשהוא עבר את האודישן וקיבל את התוכנית הוא הביא לי פרחים. לא גיליתי לו שהם ימצאו את מקומם בפח האשפה מפני שאני לא יכולה לעלות הביתה עם זר שאין מאחוריו הסבר כשר.

     

    באחר צהריים אפרורי אחד אמא שלי ענתה לטלפון וקראה לעבר חדרי: "סמדר, זה בשבילך, מישהו שקוראים לו אבנר". קמתי לאט, מהורהרת, אבנר לא היה אחד משמות הכיסוי של דודו, ומשכתי את החוט המאריך של הטלפון עד לכורסה, בתקווה לזכות בקצת פרטיות. מהשפופרת בקע קול לא מוכר. "שלום, אני אבנר גדסי, קיבלתי את הטלפון שלך מאלדד שרים, את בבית? אני רוצה להביא לך קסטה".

     

    "כן, בטח". ומיד דיווחתי לאמא ששבועיים־שלושה קודם לכן צילצל אליי אלדד שרים, מלחין ומעבד, שפנה לתרצה אתר ושאל אם יש לה טקסטים להלחנה. תרצה ענתה לו שהיא נורא עסוקה, אולי רק התחמקה, והמליצה עליי.

     

    "קסטה? עכשיו?" אמא התמרמרה, "מה עם השיעורים? והמבחן?"

     

    אחרי שעה הוא דפק בדלת. בן 20, צנום, ג'ינס משופשף וקסטה ביד. "קחי, תקשיבי, אולי יבוא לך משהו יפה. תודה".

     

    "הלכת לים" הפך ל"נפרדנו כאן"

     

    אבנר גדסי מספר: "נולדתי בשכונת התקווה לאבא שעלה מתימן עם שתי נשים שזיכו אותו ב־13 צאצאים. אני באמצע. כשהייתי בן שבע אבא שלי קנה לי מלודיקה, לימדתי את עצמי לנגן עם שחורים ולבנים, ושרתי איתה את 'שוב העדר נוהר במבואות הכפר'. בגיל 15 נגעתי, במקרה, בגיטרה של מישהו מהשכונה ונדלקתי. איך שהתחלתי לשיר התחלתי גם להלחין. עד היום אני לא יודע מאיפה זה בא. את המנגינה של 'נפרדנו כך' כתבתי בגיל 16 והקלטתי אותה בטייפ. למדתי מכונאות רכב בבית ספר מקצועי בדרום תל־אביב, ובערבים חיפשתי איפה אני יכול להופיע. ערב אחד הגעתי ל'מועדון גלית' ביד אליהו, במתחם של הבריכה. כל הזמרים הגדולים, כמו צביקה פיק, הופיעו שם. לאחיו של בעל המועדון קראו מיכה דר, הוא היה כתב ספורט, גדול ממני בשלוש שנים או משהו כזה, והוא אמר לי, 'אבנר, אני משתגע ממך, אני הולך לעשות לך תקליט'. אז לא אמרתי לו לא. עליתי על הטוסטוס שלו וככה התחלנו לנסוע להופעות. יום אחד הטוסטוס התהפך ושברתי את הרגל. כשהייתי בן 18 זכיתי במקום הראשון בתחרות כישרונות צעירים בעיר הנוער. באותם ימים התחרות הזו הייתה אפילו יותר חשובה מ'כוכב נולד'. עליתי לבמה עם קביים, בגלל התאונה וזכיתי במקום הראשון, 1,500 ג'ובה. זה היה אז הרבה כסף. המון. נתתי הכל להורים. גם האחים שלי עבדו ואת מה שהרוויחו נתנו לפרנסה".

