yed300250
הכי מטוקבקות
    7 לילות • 26.04.2020
    לידת תאומים
    אלי הירש

    יבשת // שלומי חתוכה - טנג'יר - 75 עמודים אי // שלומי חתוכה - טנג'יר - 67 עמודים

     

     

     

    הזעם שסימן את כניסתו של שלומי חתוכה לשירה העברית בספרו הראשון, 'מזרח ירח', התרכך בספריו החדשים, 'יבשת' ו'אי' - כן, שני ספרים שראו אור במקביל, כמו לידת תאומים - והפך לצער. ואולי לא בדיוק התרכך אלא הצטלל. כעס שמצטלל לצער, לשבר, לקינה. כמו שרחל כתבה "משבר האושר והדווי", כך חתוכה כותב בפתח אחד משיריו: "איני יודע איזה נהר/ הגיע אליך עכשיו, נשפכו ממני/ גם הצער וגם האושר", כי אצל שניהם מדובר באותו נחשול של רגש - כמיהה עזה לאהבה שמתגלה כהינטשות, נטישה, בדידות, על כל האלימות והפגיעות שמקננות באמצע.

     

    בהצטללות הזאת, מזעם לצער, יש כאמור גם רוך, וזה מקור היופי הנדיר שאפשר למצוא בשירי 'יבשת' - יופי שמתגלה במרבצי הרוך והכמיהה שנחשפים שוב ושוב במהלך חקירותיו המעמיקות אל תולדות הבדידות, הפגיעות והאלימות. ובהקשר הזה ניכר גם ההבדל המכריע בין רחל לחתוכה. רחל הייתה רב־אמן של השיר הקצר: היא ידעה לכנס מורכבות רגשית אל תוך רגע מועצם אחד של גילוי, התחוורות או התפכחות. חתוכה, לעומת זאת, מתגלה כרב־אמן דווקא בשיריו הארוכים יותר, פואמות שיש בהן יסוד סיפורי או וידויי גלוי, אם כי גם לא מעט מסתורין, ושתולדות האהבה הפצועה נפרשים בהם על כל מרחביהם, בדרך כלל תוך חיבור סבוך בין דורות, רשויות, הקשרים: בין האב כמקור חושך לאם כמקור אור; בין האם כמולדת נטושה (שכמהים אליה) לאהובה כגולה נחשקת (שנמלטים מפניה); בין משפחה לרווקות; משפחה לפוליטיקה; משפחה למרחבי הענק הגיאוגרפיים הנרמזים בשם הספר עצמו, 'יבשת'; ואפילו בין משפחה למרחבי החלל האפל מכולם, זה שמכונה חיצון, כמו בשיר שפותח את הספר ומדמה את האהבה למפץ הגדול: "מי שנולדים/ נדחקים בינינו, מי שמתים/ מותחים את ליבנו לאינסוף".

     

    דומה שהאין־סוף הזה הוא שמושך את חתוכה ומעודד אותו לכתוב את שיריו השאפתניים, מרחיקי הלכת, אלא שלפעמים הנהייה אליו מסתיימת בהתרסקות - כאשר חתוכה מותח את החוט, או ליתר דיוק את הלב, קצת יותר מדי, עד שהוא נקרע. וזה בדיוק מה שקורה בספר השני, 'אי', העוקב לכאורה אחר נסיעה של המשורר לכרתים, אלא שהאי הים־תיכוני הופך בו עד מהרה למצע ומטאפורה לכל סוגי הצער שאפשר למצוא ב'יבשת', ולעוד כמה שנותרו מחוצה לו. הרצון לחבר הכל לפואמה ארוכה אחת - את תולדות האי עם תולדות הנוסע, את כאבי משפחת המוצא עם כאבי הרווקות, ואת כל אלה עם ההקשרים הפוליטיים שממלאים את חייו של המשורר (חתוכה הוא פעיל מרכזי במאבק למען הכרה ציבורית בהיעלמותם של ילדי תימן) - מוביל ליצירה ארוכה במיוחד, ארוכה עד כדי כך שהיא מקיפה ספר שלם, ועם זאת שבורה ומרוסקת, מעין רצף מקוטע ומפותל של פרגמנטים.

     

    להתרסקות הזאת יש מחיר: היופי המסתורי, הרצוף רוך וכמיהה, שמאפיין את שירי 'יבשת', מתחלף ב'אי' בנוף טרשים ירחי וחשוף. ולמרות ש'יבשת' הוא ללא ספק ספר שירים הרבה יותר מרשים ומשמעותי, אפשר לנחש למה היה חשוב לחתוכה להוציא במקביל ובנפרד גם את 'אי' - כדי לתת ביטוי לשבר ולזעם גם בדפוסם הגולמי, זה שאין בו שום יומרה ליופי או לנחמה, כמו בשיר/פרגמנט שמופיע למעלה.

     

    הזכות להישכח, תוספת לתיקון החוק

    (מכתב לחטופים)

     

     

    הַזְּכוּת לְהִשָּׁכַח לֹא תָּחוּל בַּמִּקְרִים הַלָּלוּ:

     

    מִמִּי שֶׁשָּׁבַרְתָּ אֶת לִבָּם

     

    מִמִּי שֶׁנִּפַּצְתָּ אֶת גּוּפָם

     

    אִם נִפְרַדְתָּ מִן הָעוֹלָם מִבְּלִי לְהִפָּרֵד

     

    מִמִּי שֶׁלֹּא הִבַּטְתָּ לְעֶבְרוֹ

     

    מִמִּי שֶׁהֵצַרְתָּ אֶת חֵרוּתוֹ

     

    מִמִּי שֶׁרָמַסְתָּ אֶת כְּבוֹדוֹ

     

    אִם נֶעֱלַמְתָּ לְאָבִיךָ

     

    אִם נִשְׁדַּדְתָּ מֵחֵיק

     

    אִמְּךָ. כְּשֶׁאַתָּה פּוֹגֵשׁ

     

    אָדָם, שְׁאַל אֶת עַצְמְךָ:

     

    הַאִם הָיִיתָ רוֹצֶה

     

    שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח אוֹתְךָ.

     

     


    פרסום ראשון: 26.04.20 , 20:38
    yed660100