ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: Frédérique Plas
    7 לילות • 26.04.2020
    גומרים הולכים
    טינדר, פורנו, פייסבוק, פסיכולוגים, תעשיית היופי – כל אלו, אומרת אווה אילוז, מפרקים מערכות יחסים ופוגעים בילודה. עם ספר חדש על מותה של האהבה היא מסבירה מה המחיר של חופש מיני ולמה הקורונה תביא איתה גל של גירושים
    אמירה לם

    "לפחות חצי מהבדיחות שקיבלתי בשבועות האחרונים משלוש יבשות היו על זוגות שלא יכולים לסבול אחד את השני במצב של סגר", אומרת אווה אילוז. "הרי בחלק גדול מהנישואים, כשהיחסים לא טובים, בני זוג בונים אסטרטגיות של בריחה למרחבים נפרדים. ועכשיו המצב לא מאפשר את זה. באחת הערים בסין אחוז הגירושים הרקיע שחקים אחרי סיום הסגר. יכול להיות שזה קשור לזה שכשגברים ונשים נמצאים בבית, התפקידים המגדריים הופכים להיות יותר מודגשים. עבודות שקשורות לטיפול בבית ובילדים 'חוזרות' לידיהן של נשים, ועבור הרבה זוגות זה מייצר מתח. עניין נוסף הוא שלא מעט גברים איבדו את פרנסתם או חוששים שיאבדו אותה. זה עלול לעורר חרדה ופגיעה בתדמית הגברית, וגם זה מקור למתיחות גדולה ולפעמים גם לאלימות".

     

    אילוז יודעת על מה היא מדברת. הספר החדש שלה, 'סופה של האהבה' (הוצאת כתר), בודק בדיוק את זה. כלומר, את הרגע שבו מערכות יחסים חדלות להתקיים, קורסות או מתפוגגות לאיטן. "סוציולוגיה של יחסים שליליים", היא קוראת למחקר המקיף הזה, שמבוסס על שיחות עם יותר מ־90 מרואיינים מאירופה, מארצות־הברית ומישראל. כולן, כמובן, נערכו הרבה לפני שהקורונה חנקה אותם בחדר אחד עם או בלי בני זוג.

     

    בדומה לספריה הקודמים, ביניהם 'אינטימיות קרה' ו'מדוע האהבה כואבת', גם 'סופה של האהבה' הוא פרק בפרויקט המתמשך של אילוז - אחת הסוציולוגיות המוכרות והמוערכות בעולם - שבו היא חוקרת את הדרכים שבהן שינה הקפיטליזם את החיים הרומנטיים. את הצורות שבהן מעצבת תרבות הצריכה את המיניות.

     

    "פסיכולוגים מכל האסכולות ומנחים של תוכניות אירוח, ענפי הפורנוגרפיה וצעצועי המין, תעשיית העזרה העצמית, אתרי צריכה וחנויות", היא כותבת, "כל אלה מזינים את התהליך הנצחי של יצירתם ופירוקם של קשרים חברתיים".

     

    עלייה חדה בשיעורי הגירושים, ריבוי של יחסים לא מונוגמיים, אחוז רווקים גבוה במיוחד, יותר ויותר זוגות שמוותרים על ילדים - כל אלו הם ביטוי ל"עידן של חירות אישית קיצונית", כמו שהיא קוראת לזה, ושואלת: "היכן מסתיימת החירות ומתחיל תוהו ובוהו מוסרי?"

     

    בין האשמים המרכזיים בספר שלך: טינדר, פייסבוק, פורנו.

     

    "פייסבוק, טינדר ופורנוגרפיה הם תופעות שונות, אבל מה שמשותף להם זה שפע הגירויים שהם מציעים. תפריט של אופציות. וכשיש כל כך הרבה אפשרויות, שמתחדשות כל הזמן ובעצם אין להן סוף, אנשים מרגישים קושי להתחייב לאפשרות אחת בלבד. הטכנולוגיות האלה, עם עודף הגירויים שלהן, יוצרות מצב שבו הרבה אנשים מרגישים שאין להם אינטרס להתחייב למערכת יחסים אחת, שנמצאת כאן ועכשיו. הם בעצם בוחרים שלא לבחור. הביוגרפיה המינית והרומנטית של הרבה אנשים היום היא אוסף של יחסים שלא התחילו, שהסתיימו מהר, שהסתיימו מתישהו. הזכות לבחור, שנאבקו בשבילה הרבה זמן, הפכה לאי־בחירה.