     

    הזכייה לא פתחה לו את הדלת ללהקה צבאית. "רציתי להקה צבאית, ברור שרציתי", הוא מודה, "אבל מי ייתן צ'אנס לתימני משכונת התקווה? בלהקות היו אז גידי גוב ודני סנדרסון. התימני היחיד שהצליח בלי להקה צבאית היה בועז שרעבי. למרות שלמדתי בתיכון רק שלוש שנים ולא עשיתי בגרות ולא קיבלתי תעודה של מכונאי רכב, אמרו לי 'יש לך מקצוע' ושלחו אותי לשארם א־שייח'. המזל שלי היה שירדתי לשם עם הגיטרה. המפקד אמר לי, 'כולם יעבדו ברכבים ואתה תשב לידי ותשיר'. תשעה חודשים שרתי לו. אחר כך עשיתי עוד שנה יותר קרוב לבית ואחרי זה ביקשתי להשתחרר על סעיף האמת. אמרתי להם 'עשיתי שנתיים, תרמתי את חלקי וזה לא הייעוד שלי'. המוזיקה בערה לי בעצמות. רציתי לפרוץ. מיכה דר, האמרגן שלי, לקח אותי לשיעורי פיתוח קול אצל חיים חדד זיכרונו לברכה. היה איש טוב. אחר כך החלטנו להקליט שיר ראשון. קראו לו 'הלכת לבד'. הכל שלי, מילים ומנגינה".

     

    "הלכת לבד"? מוזר, אני זוכרת "הלכת לים". זה מה ששמעתי בקסטה.

     

    "לא", הוא תופס גיטרה ומרביץ: "הלכת לבד, אל מצולות הים, לא אראך יותר לעולם. פרחים קיבלתי, נבלו כולם, לא אשכח לעולם'. סוף בית ראשון. יגאל חרד עשה את העיבוד, הוצאנו תקליטון ושלחנו אותו לרדיו, אבל אף אחד לא שידר. מיכה נסע על הטוסטוס מתחנה לתחנה ושאל 'קיבלתם את התקליטון?' כולם קיבלו ולא שידרו. ברור שזה לא עשה אותי שמח. ישבתי בבית עם הטרנזיסטור וחיכיתי לשמוע את עצמי ב'לי ולך שיר וברכה' עם שוש עטרי האלילה. זיכרונה לברכה. למיכה היו גם תמימות וגם נחישות. הוא לא ויתר. יותר מאלף דולר הוא שם בפרויקט הזה. יום אחד הוא אמר לי, 'יש מישהו שעושה מוזיקה־מוזיקה, הוא חזר מאיטליה עם חצוצרות. קוראים לו אלדד שרים, תעלה לטוסטוס, קבעתי אצלו פגישה'. נסענו להורים של אלדד, בבבלי, ראיתי איש גבוה מאוד והרגשתי מולו קטנצ'יק. זה היה כאילו ראיתי את אלוהים. אלדד הקשיב לשיר פעם ועוד פעם, ובפעם השלישית אמר שצריך להחליף גם את העיבוד וגם את המילים".

     

    נעלבת?

     

    "מה פתאום. ידעתי שהמילים שלי לא מספיק טובות. ואז אלדד אמר, 'שמעתי על איזו ילדה שכותבת טוב־טוב. אני אדבר איתה', והוא צילצל אלייך. אחר כך הוא נתן לי את הכתובת שלך, קומה שלישית, עליתי במדרגות, צילצלתי בפעמון ואת פתחת את הדלת. זוכרת? היית חמודה כזאת", הוא מתאר. "יפה, עם בגדים צנועים. חצאית. הזמנת אותי להיכנס ואמרתי 'לא, לא צריך'. הייתי ביישן נורא. מלך הביישנים".

     

    אחרי שאבנר הלך חזרתי לחדרי והכנסתי את הקסטה לטייפ. הקול של אבנר – חזק וצלול ועמוק, קצת חרוך בקצוות – היפנט אותי. גם המנגינה כבשה אותי מהאקורד הראשון. מאחורי הדלת אמא שלי דרשה שאכבה את הטייפ ומיד, כדי ללמוד למבחן, ודווקא בגלל זה שרתי איתו בקולי קולות. "הלכת לים, הלכת לים". כשלחצתי על פליי שוב ושוב, והקשבתי לשיר בלופ.

