אי שם בערבה, בשעת לילה מאוחרת של יולי 1988, קיבל חייל המילואים אלברט ועקנין, אות משודר מהעבר. למרות שעברו מאז 21 שנים, הוא זיהה תוך שניות את הקוד המוכר שריצד מולו בירוק זרחני על מסך הטלוויזיה הקטן, במרכז פיקוד הירי הקדמי. מה שהספיק לקרוא גרם לו לזנק מהכיסא ולהתקרב למכשיר בעיניים פעורות. ברגע הראשון לא היה בטוח לגמרי, חשב שהוא הוזה: "התגייסנו בנובמבר 67', והוא שר על חום יולי־אוגוסט, איך זה יכול להיות?" צעק ועקנין לחברים שישבו איתו במפי"ק (נגמ"ש מוגף המשמש כחדר פיקוד קדמי). הם הסתכלו עליו קצת המומים, לא הבינו מה קרה ליועץ ההשקעות החייכני, בעל המזג הנינוח, נשוי ואב לארבעה, שאיבד את הקשר למציאות והתחיל למלמל משהו על זה שהוא אלוף קריית־גת: "זה אני", הוא צעק בהתרגשות, קופץ ורוקד בין מכשירי הקשר, נתקל בשולחנות, נקרע בין המשיכה להידבק לטלוויזיה לבין הדחף להסביר לחברים שלו שהוא לא משוגע: "שלמה כתב עליי בשיר שלו, הוא שר עליי".
אחד החברים ניסה להרגיע את ועקנין, אבל כבר לא היה צורך בכך: דקה וחצי לתוך הקליפ החדש של שלמה ארצי, הופיע בפעם השנייה שמו המפורש על המסך, זה היה בשבילו האישור הסופי: "ועקנין. שניים בלי שם". קולות הצחוק נפסקו בבת אחת, ומישהו אפילו הצליח להגביר את הווליום. "כשהתחיל השיר הם דיברו ביניהם, ורק אני הייתי שקוע בשיר החדש והיפהפה הזה שמיד תפס אותי", הוא נזכר היום בביתו בקריית־גת.
אלברט אוקנין (70, וכן, השם הוא אוקנין ולא ועקנין - מ"ב, ובמילותיו: "זה בסדר, חלק קוראים לי ככה וחלק ככה, אני רגיל שמתבלבלים). "מעבר לזה שאני בדרך כלל איש שמקשיב לכל מילה, מתעמק בה, אני עוקב, מעריך ומעריץ את שלמה מאז שנפגשנו לראשונה בבקו"ם בשני לנובמבר 1967. כל תקליט שיצא, כל שיר חדש אני מכיר, אז ברור שבאותו קיץ 88' ואנחנו כבר בני כמעט 40, כבר שמעתי על התקליט החדש אבל לא יצא לי לקנות אותו בגלל המילואים. כשהתחיל הקליפ, הייתי בקשב מלא".
הפתעה מוחלטת?
"הלם, שוק. בהתחלה רק שמעתי אותו שר את השם שלי, לא הייתי בטוח. רק בפזמון השני, אחרי שממש ראיתי את השם שלי מופיע כחלק מהקליפ, נפל לי האסימון שזה אכן אני. החבר'ה אמרו לי, 'אתה הזוי, אין מצב', לקח לי זמן להסביר להם שהיינו יחד ארבעה חודשים בתחילת השירות הצבאי שלנו, ושהיו לנו הרבה חוויות והרבה שיחות".
ומה הסיפור עם "שרף צריפים, ברח לבית גוברין, המשטרה בעקבותיו רק פה נרגע קצת"?
הוא ואשתו אילנה צוחקים: "שאלתי אותו אם יש משהו שאני צריכה לדעת והוא לא מספר", היא אומרת.
לא נעלבת?
"ממש לא. אני מבין מה זה שירה, אני אוהב שירה, ואוהב את המילים. לא רק שלא נפגעתי, הבנתי באותו רגע שאני משל למשהו, אולי יותר גדול ממני. הבנתי גם אחרי הרבה שנים שלא רק הוא חצב בי משהו, גם אני חצבתי בו משהו. לא יודע מה בדיוק, אבל השיר הוא ההוכחה".
הופתעת לגלות את זה אחרי כל כך הרבה שנים?