     

    "הדמות של דון ז'ואן במאה ה־17 וה־18 נענשת על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו, ומה הפשע שלו? שהוא צובר נשים, שובר את ליבן, עובר מאישה לאישה. היום דון ז'ואן הוא הגבר הממוצע, ולא רק שאין אף אחד שיעניש אותו, זה אפילו משהו שמעניק סטטוס ויוקרה. אני קוראת לזה 'הון מיני'. מיניות נפרדה מיחסים ומרגשות ופיתחה היגיון משלה, היגיון שמפריע להיווצרות קשרים ארוכי טווח".

     

    שזה בהכרח רע?

     

    "אחד השינויים החיוביים והשליליים שהתחוללו בתחום הזוגיות והמשפחה הוא החופש המוחלט של כל אחד מהשותפים לפרק את השותפות. זה מבטא התקדמות מוסרית ומשפטית, במיוחד לאור העובדה שהרבה נשים סבלו מאלימות, מהזנחה ומהשפלה בתוך הנישואים. התחום המיני, שהיה רווי בציוויים ובאיסורים של הדת, התרוקן, למזלנו, מהמוסר המעניש. הבעיה היא שלא החלפנו אותו בכללים אתיים ומוסריים אחרים. בן־אדם יכול להיות חרד לשלומם של בעלי חיים ולעשות ghosting, ניתוק חד־צדדי, ממישהי שהוא נפגש איתה במשך חודשיים, בלי להרגיש שיש פה סתירה מוסרית.

     

    "מה שיש בטינדר זו לא רק אפשרות, אלא כמעט המלצה סמויה להחליף פרטנרים ולהתנסות. האפשרות לעשות 'סווייפ' כל כך מהר, לפגוש מישהו, לזרוק אותו אחרי יומיים ולעבור לבא אחריו. וזה מייצר סוג של אישיות שמקדשת את חוסר הרצינות. זה הופך את חוסר הרצינות לשיטה".

     

    נראה שאת כמעט מתגעגעת לסדר הישן והטוב. לימים שבהם חיזור היה חיזור ויחסי מין נגמרו בחתונה.

     

    "ממש לא, למרות שאני יכולה להבין למה אפשר לפרש אותי ככה. בעידן שקדם לחופש המיני, לאישה לא הייתה בעלות על גופה, מיניות הייתה קשורה למושג החטא, גירושים לא היו אפשריים, ומה שאיפשר ודאות היה העובדה שגברים ונשים ידעו מה מקומם ומה תפקידם. אין לי שום חשק לחזור לעידן כזה, אבל אני כן מסתייגת מפולחן הגוף והמיניות שמאפיין את החברה שלנו. ואני כן אוהבת את התרבות הרומנטית שבה תשוקה הייתה טוטאלית. מבחינה קוגניטיבית ורגשית, בני־אדם לא בנויים לשפע, ולכן אני חושבת שצריך למצוא דרכים דווקא להגביל את הבחירות. תהליך החיזור הפרה־מודרני היה אמנם הרבה יותר שמרני משלנו, אבל זו הייתה תרבות שאיפשרה הרבה יותר אמון. היא נתנה ודאות".

     

    איך התזה שלך מסתדרת עם הטענה שמילניאלז לא עושים סקס?

     

    "זה דווקא מחזק את התזה שלי, מכיוון שרוב הפעילות המינית מתקיימת בתוך יחסים קבועים, בתוך קשרים אינטימיים. כשיותר קשה לייצר יחסים קבועים, אז יש גם פחות חיים מיניים. הפרדוקס הוא שיש סקסואליזציה ופורניפיקציה של התרבות, אבל זה לאו דווקא גורר יותר מין. ומכיוון שנכון לעכשיו בני־אדם מולידים ילדים במסגרת של אינטימיות וזוגיות - כל תהליך שמאיים על זה, מאיים גם על ילודה. יש השלכות דמוגרפיות וכלכליות משמעותיות לעובדה שאיבדנו, ולא המצאנו מחדש, כללים ברורים לזוגיות".