     

    לא היה לי שום ניסיון בכתיבה על פי הזמנה. לא ידעתי איך תופרים טקסט על פי מידותיה של המנגינה. צילצלתי לתרצה, הודיתי לה על השידוך והוספתי שהטקסט מזעזע. "תתעלמי ממנו", היא ייעצה. "תתייחסי אליו כמו אל ציוני דרך שמדגימים לך את חלוקת ההברות. תבדקי איזו שורה דורשת הברה פתוחה ומתי אפשר לסגור". עצות זהב.

     

    המנגינה הפכה עבורי לאתגר. מחקתי את שורות האהבה שכתבתי מפני שהן לא הרגישו לי נכונות ללחן שיש בו משהו שנוגע וקורע. הטיוטות מילאו את פח האשפה, מתחת לשולחן שעליו הייתי אמורה לתרגל למבחן בגיאומטריה, שהעניק לו עוד "בלתי מספיק". צילצלתי לתרצה, קוננתי באוזניה שזו משימה בלתי אפשרית, ובתגובה היא אמרה לי משפט שמלווה אותי כבר עשרות שנים. "החיים לא צריכים להיות קלים, אבל הם חייבים להיות מרתקים".

     

    כשהכנסתי את הקסטה לטייפ במכוניתו של דודו הוא כיבה אותו באמצע השיר ואמר "זה לא לטעמי". ככה. קצר וקולע. כשהתלוננתי על הלבטים והחיבוטים, הוא הזריק לי אמפולה של ביטחון עצמי. "אם תרצי ותתאמצי אין משהו או מישהו שלא תצליחי להשיג".

     

    אחרי שבועיים של שרבוטים שקלתי לוותר. הצטערתי על ההזדמנות שהחמצתי. הצטערתי לאכזב את תרצה שהאמינה בי. כעסתי על עצמי, הייתי מיואשת. ואהוב ליבי היה רחוק, בניו־יורק. כשהודיע לי על הטיסה לא הסתיר ממני שזה שילוב של ביזנס ופלז'ר. טונות של ייסורי מצפון התיישבו עליי. שנאתי את החיים האלה. רציתי לברוח, לא משנה לאן.

     

    באחד הבקרים, כשיצאתי מהבית בשבע ורבע, לחצי שעה של הליכה מהירה עד למוסד החינוכי שבו כבוד הרב לא חשד שכ"נ סמדר שיר היא אני, הרגשתי שהרגליים שלי פשוט לא נושאות אותי. בדיזנגוף פינת פרישמן, במקום לפנות שמאלה, המשכתי ישר, עד לתחנת הדלק ושם פניתי שמאלה ונכנסתי לגינת רות, שהיו בה ספסלים ודשא. היא הייתה הבית השני שלי בשל קרבתה לספרייה העירונית. כשהספר שהזמנתי לפני חודשיים סוף־סוף הגיע, לא התאפקתי וקראתי את כולו על הספסל עד רדת הערב. בעשרים לשמונה הגינה הייתה ריקה. תפסתי לי פינה מוצלת וצללתי לחשבון נפש. לא תיכננתי להישאר שם יותר מחצי שעה, קיוויתי שאספיק להגיע לשיעור השני, אבל כשהצמא צבט לי בגרון קמתי לקיוסק, לקנות שתייה. המוכר ישב במקומו הקבוע, מתחת לחבל שעליו תלה, מדי בוקר, עיתונים ושבועונים.

     

    דודו טופז, בפרופיל מושלם של אפולו, הסתכל לי בעיניים מתוך השער של "להיטון". על בלוריתו הוטבע כוכב זהב – סקופ, עם עשרה סימני קריאה, והאוזן שלו נשקה לכותרת ענק: "עם מי התחתן הרווק הישראלי הכי מבוקש?"