"זו עובדה. 21 שנה זה רגש שנשאר. זאת הייתה הפתעה, גם עצם השיר, וגם הכוח והעוצמה שלו, ההשפעה".
הוא ואילנה מכירים מאז התיכון, אבל התחילו לצאת רק אחרי שהשתחרר מהצבא, שניהם נולדו וגדלו בקריית־גת: "כשהתחלנו לצאת כבר שמעתי ממנו את הסיפורים על שלמה. בשנת 1974 הוא הופיע כאן בקריית־גת והלכנו לפגוש אותו. ישבנו איתו ועם דני רובס שניגן איתו, ונזכרנו בתקופה ההיא. אבל זה עדיין היה 14 שנים לפני 'חום יולי אוגוסט'. כששמעתי את השיר בפעם הראשונה, אלברט כבר אמר לי שזה הוא בשיר", מספרת אילנה.
ועקנין מודה שבמהלך השנים שאל את עצמו איך התגלגל להיות ארבע שורות באחד השירים הגדולים שנכתבו כאן, איך הפך שמו לחלק מטקסט איקוני, ולמה דווקא הוא זה שהוכתר על ידי ארצי לאלוף הקריה: "התבוננתי בשיר וחתרתי בתוכו לראות מה הניע אותו לזכור אותי? יכולתי להבין למה, אנחנו היינו הצמד מהבקו"ם, והיה גם החיבור המיוחד בין הפריפריה לעיר. מהרגע הראשון שנפגשנו נקשרנו זה בזה, היינו בני שיח. סיפרתי לו על חוויות הילדות שלנו כאן בקריית־גת, על איך היינו הולכים לתל עירני שכולם קוראים לו גוליית, קוטפים תאנים בדרך לבית גוברין, מגיעים כמעט עד תרקומיא, יכול להיות שמשם הוא חיבר אותי עם בית גוברין".
לפני שלמה היו לך חברים מתל־אביב?
"תל־אביבי כמוהו? לא. היו לי חברים מהפנימייה בירושלים, נשלחתי לשם כי בקריית־גת לא היה עדיין תיכון עיוני, אבל לא היו לי לפני כן חברים כמו שלמה. עד הגיוס היה כאילו גבול ברור בין הפריפריה למרכז, בצבא זו פעם ראשונה שהגבול הזה לא קיים".
"התחברנו מהרגע הראשון"
קל להבין למה נכנס גיבור לליבו של יוצר, קשה להבין איך נשאר שם כל כך הרבה שנים עד שהולחן, הופק, עובד והוקלט כשיר נושא של אחד האלבומים המצליחים והנמכרים ביותר בישראל. ועקנין הוא מארח חם במיוחד, שמכין לנו תה עם שיבה מהגינה ומכריח אותנו לטעום מעוגת הסולת הנהדרת שהכינה אילנה. אפשר לדמיין בלי בעיה איזה כיף לבלות איתו את הימים הראשונים בצבא. ארצי זוכר חיבור מיידי עם הבחור מקריית־גת: "ועקנין שכב לידי במיטת שדה", הוא אומר השבוע בשיחה מביתו. "הוא לא שרף צריפים, זה רק בשיר. שירים זה לא אחד לאחד. חלק גדול אתה פשוט ממציא. בניתי שם דמות. חיובית מאוד, אגב. האלוף של הקריה. האדם שאפשר ללכת בעקבותיו".
מה אתה זוכר ממנו?
"התחברנו מהרגע הראשון, היה לנו מעניין. הוא היה חבר כיפי, מצחיק, זורם, ידען לא קטן שיורד לפרטים. היינו מתעוררים בבוקר ומתחילים עוד יום קשה של ריצות ומסעי אלונקות. בדיוק שם כשאתה לבד עם עצמך אתה מזהה מי האדם שעליו אתה יכול לסמוך. ועל אלברט יכולתי. הייתה בו תעוזה, וכשאני חושב על זה ומנסה להיזכר אסוציאטיבית, נראה לי שהמרדנות שלו משכה אותי. הוא לא התבייש לענות למפקדים כשמשהו לא מצא חן בעיניו, היה עושה דברים שלא רק שלא העזתי לעשות - הוא היה הרבה יותר שלם ממני באותה תקופה. לא פחד להתעמת, הוא היה אז מישהו לסמוך עליו. לצחוק איתו על מה שהיה מסביב. בפשטות כך, חבר".