     

     

    ב־2012 נבחרה אילוז לכהן כנשיאת 'בצלאל'. כעבור שנתיים עזבה את התפקיד על רקע קולות צורמים. "אישה קשה", אמרו עליה שם - ציטוט שמקפיץ אותה גם היום.

     

    "קראתי עכשיו כתבה על אליזבת וורן", היא אומרת, "נדמה לי ששם הכתבה הוא Elizabeth Warren didn't have a chance. ואת רואה איך פעם אחר פעם חוזר אותו תסריט. על הילרי קלינטון אמרו שהיא אמביציוזית וקרה ולא אנושית, ועל וורן אומרים שהיא ישרה מדי. בכל פעם שנשים נמצאות בזירה הציבורית, בוחנים לא את הכישורים שלהן, אלא את האישיות שלהן. אם הן מתאימות לציפייה מאישה, הן נתפסות כחלשות ולפעמים כלא חכמות מספיק. ואם הן סוטות ממה שמצפים מנשים, הן הופכות להיות 'קשות'".

     

    הפערים האלה בין תפקידים נשיים לתפקידים גבריים בולטים גם בספר החדש של אילוז. אם חופש הוא הערך העליון שבשמו התקיימו מאבקים ומהפכות לאורך ההיסטוריה - 'סופה של האהבה' שואל מהם המחירים של החופש הזה, בעיקר החופש המיני. וכמו תמיד, אילוז טוענת, את המחיר הגבוה יותר משלמות נשים.

     

    "בתחום המיני, כמו בתחום הכלכלי, חופש לעיתים סותר שוויון. בדקתי מה קרה למפגש בין גברים לנשים, שהם שחקנים בעלי כוח חברתי שונה, כשהמפגש הזה חופשי, כלומר בלי פיקוח של הכנסייה, של בית הכנסת, של המשפחה. התוצאה היא פרדוקסלית: מצד אחד נשים מחזיקות בבעלות על הגוף שלהן כפי שמעולם לא החזיקו, ומצד שני החופש המיני איפשר דווקא לגברים לעשות מה שבא להם. בין השאר לזלזל בנשים דווקא דרך המיניות. תנועת מי־טו היא למעשה תגובה לתהליכים ארוכי הטווח האלה".

     

    בספר את מכנה את מי־טו "תנועה מבולבלת". למה את מתכוונת?

     

    "מי־טו זו התנועה החברתית הכי חשובה של העשור האחרון. מה שטענתי, יחד עם הרבה אחרות, זה שהחוויה המינית של אישה היא מאוד מבולבלת, כי היא מערבבת חוויה של השפלה ואלימות עם אהבה וקרבה. אפשר אפילו לטעון שחלק מהחוויה הזאת מזוכיסטית. תנועת מי־טו עירבבה בין סוגיות טריוויאליות כמו ההאשמות כלפי השחקן עזיז אנסרי, לבין סוגיות פוגעניות כמו הערות מיניות כלפי נשים, לבין סוגיות פליליות כמו אונס, הטרדה או תקיפה מינית - מכיוון שהחוויה הבסיסית של נשים, לעיתים קרובות, מערבבת את כל הממדים האלה".

     

    לפי המחקר שלך, יחסים מזדמנים נוטים לפגוע יותר בנשים. למה בעצם?

     

    "מין מזדמן מתאים למצב שבו שני אנשים רוצים את אותו דבר, כלומר, הנאה מינית בלי שום ציפייה מעבר לזה. זה מודל שבבסיסו יש חוסר מחויבות, ולכן גם חוסר ודאות. אין עם זה בעיה כל עוד שני הצדדים מרגישים בנוח עם המצב, אבל המחקר שלי מלמד שהמודל הזה מיטיב עם גברים יותר מאשר עם נשים. הסוציאליזציה של נשים מכוונת ליחסים ולטיפול באחרים. הסוציאליזציה של גברים מכוונת לאוטונומיה. לכן הם ניגשים לזירה המינית והזוגית עם הרגלי חשיבה והתנהגות מאוד שונים.