     

    חזרתי לספסל. הוצאתי מחברת. זימזמתי את המנגינה. "הלכת לים" הפך ל"נפרדנו כאן".

     

    "ילדה, באת לראות את צביקה פיק?"

     

    עברו עוד שתי יממות של דם, יזע ודמעות עד שחזרתי לתפקד. בישרתי לאלדד שכתבתי. הוא אמר שינסה לקפוץ אליי, לקרוא, לוודא שההברות מסתדרות עם הקצב, אבל מיום ליום זה נדחה, עד שהוא צילצל והודיע שמחר בצהריים מקליטים. מחר? השתנקתי. ידעתי שאמא לא תרשה לי להגיע לאולפן. היתי חייבת לתפור אליבי זריז.

     

    אולפני "קולינור". רחוב הארבעה. הגעתי לשם ברגל, שטופת זיעה, כי לא מצאתי אוטובוס ישיר ולא היה לי כסף למונית. ירדתי למרתף. אמנון, הטכנאי הראשי, פתח את הדלת ושאל "ילדה, באת לראות את צביקה פיק?"

     

    צביקה אכן ישב שם, עם רותי נבון, הם בדיוק סיימו להקליט את "בין האצבעות" שאלדד עיבד. מרוב התרגשות הלב שלי צנח לשולי החצאית. הוצאתי מהילקוט את שני הדפים שהדפסתי עם נייר קופי על ההרמס בייבי. אלדד קרא ואמר שכואב לו בלב. לקחתי את זה כקומפילמנט. אבנר זימזם את השורות ואמר שזה לא רע, אולי אפילו טוב, אבל יש לו שתי הערות. מה זה "נפרדנו כאן"? למה לא "שם?" הסתבכתי בתשובה עד שאלדד הציע פשרה. לא כאן ולא שם, אלא "נפרדנו כך". אבנר לקח טוש שחור ומחק ותיקן. אחר כך הוסיף שיש לו עוד הערה. בפזמון. כתבתי "כל זה היה אתמול" ולדבריו, זה לא יושב לו בפה. אולי מפני שב"הלכת לים" הוא התרגל לשיר, "כל זאת בחדר סגור, שלל אורות ועולם קסום. קול בוקע והד עונה, שיר נכתב ברגע זה".

     

    "את מרשה לי להחליף את 'כל זה' ב'כל זאת'?" הוא ביקש.

     

    "זה יישמע כמו טעות", הזהרתי.

     

    אלדד, שהלחן של "הלכת לים" עורר בו אווירה מדברית של מערבונים, ולכן הקליט את הפלייבק עם חצוצרות וטרומבונים וגיטרה קלאסית וחליל, התערב ואמר, "בואו ננסה, נשמע איך זה מצלצל". מיכה, אמרגנו של הזמר, לחש לי באוזן שבבוקר, כשהגיעו לאולפן, אבנר כמעט התעלף. הוא שמע לראשונה שאלדד כיווץ את המנגינה כשהפך אותה ממשקל של ארבעה רבעים לשלושה. אלדד הסביר לו בנועם שהשינוי הזה, שמקצר את ההפסקות הקוליות בין שורה לשורה, יפעל לטובתו. הם ניהלו משא ומתן ממושך עד שאבנר נכנע לאלדד ואמר, "אני סומך עליך באוזניים עצומות", אבל לי אבנר לא ויתר. "אני לא יכול לשיר, 'כל זה היה אתמול. זה לא יוצא לי מהגרון. אני חייב לשיר כל זאת, גם אם זה לא הכי תקני".