למה דווקא הוא? כי הוא היה כל כך קרוב אליך בסיטואציה?
"הוא היה לידי פיזית במיטה כשהתעוררתי כל בוקר בטירונות. הגענו לשם אחרי ששנינו לא עברנו את הגיבוש של שייטת 13, ונשלחנו לטירונות תותחנים שכבר התחילה. לא ידענו לאן נוסעים, ורק בלילה הגענו לקליה, למחנה ירדני לשעבר שהוסב לבסיס טירונים, שם היינו עד סוף הטירונות".
אז מאיפה פתאום שיר מלחמה עם שורה כמו, "הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב"?
"הצורך לכתוב שיר על מלחמה נולד אצלי כי גדלתי על המיתוסים של מלחמות, הייתי בתוך זה בכל מיני שלבים בחיים שלי. אני יודע ש'הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב' זו אמירה אחרת. התלבטתי אם להשאיר אותה או לא. באחת ההופעות הראשונות של האלבום, מול קהל של 25,000 איש ששרו ורקדו את השיר בהיסטריה, אמר לי מישהו מהלהקה: 'הם לא יודעים בכלל מה הם שרים, אבל הם רוקדים'. אמרתי לו: 'הם יבינו את זה דרך הרגליים, הכאב בשורה הזאת יגיע אליהם'".
היה בחברות הזו עם ועקנין משהו חדש בשבילך? הוא מהפריפריה, אתה מתל־אביב.
"אני גדלתי בכור ההיתוך הישראלי. נולדתי בקיבוץ, גדלתי אצל סבא שלי בקריות, עברנו דרך מעברה ומשם לשכונת ביצרון ומשם לצפון תל־אביב. למעשה, חייתי במהלך חיי הצעירים בכמה כורי היתוך בו־זמנית".
הטריגר לכתיבת שיר כזה היה מלחמת לבנון שפרצה בתחילת אותו עשור?
"לא בטוח. כל האלבום נכתב ב'וויש', בקיץ אחד. או ב־87' או ב־86', אני כבר לא זוכר. זה נכתב נורא מהר, כי הייתה לי תחושה של דחיפות, משהו באוויר. זה היה גם קשור לדיבור חדש על השואה, ואולי להתבגרות שלי. 'חום יולי אוגוסט' נבע אצלי ממשהו שקשור להוויה המלחמתית, ולא למלחמה מסוימת. הייתה לי הרגשה של הר געש פנימי כזה שעומד להתפרץ החוצה ומאפשר לי, אחד - להגיד את המילה 'אבא', ושתיים ‑ לדבר על גורל. 'חום יולי אוגוסט' הוא שיר גורל כזה, לא יודע לפענח אותו עד הסוף, כי הוא לא קשור למלחמה מסוימת, אבל הוא מספר על אנשים בצבא.
"עשינו לפניו את 'לילה לא שקט' עם לואי להב, אז הוא היה איתי כל הזמן. זו לא הייתה רק הפקה, אלו היו ממש חיים ביחד, היינו 'כלבי אולפנים'. הכתיבה התנהלה תוך דיאלוג מוזיקלי רוקנרוליסטי שפחות קיים היום, ממש סוג של יחסים - כמו בין היוצר למפיק שלו. לאורך כל הדרך, וככה גם עד הרגע האחרון, שינינו דברים. למשל, כשאנחנו כבר באולפני Abbey Road בלונדון, והאלבום היה אמור להיקרא "ארץ חדשה" - אבל לפני שחתכנו את התקליט בסוף שלו, אני זוכר שיצאתי מהחדר ואמרתי ללואי: 'תגיד, אולי נקרא לזה חום יולי אוגוסט?' אז הוא אמר לי: 'וואו! הרבה אבק'. כן, זה שיר אבק וזיעה".
"האנשים של יולי אוגוסט הם דם ליבי"
"חום יולי אוגוסט" היה בין הראשונים שהעז להתייחס אחרת לתרבות השכול, לחרוג מפרוטוקולים של ימי זיכרון ממלכתיים, למקם גיבורים מתים ברחבת דיסקוטק ולא בזירת קרב. הבחירה שלו להציג דווקא את ועקנין בחזית המהפכה התרבותית הקטנה הזו, מיקדה עוד יותר את ההתעניינות במילות השיר, וסחפה פנימה לתוך הקונצנזוס החדש גם מתבגרים כמוני שעד אז אהבו והעריכו את ארצי, אבל תמיד ראו בו אובייקט מרוחק.