     

    "בתהליך החיזור במאות ה־18 וה־19 היו מנגנונים שמסייעים לבנות ודאות רגשית, כמו למשל הצהרת אהבה מצד הגבר בתחילת ההתקשרות. תשווי את זה ליחסים עכשוויים, שבהם לא רק שהצהרת כוונות כזאת היא לא מקובלת, אלא שהיא נחשבת חריגה ומשונה. הרבה פעמים אין בכלל מושג אם זה קשר או סטוץ. והמודל הזה לעיתים קרובות מתאים יותר לגברים, גם מבחינה מינית וגם מבחינה רגשית".

     

    את מדברת גם על הבחירה של גברים בנשים צעירות מהם.

     

    "בעולם הפרה־מודרני, עד רבע מהנישואים היו בין גבר לאישה מבוגרת יותר, שנחשבה נחשקת יותר. אבל תעשיות הקולנוע, האופנה והקוסמטיקה הפכו את גוף האישה למקור של ערך־עודף כלכלי, ונוצרה נורמה חדשה, שגברים עם כסף מפגינים את הכוח החברתי שלהם באמצעות היכולת לקנות את האישה הכי צעירה והכי יפה - כחלק מה־Assets, הנכסים החומריים שלהם. לכן היום את רואה את הדפוס הזה של איש עסקים מאוד עשיר, כמו טראמפ למשל, שמתחתן עם שחקנית או דוגמנית. וגם הדוגמניות עצמן מחפשות איש עסקים".

     

    אילוז עצמה גרושה. יש לה שלושה ילדים מנישואיה לאלחנן בן־פורת מהחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית, שם היא מכהנת כפרופסור מן המניין במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. אבל כל ניסיון למתוח קווים בין החיים הפרטיים לתחומי המחקר שלה נהדף בנחישות. "הכתיבה האקדמית שלי לא מתכתבת עם האוטוביוגרפיה שלי. אם הייתי חוקרת זבובים, או אם הייתי ארכיאולוגית, השאלה הזאת הייתה נראית לך לא רלוונטית".

     

    כמו ברוב הספרים שלה, גם הפעם אילוז מבקרת את הפסיכולוגיה. או לפחות טוענת שהפסיכולוגיה נותנת תמונה חלקית בלבד בכל מה שקשור ליחסים זוגיים. "מבחינת פסיכולוגים", היא אומרת, "מצוקה נפשית היא תוצאה של ביוגרפיה אישית ופרטית. סוציולוגיה, לעומת זאת, מתעניינת בצורה שבה קבוצות, מבנה פוליטי ומבנה כלכלי משפיעים על הנפש. כשבטי פרידן, הפמיניסטית האמריקאית, כתבה בשנות ה־60 על 'הבעיה שאין לה שם', היא דיברה על מצוקה של עקרות בית, חסרות כל תפקיד ותועלת חברתית, שטיפלו בדיכאון ובחרדות שלהן בעזרת תרופות, כשלמעשה מה שהציק להן היה המצב החברתי של נשים.

     

    "החיים של כולנו מושפעים מתהליכים חברתיים רחבים, שהרבה פעמים אנחנו אפילו לא מודעים אליהם. דייטינג הפך להיות רווי סוגים שונים של אי־ודאות, לאו דווקא בגלל ליקויים נפשיים כאלה או אחרים, אלא משום שמיסוד החופש בזירה הצרכנית והכלכלית שינה לגמרי את אופני הפעולה וההתקרבות של אנשים. אני לא שוללת את הרלוונטיות של הפסיכולוגיה, אבל חייבים לדעת להפריד בין מה שאישי למה שקולקטיבי. לא ייתכן שנטפל באותה צורה במישהו שחי בעוני ובסכנת חיים, ובמישהו ששייך לאלפיון העליון. כרגע הכלים התרפויטיים והתיאורטיים של הפסיכולוגיה לא מאפשרים לה לעשות הבחנה כזאת".