     

    השקפתי עליו מאחורי הזכוכית כשהוא הקליט את "נפרדנו כך" בטייק אחד. פלא. האוזניים של צביקה פיק הזדקפו. רותי נבון שאלה את אלדד מי זה. בארבע, בערך, הגיעו לאולפן שלושת הגברים של "אף אוזן וגרון" והזמרת ריקי מנור. "הם יעשו קולות", הסביר לי אלדד, "גם את רוצה לשיר? תיכנסי, שימי אוזניות".

     

    ואז הגיעו ימים של המתנה מורטת עצבים. מתי גדי ליבנה יציג אותו בפינה לשיפוטכם של מצעד הפזמונים? "היה קשה", אבנר מספר. "הייתי בטוח שברדיו יקבלו אותו, עם המילים והעיבוד החדשים, וזה לא קרה. בתחנה המרכזית ניגנו אותו נון־סטופ, בכל דוכן, הוא פירק את המדינה, אבל ברדיו המשיכו להתעלם. עברו כמה שבועות עד שהוא נכנס למצעד ונצמדתי לטרנזיסטור כדי לשמוע כמה מקומות הוא עלה. התפללתי שלא יירד. המהפכה האמיתית קרתה כשניסים סרוסי הוציא את 'אשליות' ועורר בלגן של קיפוח עדתי. כשנאלצו לשדר את ניסים שידרו גם אותי. ב'לי ולך שיר וברכה' עשו תורנות. יום אחד 'נפרדנו כך' וביום שאחרי 'אשליות'. לא האמנתי שזה סוף־סוף קורה. מיכה קבע לי הופעות ערב־ערב, ולא הבין למה אני לא מבסוט. רציתי לשיר, אבל לא ידעתי שזו עבודה כל כך קשה. גם לא ידעתי להתכונן להופעה, פשוט באתי ועליתי. שרתי וסבלתי. השותפות בינינו התפרקה כשהחלטתי להוריד את הרגל מהגז. מאז שהורדתי את הקצב אני הרבה יותר נהנה".

     

    פעם סיפרת לי ש"נפרדנו לך" עשה לך את השירות הכי טוב והכי רע. מצד אחד הוא שם אותך על המפה, ומצד שני, כשהזמינו אותך לחתונה, והציעו לך כסף טוב, נאלצת לסרב כי איך תשיר את "נפרדנו כך" לחתן וכלה שצועדים לחופה?

     

    "בצחוק, אחותי", הוא מתמוגג. "הכל בצחוק. בחתונות שרתי מחרוזות של מאוולים ואת 'נפרדנו כך' שמרתי לסוף. בתור דובדבן. אחר כך פגשתי גברים שאמרו לי 'התגרשתי מאשתי בגלל ששרת את 'נפרדנו כך' בחתונה שלנו'. אפשר לחשוב שאני נביא".

     

    "הלוואי שהייתי מוצא אהבה"

     

    בשנות ה־70 של המאה שעברה, "נפרדנו כך" היה הסלואו של המועדונים. אבנר הפך למגה־כוכב. בראיון ב"להיטון" הוא הפליל אותי, כשסיפר שאני נערה מתיכון דתי. סגן המנהל, שרק אז עלה על שם העט שלי, איים להעיף אותי. עשר פעמים ביום נשאלתי על מי כתבתי את השיר. במקום לענות התרסתי, "למה זה חשוב? אחרי שהשיר יצא ממני הוא עומד בזכות עצמו, וכל אחד יכול לפרש אותו איך שהוא רוצה". רק לתרצה גיליתי שזה שיר על דודו, והיא ירתה אליי את מה שאביה, נתן אלתרמן, אמר וכתב לה שנים רבות קודם לכן. "שמרי נפשך".