ארצי קצת מפקפק בתזה שלי: "את רוצה להגיד לי שזה שועקנין הוזכר בשיר, עשה את זה, לך כילדה מזרחית דתייה מבית־שאן, נוח יותר להזדהות עם הטקסט?"
סיפרתי לו איך ההורים שלי נסעו באותו קיץ לחו"ל, לקחו איתם את אחותי הגדולה, והשאירו אותי להשגיח על שלושה אחים קטנים. איך גיהצתי את האשראי כדי לקנות תקליט במקום אוכל במכולת, ולמה מראש היה לזה טעם של חטא. "היו שם מילים שרק גבר במעמדך יכול להרשות לעצמו להגיד בקול", אני אומרת, "היה ברור שאנחנו סוגרים חלונות ווילונות לא רק כדי לשמור בבית את האוויר של המזגן, אלא גם קצת כי העדפנו שהשכנים לא ישמעו אותנו צועקים 'זונות על הגדר', 'מת לאכול אותך בבסיס האם לנצח', וירוצו לדווח עליי ברווחה. ועקנין היה מעין אישור. כאילו הנוכחות שלו בשיר שלך סיפקה תעודת כשרות להפקרות האשכנזית־חילונית שבקעה מהפטפון שלנו".
"מעניין שלא ידעתי את זה ושככה ראיתם את זה", אומר ארצי, "אבל אני מעולם לא הייתי 'גבר אשכנזי'".
"מילים מעצבות תודעה, בטח כשהן ארוזות בלחן מדויק וסאונד מעולה, ומושמעות בתדירות גבוהה בתחנות הרדיו. הן מחלחלות להרבה שנים. שמע, אי־אפשר להתעלם מזה שהיו בשיר הזה שורות כמותן לא פגשת קודם בשירי זיכרון ומלחמה".
ארצי: "זה היה בעיניי מאוד זהיר. זה היה ניסוח חדש. אני רוצה להגיד לך שהאנשים האלו שנמצאים ב'חום יולי אוגוסט', הם דם ליבי, וזו האמת. ולכן, הם מאוד קדושים. זה היה עם המון כבוד. אדם שהולך לרקוד עם חיילים מתים בלב הוא מאוד פצוע, מתגעגע, ולא יכול לשכוח את חבריו המתים".
"בנות המשפחה לקחו את כל התמונות של שלמה"
ועקנין ואשתו לא ראו את הנכדים למעלה מחודש, וגם הם חגגו את ליל הסדר האחרון ללא המשפחה המורחבת. אף אחד עוד לא יודע איך בדיוק ייראו חגיגות העצמאות השנה, אבל ועקנין לא לוקח את זה קשה. הוא ואילנה כבר שיפצו כמה רהיטים ועכשיו הם מסדרים את האלבומים. כל הצילומים שלו עם ארצי, והיו לא מעט, נלקחו על ידי מעריצות בנות משפחה.
"תראי", הוא צוחק, "עוד במהלך השירות שלנו, שלמה נהיה כוכב. מהרגע הראשון שראיתי אותו בבקו"ם עם הגיטרה, הוא תמיד אמר שהוא ימשיך לנסות להתקבל ללהקה צבאית. מהרגע שהוא התקבל ללהקת חיל הים הוא נהיה כוכב, ככה שיכולתי לעקוב איך הוא מגשים את החלום שלו. נהיו לו המון מעריצות, ותזכרי שגם אני עדיין חייל. אחת הבנות דודות שלי שהייתה מעריצה שרופה שלו, שמעה מאחותי שהיינו יחד בטירונות ושיש לי צילומים איתו. כולם רצו לראות, ואיכשהו כנראה כל פעם נעלמו תמונות בלי ששמתי לב".
מה הזיכרונות שלך ממנו?
"את לא תאמיני, כמו היום - שאף אחד לא מכיר באמת את הדעות הפוליטיות שלו, ויש לו קהל אדיר של מעריצים מכל קצוות הקשת, גם אז כשהיינו צעירים הוא היה כזה. לא מתנשא, לא מתבדל. למרות שהיה תל־אביבי וידענו שהוא השתתף במשלחות ונסע הרבה לחו"ל גם עם ההורים, לא היה בו שום דבר מתנשא. החברות בינינו נמשכה בסך הכל ארבעה חודשים, אבל בגלל שזו הייתה חוויה משותפת של תחילת השירות הצבאי, היא נחקקה אצלי עמוק.