     

    את עצמך היית בטיפול?

     

    "בוודאי. ומזה נובע חלק גדול מהתובנות שלי".

     

    הפגישה הראשונה שלנו מתקיימת רגע לפני שמתחיל הבלגן. הרצאות שתוכננו לה בפריז כבר מתבטלות, אבל אילוז נערכת עדיין לארח בבית האבן שלה בשכונת בית הכרם בירושלים חברים מצרפת - הרבה יין, דיבורים, שיחות על תיאטרון אל תוך הלילה. עכשיו היא מספרת על מחקרים שבדקו מהו אושר: בני־אדם צוידו במוניטורים והתבקשו לדווח בזמן אמת על רגעי ה־well being הכי גדולים שלהם. "אלו הרגעים האלה שבהם אתה יושב עם חברים".

     

    כמה ימים אחרי האושר הגדול, אילוז (58) נכנסת לבידוד בגלל מפגש אקראי עם חולה קורונה. המשך הראיון כבר מתקיים כשכולנו בסגר. "בני־אדם הם, מצד אחד, חיות של הרגלים, ומצד שני מסתגלים למצבים חדשים באופן מופלא", היא אומרת. "לא עצם השינוי הוא הבעיה, אלא טיבו של השינוי. מדיניות הבידוד מעלה הרבה שאלות: האם מה שנדרש מהאזרחים מוצדק? האם היה ניסיון למצוא פתרונות אחרים שלא יפגעו בצורה כל כך אנושה בפרנסה של כל כך הרבה אנשים? האם החוזה הבסיסי שעומד בין המדינה לבין האזרחים שלה ימשיך להתקיים? לצערי, אני לא חושבת כמו דויד גרוסמן, שדברים טובים יכולים לצאת מהמשבר הזה".

     

    איזו חברה נצא ממנו?

     

    "מתחולל כרגע משבר אי־אמון קשה מאוד בין הממשל לבין חלק גדול מהאזרחים. הם גם לא מאמינים במערכת הבריאות, בדגש על משרד הבריאות, שנכון לעכשיו מתנהג בצורה שנראית כמעט חובבנית. המשבר הזה חייב לגרום לנו להבין שאי־אפשר להמשיך עם המודל החברתי והכלכלי הקודם. שבלי בריאות לא ייתכן שוק כלכלי מתפקד. שרק מדינה שיש לה תקציבים ציבוריים גדולים יכולה להתמודד עם משבר כזה. ולכן, בעיניי, זה חושף את הבלוף של התפיסה הניאו־ליברלית של נתניהו. התפיסה הזאת קרסה. אבל פחד המוות הוא המוטיבציה הכי חזקה אצל בני־אדם, והוא מצליח להשתיק כל דבר אחר, כולל פחד מהתרסקות כלכלית ומהתרסקות של המשטר הפוליטי הדמוקרטי שלנו".

     

    במובן הזה, הספר שלך יוצא בעיתוי לא מאוד מוצלח. יחסי מין מזדמנים, אהבות ופרידות – אלו לא בדיוק הנושאים שמעסיקים את הקוראים היום.

     

    "אני לא מסכימה. זה ספר על חופש. יותר מזה, זה ספר ביקורתי על חופש. ובמובן הזה הוא מתאים מאוד לתקופה הנוכחית, שבה אנחנו מחוסרי כל חופש ושבה ניתנת לנו הזדמנות לחשוב מחדש על ההרגלים שלנו. ברור שמבחינת אפשרויות מכירה העיתוי לא מוצלח, אבל זה פחות מטריד אותי כרגע. אני הרבה יותר מוטרדת מהשאלה מה תהיה התגובה של החברה האזרחית שנרמסה כל כך בשנים האחרונות. האם הפגיעות החמורות שנעשו בדמוקרטיה הישראלית הן אנושות, או שאפשר יהיה לרפא אותן. אלה נושאים הרבה יותר מדאיגים מאשר ההצלחה של הספר שלי".  •

     


    פרסום ראשון: 26.04.20 , 20:20