     

    אז שמרתי. לא העליתי בדעתי שקשר השתיקה יוליד כל כך הרבה ניחושים. שאלו אותי, "זה שיר על החבר הראשון שלך, מהתיכון?" ועניתי "כן". לימים, כשהזמר רומן שרון, שהיה לי ידיד טוב כאח, נהרג במלחמת יום הכיפורים, בשובו מהופעה בסיני, היה מי שהחליט שזהו שיר פרידה ממנו. לא אישרתי ולא הכחשתי. שיהיה. מה זה משנה. כש"נפרדנו כך" כבש את מצעד הפזמונים השנתי צילצל אלי דודו אורן המנוח, כתב בכיר ב"להיטון" וביקש לשמוע את האמת.

     

    "אני לא אספר", עניתי.

     

    "את מתביישת ברומן שהיה לך עם מישהו?" הוא חקר.

     

    "אני לא מתביישת", התכווצתי, "מי לא עושה שטויות בגיל ה'טיפשעשרה'? אבל זה היה, ונגמר, ולא בא לי להזכיר ולהיזכר".

     

    את דודו פגשתי רק בסוף השמינית. במקרה. באחד האולפנים. אני נכנסתי והוא יצא, או להפך. "זה עליי?" הוא שאל.

     

    "נראה לך?" הרשיתי לעצמי להתנשא. "דרך אגב, עם מי התחתנת?"

     

    "מתי? איפה?" הוא התבלבל.

     

    סיפרתי לו על השער ב"להיטון" והוא ציחקק. "אה, שטויות. טריק של יחסי ציבור. העיקר שנתנו לי שער. מה איתך? יש לך חבר?"

     

    "לא, אבל אני בטוחה שיהיה".

     

    "הלוואי שהייתי מוצא אהבה", הוא התפייט. "בחורות יש כמו זבל, אבל אהבה אמיתית – אין". כששמע את מה שיצא מפיו הוא ניסה להיחלץ. "הייתה דממה?" שאל.

     

    "הייתה שממה", שלפתי. "בלב".

     

    ***

     

    לפני עשר שנים, אולי יותר, אבנר ואני התכנסנו באולפן הביתי שלו, שבמרתף. הוא לעס את מה שלעס וקרא את הטקסט שהבאתי לו – סקיצה ל"נפגשנו כך". כתבתי, "נפגשנו כך במסיבה, ובליבי שמעתי צליל, אמרתי לך: אני נשבע, שמשהו טוב מתחיל". אחרי שהתעקש לתקן ולשפץ הוא חבש אוזניות והקליט סקיצה. והשמיע אותה לאשתו. והתלהב.

     

    למה לא הוצאת לרדיו את "נפגשנו כך"? אני שואלת אותו.

     

    "בגלל ש'נפרדנו כך', שהקלטתי ב'וואן טייק', הוא שיר אלמותי. המילים שלך, העיבוד של אלדד, הקול שלי. הוא מזכיר לכל בן אדם תחנות בחיים שלו. אהבה ראשונה, נשיקה ראשונה, דמעות. עשרות זמרים הקליטו אותו, אפילו ריטה הקליטה אותו לסדרה 'מלכות', ומהביצועים שלהם לא קרה שום דבר. אולי הילדים שלי, מור ובן, יקליטו אותו פעם. אני לא נוגע בו. קדוש".

     

    נפרדנו כך

     

    מילים: סמדר שיר

    לחן: אבנר גדסי

     

    נפרדנו כך

    הייתה דממה

    לא היה כבר מה לומר

    הרחוב רגש

    הרחוב המה

    כמו לא היה דבר

     

    כל זאת היה אתמול

    ונדמה שחלפה לה שנה

    מרגעי חלום גדול

    נשארה רק מנגינה

     

    אמרת שלום

    אולי חשבת

    שאפשר הכל לשנות

    היה עצוב

    שזה לא כך

    אמרתי רק להתראות

     

    כל זאת היה אתמול...

     

    זוכר אני

    הייתה דממה

    והבטנו זה בזו

    היה עצוב

    הלב המה

    ונפרדנו בתקווה

     

    כל זאת היה אתמול...

     

     

     

     

     

     


    פרסום ראשון: 26.04.20 , 14:26