"הנסיעה ההיא לקליה, רק שנינו בטיולית שהעמיסו עליה אבני שפה למדרכה. לא ידענו בדיוק לאן נוסעים, ורק כשהגענו הבנו שזה היה פעם בסיס צבאי של הירדנים. לא היה שם כלום, התקלחנו בג'ריקנים וישנו במין האנגרים שהיו בהם מיטות משני הצדדים. הגענו לשם בלילה וכשהגענו זכינו לזובור רציני, כי הם רצו להוכיח לנו - השניים שנפלו מהגיבוש של שייטת 13 - שכאן זה תותחנים והם לא מתרשמים מאיפה שבאנו. עם הזמן העזתי קצת יותר. היו פעמים שהמחלקה יצאה למסע לילי, ואני חתכתי מהם בכניסה לבסיס ונשארתי לישון בכיתת כוננות. כשהם חזרו, הצטרפתי אליהם בלי שהמפקד הרגיש. רק שלמה ידע שאני לא שם, ואני זוכר שהוא ממש דאג שיתפסו אותי".
שמעת איתו מוזיקה שלא שמעת לפני כן? השמעת לו משהו שהוא לא שמע קודם?
"שמענו את אותה מוזיקה, אהבנו שירים עבריים מכל הסוגים. פחות או יותר אותו דבר. בסיום הטירונות הכנו מעין מופע סיום לכל הפלוגה, שלמה כמובן ניגן בגיטרה ואני ועוד כמה חבר'ה שרנו איתו. התלבטנו איזה שיר נשיר, כי אז עוד לא היה המנון לתותחנים. שלמה הציע את 'אוהבי הטבע' של להקת 'התרנגולים'. הוא אמר שזה הכי קרוב לתותחנים, כי הוא נפתח במילים 'אנחנו מבני ראשון־לציון, נרשמנו להיות בחיל השריון'. וכך היה, נתנו אחלה ביצוע".
למה לדעתך הוא הכתיר דווקא אותך בתואר "אלוף קריית־גת"?
"מבחינתי שלמה רצה להעלות משהו על נס. כבוד בשבילי שדרך הדמות שלי הוא ניסה לבטא משהו רחב יותר. שלמה נתן לי בשיר הזה את התואר הכי מכובד שיכולתי לחשוב עליו ‑ 'אלוף קריית־גת'. אני רוצה על המצבה שלי שיהיה כתוב 'אלוף קריית־גת', מה את אומרת? זה דווקא יכול לתפוס".
חום יולי אוגוסט
מילים ולחן: שלמה ארצי
חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד,
שעת צהריים, הפלוגה הלכה בוואדי.
תרשום בספר דף, מדובר במלחמות,
תרשום פצועים שרועדים, וזה נורמלי.
הנעורים יפים, הקיץ אין סופי.
ועקנין הגיע לפלוגה, אלוף קריית־גת,
שרף צריפים, ברח לבית גוברין,
המשטרה בעקבותיו, רק פה נרגע קצת.
את מה שאני זוכר מזה אני רושם,
מרחפים באלונקות שניים בלי שם,
בזמן האחרון אצלי תמונות חוזרות משם,
בזיכרון המעומעם שלי היום,
מסך כבד של מלחמות והזיות.
חום יולי אוגוסט אז, אצטרובל אחד נושר
מסוק נוחת, אני שוכב לבד בשטח.
כשהמסוק נעלם, אני פתאום רעב,
מת לאכול אותך בבסיס האם לנצח.
אני חוזר עם פס אלייך לביתך,
סוגר ת'חדר, גם אלוהים לא ייכנס פה.
פתאום אביך נכנס, נראה כמו בוכה,
בתעלה פלוגה שלמה חטפה אש נ"ס ב"טמפו".
את מה שאני זוכר מזה אני רושם,
תופס מונית חיפנית, קופץ לדיסקוטק.
זונות על הגדר אצלי בגוף רק שד בוער,
הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב.
תרשום תרשום, רושם רושם.
